"אנחנו עדיין חיים בצל הטראומה והפחד"
יום הכיפורים בעיר האלה צוין השנה באווירה עגמומית — ולא באשמת הקורונה. בית הכנסת נסגר למתפללים היהודים, התפילות הועברו למרכז תרבות בקצה המוסלמי של העיר, וגם תגבור האבטחה לא הצליח להשרות ביטחון אצל חברי הקהילה. הטראומה מהפיגוע שביצע איש ימין קיצוני בבית הכנסת ביום כיפור לפני כשנה עדיין לא מרפה. מיוחד: כתבנו העביר את החג עם המתפללים בעיר הגרמנית ושמע מהם למה ההשפעות של השואה עדיין כאן
כמה עשרות מטרים אחרי הכניסה לעיר האלה, חונה טרנזיט משטרתי על המדרכה שלפני המתחם היהודי ברחוב הומבולדט. במתחם: בית הקברות העתיק ובית הכנסת שאליו ניסה לפרוץ שטפן באלייט ביום הכיפורים אשתקד, במטרה לחסל יהודים. בטרנזיט: שני שוטרים עבדקנים וצעירים, חמושים היטב, בגדיהם טיפ־טופ, ביניהם שוכב ארגז דונאטס מרוקן. בעוד כמה שעות יחל יום כיפור 2020, ושני השוטרים עסוקים בשינה עמוקה, פוסט־דונאטס־טראומה.
הטרנזיט ושני השוטרים הם תוספת האבטחה משנה שעברה. "שני שוטרים וטרנזיט אחד יותר משנה שעברה", אומר באירוניות מקס פריבורוצקי, 57, ראש הקהילה היהודית בהאלה. השנה הכל אחרת. הצעירים האמריקאיים שמילאו את החללים של בית הכנסת הקטן לא הגיעו, תערובת של פוסט־טראומה וקורונה, כמו כן כל הטקס הועבר לחלל תרבות בקצה האחר של העיר. "לשכונה הכי מוסלמית", מעיר פריבורוצקי, "חלל חסר חיים ונשמה, שלא מזכיר ולו במעט את האנרגיה והרוחניות ששוררים בבית הכנסת הישן. אבל זה מה יש. יש מספיק מקום ואפשר להפריד בין הנשים לגברים". מחוץ לחלל התרבות חונות שתי מכוניות משטרה עמוסות בשישה שוטרים ערניים. אם סומכים על המשטרה, התקפה לא תהיה פה השנה. אבל כמו שנלמד בהמשך, לא ממש סומכים פה על המשטרה.
פריבורוצקי עסוק כל היום בקבלה ובראיונות לתקשורת המקומית. "הגרמנים זוכרים אותנו לפי התאריכים שניסו או הצליחו להרוג אותנו", אומר לי אחד המתפללים. "את התאריך של ליל הבדולח הם זוכרים היטב. משנה שעברה הם גם פתאום כולם יודעים מה זה יום כיפור". לפריבורוצקי יצאה כל התקשורת מהאף. הוא רק רוצה לחזור לשגרה, לנהל את הלוגיסטיקה ואת הכלכלה של הקהילה. עוד מעט יום כיפור, ובמקום להתעסק במה שחשוב הוא מראה לצלמים את ספר התורה, את הסוכה מחוץ לבית הכנסת, את יד הזיכרון של הדלת העקשנית שלא ויתרה לבאלייט ושתיחשף בטקס ממלכתי ב־9 באוקטובר, וגם את החדרון הקטן בין הכניסה לבין ההיכל שבו התאגדו כל המתפללים בשנה שעברה כדי לראות את פשרן של היריות שהחלו קצת אחרי 12:00 בצהריים.
פריבורוצקי הגיע להאלה מקייב לפני 30 שנה. יצא מברית־המועצות לארץ שבה יוכל להביע את דעתו ולחיות בחופשיות. אשתו לא יהודייה. הוא לא גדל בבית דתי ("אמא שלי לא אכלה יום אחד בשנה, לא הבנתי למה"), יש לו שתי בנות, הוא מתמטיקאי בהכשרתו. "תמיד כשאני בחופשה, אז בסוף אני אומר שהגיע הזמן לחזור הביתה", הוא אומר, "אבל השנה התחושה היא קצת אחרת. לאט־לאט גרמניה הופכת למקום שממנו ברחתי. אין פה חופש אמיתי. יש שנאה. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה הבית פה, אבל בשנה האחרונה אני רק נאבק ורב עם הרשויות כדי לקבל תקציב לאבטחה. מצד אחד אני לא מבין למה אני צריך לריב אחרי מה שקרה ומצד שני אני חושב, איזה מין בית זה עם סורגים ואבטחה כבדה?"
כמו כל שאר הניצולים הוא ניסה לנער מעליו את מה שקרה בשנה שעברה בבית הכנסת. העסיק את זה עצמו במה שאפשר. ואז הוא שם לב שהלב שלו נושר כשהוא שומע מסוקים, ופיצוצי הנפצים בערב השנה החדשה הדליקו אצלו פחדים שלא הכיר בעבר. ביולי, כשנפתח משפטו של באלייט בבית המשפט במגדבורג, נפלו כל חומות ההגנה שפריבורוצקי והניצולים האחרים בנו סביבם. כבר שלושה חודשים שפריבורוצקי מדבר פעם בשבוע כמעט שעה עם פסיכולוגית בעלת רקע ישראלי ("כי עליהם אני סומך") כדי שתיתן לו כתוביות למה שהלב שלו אומר לו. מנסה להבין את מה שאולי בלתי ניתן להבין.
אין קדושה באוויר
יצאתי להאלה שנה אחרי פיגוע הירי בבית הכנסת שברובע פאולוס בעיר. כ־80 מתפללים מבני הקהילה התבצרו בבית הכנסת בזמן הפיגוע. שני בני אדם נרצחו, שניים נוספים נפגעו, והשקט היחסי שידעו אנשי הקהילה היהודית בעיר – נעלם כלא היה. יום הכיפורים השנה היה מתוח; ללא קדושה באוויר, ללא טקסים, ללא תקיעות שופר או זמרה. רק ציפייה מתוחה שהכל ייגמר בשלום הפעם.
עיר יפהפייה האלה, שילוב של גותית־רנסנס־קומוניזם. המדרכות משולבות במאות אבני זיכרון ליהודים שחיו פה. כמעט 1,400 שנה עד המלחמה. בבית הקפה "רד הוריזון" שאלתי זוג על ההתקפה בשנה שעברה ואם האלה היא גם קורבן. "מתי כבר תעזבו אותנו בשקט", נחר הגבר. "מוזר", אמרתי לו, "זו בערך אותה השאלה שאני רוצה לשאול פה". המלצרית הגישה לי חשבון ואמרה שהיא גרה בתל־אביב שנה אחת, התנדבה לסייע בטיפול בילדים אוטיסטים.
"הבעיה היא לא בהאלה. האלה היא עיר שמקבלת את האחר, יש פה אוניברסיטה וכל שנה מתחלפים פה המון סטודנטים", היא אמרה, "הבעיה היא עם הכפרים מסביב להאלה".
אחד הכפרים הללו הוא בנדורף, 35 קילומטר מהאלה. משם הגיע הרוצח באלייט. הדרך אל הכפר מוריקה וירוקה, בכל צומת עומדות משפחות ומאכילות חיות דרך גדר. אנשים מתהלכים עם הכלבים, ילדים בפארק השעשועים, זוגות רוכבים על אופניים. ניגשתי לבית של באלייט, לא רחוק מתחנת הכיבוי. לכאן חזר לחיות עם אמו המורה לאחר שנשר מהשירות הצבאי ומהלימודים באוניברסיטה אחרי ניתוח שעבר. כאן העלה דמויות קומיקס עטויות בצלבי קרס, צבע מצביא מצדיע במועל יד על גבעה מלאה בגוויות ומאחוריה דגל ישראל בוער, פה הוא היה מקובל חברתית. כאן קיבל את הרעיונות מהרוצח בניו־זילנד שהעלה את מסע הרצח שלו אונליין, כאן למד כיצד לבנות כלי נשק. חיכיתי לשמוע רעש, כשמשהו זז, נקשתי בדלת והטלפון בכיסי צילצל.
על הקו הייתה מולי שרפמן, בת 30 ממרילנד. עברה לברלין כמה חודשים לפני ההתקפה. שרפמן הצטרפה לקבוצת "בייס ברלין" שהמטרה שלה היא לאגד יהודים בברלין כדי לשמר, לשחזר ולבנות מחדש את חיי היהדות בגרמניה. ביום כיפור בשנה שעברה נסעו כ־20 מהם לטקס בהאלה כדי לחזק את הקהילה המקומית. שרפמן יצאה מבית הכנסת כמה דקות לפני שהחלה ההתקפה. כשבאלייט אחוז הטירוף מהכישלון שלו להרוג יהודים בבית הכנסת נסע כדי לחפש מהגרים שהוא יכול להרוג, הוא שוב חלף על פניה כשנסע לשווארמה שם רצח את הקורבן השני שלו. היא נפגשה בו פנים מול פנים רק כעדה הראשונה של התביעה. כשסיפרה שהיא עובדת עבור ארגון יהודי, באלייט גיחך. כשסיפרה שסביה ניצולי שואה, באלייט התחיל לצחוק בקול רם.
"זו תחושה מאוד מוזרה", אומרת שרפמן, "פעם יום כיפור היה היום שהכי חיכיתי לו בשנה. יום קדוש, מלא משמעות, ועכשיו אני רק רוצה שהוא ייגמר. יש לי כל כך הרבה שאלות לאלוהים ואין לי זמן או כוחות מנטליים לשאול אותם. מה זה אומר שהוא הציל אותי? איך מתחמקים מהאשמה שמישהו מת, עצר בשבילי את הכדורים? פעם הכל היה בהיר לי עם אלוהים, ועכשיו הכל מתוסבך".
אמרתי לה איפה אני. היא שאלה אם יש לי כיפה וביקשה שאעשה משהו אם לא עונים לי. הוצאתי את הכיפה הכחולה הרקומה שקיבלתי מאמי, עם עיטורים של מגן דוד ואותיות בעברית. אף אחד לא ענה לדפיקות בדלת. "ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ", אמרתי שלוש פעמים לפי שעזבתי.
"משתמשים בכאב שלנו"
גרמניה לא שקועה רק בקורונה עכשיו, יש לה גם צרות אחרות. אבל בן רגע הכל יכול להשתנות. הרבה סימני שאלה נשארו מהמקרה בהאלה, ונדמה שחוסר האמון במשטרה שתיחקרה את הפיגוע העמיק עם הזמן. איונה ברגר, בת 30, הייתה בין המתפללים שהתבצרו בבית הכנסת. "המשפט שהתחיל ביולי הפך אותנו לתשושים", היא אומרת. "אחרי העדות שלו לא יכולנו לצאת מהמיטה. קשה גם לראות איך נולד כזה רוצח עם שנאה, כי פסיכופת הוא לא".
חזרת לבית הכנסת מאז המקרה?
"מפחיד אותי להיות בבית הכנסת. מפחיד אותי שתמיד אני שואלת מי זה האיש הזה ומה הוא עושה שם, שאני מסתכלת על דרכי מילוט ואיפה המשטרה ואם אני בכלל אמורה לסמוך עליה. והפחד הכי גדול הוא הידיעה ששטפן באלייט הוא רק תא שהתעורר, שברור שלמשטרה ולכוחות הביטחון אין שום דרך לעצור זאבים בודדים, וברור לי שעם רקע נכון יקומו עוד הרבה כאלה. גרמניה הולכת עכשיו למקום כזה".
היית ממליצה ליהודים לא ללכת לבית כנסת בכיפור?
"כנראה שכן. עדיף".
את הפיגוע כיוון באלייט נגד הקהילה היהודית, אך משנכשל כיוון את זעמו נגד מהגרים ופנה לשווארמייה ברחוב סמוך לבית הכנסת. איסמט טקין הטורקי מהשווארמה, בן 36, היה שם באותו הזמן שבאלייט פתח באש לעבר הסועדים. "אין לי מילים לרוע כזה, זה טראומטי", הוא אומר היום. "ברור לי שניצלנו רק בגלל שהנשק שלו היה דפוק. לא יודע מאיפה זה יבוא עלינו עוד פעם. אבל אני לא אעזוב את גרמניה, כי אם נעזוב, יישאר פה רק ימין קיצוני. כל יום אני צריך להטעין את עצמי באנרגיות, בשמחת חיים, בתשוקה, כדי להוציא את אח שלי, ריפעת, מהמיטה. כל הרצח בשווארמה קרה מול העיניים שלו".
רבקה בליידי, יוצרת בייס ברלין, שהתה בזמן הפיגוע בבית הכנסת יחד עם בעלה ג'רמי בורוביץ'. היום היא אחת העדות במשפט שמתנהל נגד באלייט. "מצד אחד זאת זכות גדולה להעיד בבית משפט גרמני – זכות שלסבתי ניצולת השואה לא עמדה", היא אומרת. "מצד שני קשה לראות אותו ואת ההתנהגות שלו ולהבין שהוא לא פסיכי, שיש פה דרך חשיבה שהובילה אותו לוגית למסקנה שזה מה שהוא צריך לעשות. זה מפחיד. מפחיד לראות שהשואה הסתיימה אבל לא ההשפעות שלה, לא עליי ולא על החברה הגרמנית שבמקום להסתכל פנימה, מצאה לה גיבורה חדשה: הדלת. קו המחשבה שלו מאוד בהיר. הוא רעל קטלני לחברה".
"הייתי רוצה לעשות תשליך על כל השנה האחרונה, אבל אני פוחד שזה ירעיל את הדגים", מוסיף בעלה ג'רמי. "פעם העתיד של יהודי גרמניה היה מאוד בהיר ואופטימי. היום אני מבין שאף אחד לא מתמודד עם הכאב שלי. משתמשים בכאב שלי". •
