האודישנים של שחר טבוך לדמותו של אבינועם ב'שעת נעילה' התחילו בהתקף חרדה. במקרים אחרים, זה היה הולך לכישלון קולוסאלי, דונט קול אס. במקרה של חייל המודיעין המבוהל בסדרה, זו הייתה התאמה מושלמת לתפקיד. "חודשיים לפני קיבלתי את הזימון לאודישן, אבל לא הלכתי", נזכר טבוך בן ה־21. "הרגשתי שאני לא מספיק טוב ולא מספיק בוגר נפשית לדמות. עשיתי רק סדרות נוער עד אז, חשבתי שאני לא יכול להתחבר לדמות, הרי לא עברתי שירות קרבי. אבל הייתה התעקשות שם, אז הלכתי. גם הסוכנת שלי אמרה' 'חייבת לעשות הכל כדי שתלך לאודישן. זה אתה'".
אתה לא חשבת ככה.
"בכלל לא, אבל אמרתי, אוקיי, אנסה. שלחו לי טקסט. שמונה עמודים עם הדברים הכי קשים. דברים שקשורים למלחמה, 'שלושה מסוקים סוריים עושים את דרכם כרגע לתוך מדינת ישראל עם ארטילריה'. המון טקסט ללמוד, ויש לי רק את הלילה. הגעתי לאודישן מול הבמאי והמלהקת. אני מתחיל לשחק, ויש מעצור. חרדה. לא ידעתי מספיק טוב, הייתי בלחץ, לא הצלחתי להוציא כלום. אמרו לי, 'הכל בסדר, תחזור מחר'. הבמאי הציע לי, 'בוא נקליט יחד את הטקסט'. שמעתי את ההקלטה כל הלילה, בריפיט, לא ישנתי".
האפי־אנד?
"איפה? היה לא טוב גם למחרת. התחלנו לעשות סצנה, אני מתחיל לדבר ופתאום מאבד את עצמי במהלך הטקסט, היפר־ונטילציה, מתחיל להתנשף, לא מצליח לנשום, אני מזהה שזה התקף חרדה. מחפש את המשאף בתיק, לאסתמה שלי, ואין משאף כי לא הבאתי. התחלתי לבכות, אמרתי להם, לא יודע מה קורה לי".
בדיוק אבינועם מ'שעת נעילה'.
"יצא אבינועם אחד לאחד, קופי. אני רואה אותם בחדר מסתכלים אחד על שני, מבינים שיש להם את זה וגם מבינים שאני בהתקף חרדה. הבמאי אמר לי, 'אנחנו רוצים אותך'. לאודישן הבא כבר הגעתי אחרי הכנה כל הלילה עם עדן אלנה, אנחנו חברים טובים מהלהקה. הפעם היה מעולה".
אי אפשר להגיד ששחר טבוך גונב את ההצגה ב'שעת נעילה', כי מלכתחילה הוא ציר מרכזי בסדרה המצוינת (המשודרת בימי שני ב־'כאן 11') ובחלוף חצי עונה הוא בוודאי אחת הסיבות להצלחה. מעבר לרייטינג ולדיבור סביבה, 'שעת נעילה' הצליחה להעביר את תחושת האימה מהמלחמה ההיא גם למי שחווה אותה דרך סיפורים וארכיונים, לא מעט בזכות משחקו המעולה של טבוך. דמותו של אבינועם מייצגת בסדרה את קהילת אנשי המודיעין, אלה שידעו על המלחמה המתקרבת אבל זכו לביטול. האישיות הזהירה ועל הקצה של טבוך מתערבבת בדמותו של אבינועם, כך שהוא הופך לפרזנטור המושלם לפאניקה ששלטה בחזית.
אלא שבדרך למסך הוא שילם גם מחירים נפשיים. "כבר ביום הצילומים ראשון היה לי התקף החרדה. הגענו לצילומים בתל סאקי בגולן. התחלנו את הסצנות, אחת הראשונות הייתה במרתף בבונקר עם הטלפונים. זה מקום נמוך ואוטומטית אתה מחפש אוויר. אני נעול בבונקר והפחדים הכי גדולים מגיעים אלי, עוברות בי מחשבות על מוות אפשרי של אמא שלי, מה יקרה אם אבא ימות, חושב אם אני אמות. אני עושה את הטקסט, מנסה למצוא את עצמי, נכנס לסיטואציה והגוף מתחיל לרעוד. עקצוצים בפה. הבמאי הבין שוב שזה התקף חרדה. כדי לעזור לי לשלב את ההתקף בסצנה, הוא צעק לי דברים בערבית".
ומאז עבר חלק?
"לא באמת. התקף אחר בצילומים היה בסצנה קשה אחרת, כשנאלצתי להילחם על החיים שלי. יש סצנות שעימתו איתי עם היכולות הפיזיות שלי, ריצה, ואני לא רץ, סחיבה של דברים כבדים, ואני לגמרי לא שם. זה פרויקט ששינה לי את החיים בתור בנאדם. בסצנה עם החייל הסורי שרוצה להתחבר איתי, כשראיתי את כל האנשים על הסט נופלים, כאילו מתים. התחלתי לאבד את זה. הבנתי שזה קרה לחיילים שלנו והתמלאתי בעצב עמוק".
אחרי הצילומים, מה קורה כשאתה חוזר הביתה?
"מגיע ובוכה. אתה חוזר עם איזשהו נטל נפשי. אם לי קשה לראות את הדבר הזה, כשהייתי בצילומים, לא יודע מה הצופים חווים. חזרתי הביתה מפורק כל יום. הייתה סצנה של פציעה קשה בחזית, נכנסתי להלם ממש יחד עם אותו בנאדם. הבנתי שגם הוא לקח את זה לא קל. זה לגמרי נכנס לנו לחיים. אבל אם חיילי מודיעין, כולל כאלה שהיו שם, כותבים לי הודעות ומדברים איתי על הנושא, זה שווה הכל. בהכנות לסדרה היו לי הרבה שיחות עם אנשי מודיעין. לא חסכתי מעצמי כלום כדי להיכנס לדמות".
הסדרה עולה למסך. קשה מחדש?
"בדיוק, מאוד. היה לי קשה לראות את הפרקים. לפעמים לא זיהיתי את עצמי. אני זוכר שבאחד הפרקים אמרתי: 'מסכן הילד הזה', כאילו שזה לא אני. נפשית מורכב לי לראות, אז לא רואה פרק יותר מפעם אחת. בפעם הראשונה ראינו את זה אצל הבמאי בבית, עם הקאסט, ובאמצע אמרתי לו שאני חייב הפסקה. זה היה קשה".
אתה עצמך מגיע ממשפחה שכולה.
"נסים יניב, אח של סבא שלי מצד אמא, נהרג במלחמת ההתשה, היה חייל גולני ברמת הגולן, 1970. בכל יום זיכרון הייתי הולך עם סבא לטקסים, ובשנה שעברה, בלהקה צבאית, שרתי את התקווה ליד הקבר שלו וכולם בכו. זו הייתה סגירת מעגל".
× × ×
הוא נולד בשנת 1999 וגדל ברמת־גן, הבכור משני אחים. אמו, אתי, היא ראש מדור חשבונות באוניברסיטה הפתוחה, ואביו שאול - סוכן מכירות. בגיל שמונה התחיל ללמוד לרקוד מחול מודרני תחרותי בסטודיו דנסינג בגבעתיים. "נסעתי לצ'כיה פעמיים לתחרות, גם לברצלונה, זה היה החיים שלי, הייתי בטוח שאהיה רקדן. לאבא שלי, בן־אדם מקסים, היה מאוד קשה כשהתחלתי לרקוד. הייתי בהתחלה בן יחיד מול 30 בנות, רקדתי עם בנות 18־19, ורק לאט־לאט התחילו להגיע עוד בנים. זה הלחיץ את אבא, אני חושב שהוא פחד שאהיה גיי".
למה בעצם?
"הוא בא מעולם מצ'ואיסטי, רצה שאהיה כדורגלן בכלל ופתאום הבן שלו הולך למחול. אבא אוהד מכבי ת"א, מאנשי שער 11, השרופים. הלכתי איתו למשחק פעם ובכיתי לו במחצית שאני רוצה הביתה, לא רוצה לראות אנשים רצים אחרי כדור, לא העולם שלי. זה הקשה עליו. הוא לא היה מגיע להופעות שלי, כי היה לו קשה שכותבים בהזמנות 'הבנות המקסימות' ואין התייחסות אליי. לא אשכח שבכיתה א' היה לי מופע סוף שנה והוא יצא באמצע לסיגריה. חזרתי הביתה ובכיתי. הבנתי שאני לא כמו ילדים אחרים במובן הבחירות שלי, כמו המחול. מגיל קטן הייתי רואה סדרות של בנות ואהבתי לשחק בברביות. הייתי משחק במשחקי מחשב, לוקח דמויות של בנות. אבא אומר לי, 'תיקח את האביר', אני לוקח את הקוסמת. הריבים היו בסאבטקסט, מתחת לקרקע".
הוריו התגרשו בגיל 12. "אני זוכר שאבא היה כל פעם נשאר בסלון עד שעות מאוחרות. ריבים לא ראיתי כי לא הייתי הרבה בבית, אולי בכוונה. ביום שסיפרו לנו, ישנו אצל דודה שלי ולא הבנתי למה אנחנו ישנים שם עם אמא. היא מכרה את זה כטיול אצל בני הדודים בראשון־לציון. ואז הם הסבירו לנו בנועם שהם לא אוהבים אחד את השני כמו פעם, שהם חברים טובים אבל לא מספיק אוהבים. וזה הסבר טוב, למרות שהיה לי מאוד קשה להאמין בזה בהתחלה. קיבלתי את זה טוב, כשהתגרשו, כי ממילא היה קשה לי עם הסיטואציה. ראיתי שאבא ואמא לא מאושרים".
ואחרי?
"בחרתי בצד של אמא שלי. לא הסכמתי ללכת לאבא, לא הייתי שם בשבילו. הוא לא היה בא להופעות שלי, אז הייתי באנטי והרגשתי שהוא לא אוהב אותי, שלא בצדק. הוא עבר לגור אצל הוריו, אמא לקחה משכנתה, שלוש עבודות, חסכה, קנתה דירה ברמת־גן, קומה שלישית, שני חדרים, עם כלבה, אבל החום של הבית עשה את הכל".
שנות היסודי בבית ספר מורדי הגטאות בעיר עברו עליו כמעט ללא חברים. לעולם המשחק נכנס בגיל 13. "הייתה לי מורה לדיבייט וכל פעם הייתי מתווכח איתה. היה איזה אודישן לערוץ הילדים שנפל על השיעור שלה והיא דחפה אותי שאלך, בטח העדיפה שלא אהיה בכיתה. לא התקבלתי, אבל אחרי האודישן פנו אליי יגאל שילון ועודד פז והזמינו אותי לתוכנית 'סתאאאם!, מתיחות של ילדים. זה הדבר הראשון שעשיתי מבחינת משחק. הייתי גאה בעצמי".
באותה שנה גם הבין שהוא נמשך לבנים. "תמיד הרגשתי שזה היה שם. כשהייתי בן 12־13 היה לנו שיעור חינוך מיני בבית הספר ודיברו איתנו על הדברים האלה. הראו את האיברים הנשיים וזה הגעיל אותי. אמרתי לעצמי, אולי אני ילד, זה ישתנה. אבל זה לא השתנה".
כלומר?
"זה הגיע למצב שהילדים בכיתה דיברו על סקס, ניסו לגלות את עצמם ואני לא הייתי שותף. הייתי חוזר הביתה, מסתכל במראה, מבין שאני אוהב בנים ובוכה את החיים. לא רציתי להימשך לבנים, בעולם שלנו להיות הומו זה עדיין משהו שאתה מפחד ממנו בתור ילד. רציתי להיות עם בנים, אבל אז תמיד אמרתי, 'לא לא לא' והתחלתי לבכות. הייתי מתפלל לאלוהים שאני אקום מחר וארצה להיות עם בנות. כמעט כל פעם שהמחשבה עלתה בי, הייתי מתפרק".
דיברת על זה עם מישהו?
"עם מי אדבר על זה? זה הסוד הכי כמוס שלי, לא סיפרתי לאף אחד. הייתה לי חברה אז, במשך חמש שנים. כשהייתי בן 12 וחצי, החלטתי לספר לה. אמרתי לה שאני הכי אוהב אותה בעולם אבל אני אוהב בנים כמו שאני אמור לאהוב בנות. היא נתנה לי סטירה מאינסטינקט ואמרה, 'סליחה, אני מצטערת, אני מבינה'. היא לא גילתה לאף אחד".
מה קרה שהחלטת דווקא בטיימינג הזה?
"אמרתי לעצמי שהגיע הזמן שלי, שאני צריך להיכנס לתיכון בעתיד, בלי לשקר לעצמי ולעולם. ללכת עם האמת שלי. סיפרתי לאמא, היא הייתה הראשונה אחרי החברה. לא אשכח את זה בחיים. התברר שהיא התכוננה עם החברה הכי טובה שלה במשך שנתיים לשיחה. ידעה לגמרי. יום אחד היא אמרה לי, 'אתה נראה מוטרד בזמן האחרון'. היו לי דמעות בעיניים ופחדתי שהיא תעיף אותי מהבית למרות שהיא הכי אוהבת אותי בעולם. אמרתי לה, 'אמא, אני אוהב בנים כמו שאני אמור לאהוב בנות'. היא אמרה לי, 'חה, נראה לך שאני לא יודעת?'"
אם היא לא תדע, מי יידע?
"והיא אומרת: 'שחר, כשכולם בגן רקדו ככה ואתה עינטזת, אני כבר ידעתי ורציתי שזה יבוא ממך'. היא חיבקה אותי חיבוק ענק. אמא שלי, מהיום שיצאתי מהארון, מתנדבת בתהל"ה, עמותה שעוזרת להורים לקבל את הילדים שלהם שיוצאים מהארון".
ואחריה?
"הלכתי לאח שלי וסיפרתי לו. יובל היה בכיתה ה' בערך, הוא בכה כי פחד שיצחקו עליו בכיתה שיש לו אח הומו. אמרתי לו שאני מבטיח לו שלא יצחקו ושאני מבטיח שאני אראה להם מה זה. אז הוא אומר לי, 'אתה הומו, איך תראה להם מה זה?' זה היה בכי־צחוק טהור".
לאביו סיפר אחרי מספר ימים. "זה היה קשה, ניסיתי להסתיר לידו שאני גיי. אחרי שסיפרתי לו, היו 20 דקות של שקט. הוא לא אמר מילה. זה הרגיש לי כמו נצח ואז הוא אמר לי, 'אני אוהב אותך ואני מקבל אותך כמו שאתה. צריך טיפה את הזמן שלי אבל אני יודע שאנחנו ביחד'".
מפתיע?
"הפתעת השנה. הייתי בחרדה שינתק את הקשר, הרי היה לו קשה עם הריקודים. אבל הוא קיבל באהבה. הבעיה הייתה שהיה לו קשה כי אני הלכתי לאקסטרים, כולי בשופוני. הייתי הולך בוורוד. בשנה הראשונה של התיכון שיחקתי על קלף מסוים של גיי, כדי שיהיו לי יותר חברות בנות אחרי שביסודי לא היו לי חברים כל כך. זה עבד לי, אבל הרגשתי שאני משחק דמות שהיא לא אני. וניסיתי להתחמק מלבוא לאבא אחרי שיצאתי מהארון. נוצר סוג של קרע".
למה?
"את כל מה שהוא עשה לי לפני היציאה מהארון, כשלא היה בא להופעת שלי, כשיותר התייחס לאח שלי, השלכתי עליו עכשיו ולקחתי ריחוק בעצמי. לא אשכח שהיינו באירוע משפחתי מהצד של אבא שלי והיה שם חילזון. הילדים הקטנים מחצו את החילזון והתחלתי לבכות ולצעוק על כולם. אבא אמר לי, 'שחר, תירגע, זה כולה חילזון'. אמרתי לו, 'לא ישן אצלך יותר'. ברור שזה היה רק תירוץ. הרגשתי לא שייך. גם נהייתי צמחוני אחרי מה שקרה".
כמה זמן לא ישנת אצלו?
"מגיל 14. אבל כמה חודשים אחרי הבנתי שאני לא יכול לוותר עליו, הוא היה מתקשר, והיינו עושים שיחות, אז הייתי מגיע אליו בטפטופים וחזרנו לקשר. הוא נעלב מזה, ברור, לקח את זה קשה. אז לא ישנתי אבל כן באתי אליו המון. הבנתי שאם אני עכשיו מפספס את הקשר, חבל לשנינו. הוא מעניק לי עולם חשוב".
והיום?
"באחרונה עבר ניתוח, הייתי שם כל הזמן בשבילו. בדיעבד, שמנו את העבר מאחור ויש לנו מערכת יחסים מופלאה. הוא הכי מתגאה בי על הסדרה ומספר לכולם עליי. אחרי שהתנצלתי בזמנו, הוא גם התחיל לבוא להופעות".
אבל הדרמה האמיתית לגבי היציאה מהארון חיכתה לטבוך מחוץ לבית, והיא הייתה קשה וכואבת. "יום אחד הלכתי עם שתי חברות מהכיתה ושני החברים שלהן לפארק גבעתיים. באו עשרה ילדים באופניים חשמליים, לבושים בשחור, ניגשו אלינו ואני כבר יודע שמשהו הולך לקרות פה. הייתי לבוש באותו יום עם שלייקס ומגבעת. הם ישר סימנו אותי, התחילו לצחוק עליי, לקחו את הכובע, התחילו לקלל. אחד מהם לקח אותי והעיף אותי על הרצפה והתחיל לבעוט בי בבטן, ואז שניים הצטרפו לבעיטות. החברות אמרו לבנים, 'תעשו משהו'. הם ענו, 'אם נתעלם זה ייעלם'".
לא פתרון הכי נכון למצב.
"ממש לא, זה משפט שמהדהד בי עד היום. אחד הנערים הוציא חגורה והצליף בי בשפה. ירד דם. שם היה לי התקף החרדה הראשון בחיים. לא הצלחתי לנשום, ראיתי דברים מטושטש והרגשתי שאני מתעלף. רק אחרי שנגמרו המכות, התחלתי לנשום. לא הבנתי שזה היה התקף חרדה. ישר אמרתי שאני בסדר, הצלחתי לעצור את הדמעות, אבל בפנים כאב".
התלוננת במשטרה?
"הלכנו לשם, אבל מהפרטים שראיתי אי־אפשר היה לדעת מי אלה. חזרתי הביתה, אמא ראתה אותי והיה לה מאוד קשה. ברגע הזה הבנו שלהיות גיי זה לא קל. יום אחרי, כבר התחלתי להתמתן בהופעה החיצונית, הבנתי שאני לא יכול לעשות מה שבא לי".
את מערכת היחסים הראשונה עם בנים חווה בכיתה ט'. "כשנבחנתי לתלמה ילין, הוא היה שם ועשה לי תדריך לפני, הסביר לי איך דברים עובדים. הכרנו, היינו בזוגיות חצי שנה. לראשונה חוויתי מערכת יחסים של ממש. זה היה מאוד מרגש. הייתי מאושר, בן זוג של ממש. לפני זה רק חוויתי נשיקה עם מישהו. הפעם זו הייתה אהבה".
הכרת להורים?
"לאמא כן, עם אבא רציתי לחכות קצת. ואז הגיעה מסיבה שלא הייתי בה. התברר לי שבן הזוג שלי וחבר הכי טוב שלי באותה תקופה נקשרו אחד לשני במסיבה עם כל המשתמע מכך. גורם שלישי סיפר לי את זה אחרי שהחבר שלי נפרד ממני ולא הסביר לי למה. זה קרה חודש אחרי המסיבה ההיא, כשאנחנו עדיין במערכת יחסים. הוא אמר לי: 'אנחנו לא צריכים להמשיך יחד'. לא הבנתי מה קרה. כמובן שניתקתי קשר עם החבר הטוב, והוא לא ידע למה. סיפרתי על זה באודישן ל'כוכב הבא' ואז הוא שלח לי התנצלות".
במקביל גילה גם את עולם האנימה היפני. "התחלתי לאט־לאט להתלבש לפי התרבות היפנית והגיימינג. אתה רואה אותי עכשיו עם חולצה רגילה שיש עליה שתי דמויות אבל אני יודע מאיזה פרק זה, על מה הם מדברים ולמה הוא עזב את ההיא. אני באובססיה לגמרי לעולם היפני. יש לי סביב 60 בובות פעולה, ספרייה שמורכבת מספרי מנגה. אני הולך לכנסים של אנימה, רואה הרבה סרטים יפניים, והחלום שלי הוא להיות ביפן. אחרי הצבא כבר היו לי כרטיסים לטוקיו ואז לסין, אבל אז הגיעה הקורונה".
× × ×
בשנתיים האחרונות התקרב לדת ועל הבסיס הזה נוצרה חברות עם אביב אלוש שמשחק לצידו ב'שעת נעילה'. "במצ'ינג שלי עם אביב היה קליק מהרגע הראשון וגם שרנו יחד באודישן. היו לנו הרבה שיחות על הסט, סיפרתי לו שאני מאמין באלוהים, כל בוקר מתפלל בבית, מניח תפילין, קריאת שמע לפני השינה, שחשבתי על הדת כשהייתי בבית כנסת בפולין בחו"ל, בערב יום הכיפורים. היו מלא אנשים, זה עשה לי צמרמורת והתחלתי להבין שאני מאמין יותר".
ושבת?
"היום שומר. סיפרתי לאביב שאני רוצה לשמור שבת, אבל אני לא יודע איך להתחיל. היו לנו הרבה שיחות על זה, הרגשתי שאני מתקרב יותר לדת, ואביב לימד אותי, פגשתי גם את המשפחה שלו. ההתחזקות הפכה אותי לבן־אדם יותר אופטימי. כל בוקר אני קם ומודה לאל מחדש. פעם הייתי בן־אדם שמסתכל על הכוס הריקה".
איך מסתדרת הדת עם להיות גיי?
"אני מסתכל על הדת בפן רוחני ומאמין שהקדוש ברוך הוא ברא אותי כמו שאני מסיבה מסוימת, והוא רוצה שאהיה מאושר. אני כמובן לא מייחס שום חשיבות לנושא טיפולי ההמרה והדברים האלה, ויש גם המון אנשים דתיים שלא מסתכלים על הומואים כמשהו נגד הטבע".
מה ההורים אמרו על ההתחזקות?
"לאמא בהתחלה היה יותר קשה לקבל את זה שאני שומר שבת מאשר גיי - אבל לאט־לאט היא התחילה לאמץ את המסורת הזאת, והיום היא מחכה שאדליק איתה נרות בשישי. את הקשר עם אבא זה חיזק כי המשפחה שלו יותר מסורתית".
יש קצת רווחה כלכלית אחרי ההצלחה בסדרה או שמוקדם לחגוג?
"את כל הכסף שאני עושה, אני חוסך. כל הכסף שלי מכל עבודה מגיל 13 ועד היום אני חוסך כדי להביא ילד. הקצבתי לי יעד של 400 אלף שקל, הסכום שיעלה כדי להביא ילד וזה החלום הכי גדול שלי בחיים, יותר מהכל. מגיל 13 אני יודע שאני רוצה להיות אבא. לא יודע למה, אני לא יודע באיזה גיל. אולי כשתבוא אהבת חיי".
כרגע יש אהבה?
"אין, פעם אחרונה הייתה לפני חצי שנה. היינו ביחד חצי שנה, מישהו מבוגר יותר ממני בעשור. זו הייתה אהבה ונגמר, כי הבנו שאנחנו מכוונים למקומות שונים והוא רצה להתחתן עוד שנתיים. אני רוצה לראות עולם".
ומה שלום צנובר הקיפוד מ'שעת נעילה'?
"צנובר ואני בסטיז. אני בן־אדם של בעלי חיים אז ידעתי איך לפנות אליו, גם כי עשיתי מחקר גדול על קיפוד לבקן אפריקאי. אפילו איפה ללטף אותו. כששמו עליי את הקיפוד הרגשתי אבינועם מאה אחוז. הוא בחוות חופש, ואני מתגעגע אליו. הוא היה פרטנר מושלם".
