נולדתי לפני 35 שנה בקריית-גת. לאחי אודי היה חבר בכיתה שקראו לו אימרי, והוא ביקש מאמא שתקרא ככה לתינוק החדש. היא בדקה וגילתה שאימרי היה אחד מבוני החומות בתקופת עזרא ונחמיה והתחברה למשמעות, למרות שזה שם לא אופייני למקום שאני בא ממנו. אני בטוח שאלוהים נגע בה והחדיר לה את השם הזה. גם עם הרקע המחוספס שלי, לאן שלא הגעתי כילד, כנער, ואפילו היום – תמיד קיבלתי שני גרם יותר יחס. תמיד מתעכבים עליי כשקוראים שמות. הזרקור נשאר עליי לעוד שתי שניות וזה מאפשר לי להוכיח מי אני. השם שלי נותן לי את הצעד הראשון, להיכנס לתוך חדר הכי בסטייל. אני לא יודע מי אני הייתי היום בלי השם הזה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות על שעת נעילה למנויים:
- הכפיל הדרוזי של אביב אלוש והקיפוד הכי מפונק בתעשייה: הסודות של "שעת נעילה"
- שחר טבוך: "היה לי התקף חרדה באודישן - והבינו שאני מתאים לתפקיד"
- אביב אלוש: "הבורא הביא וירוס קטן ולא בכדי. בית המקדש השלישי יהיה חלק מזה"
- מאור שוויצר: "עשיתי סמים מהבוקר ועד הלילה"
- "אני כועס על שעת נעילה, העובדות לא נכונות"
אמא שלי גידלה שלושה ילדים בלי כלום. ילדה את אחי הבכור בגיל 15 וחצי וגידלה אותנו לבד לגמרי כשאבא עזב את הבית. אין חלל שיכול להכיל את הלב שלה. היא תמיד אמרה לי שאני הכי אהוב, והכי יפה, ויכול להצליח במה שארצה. היום היא בת 62 והיא אחות סיעודית. היא מנגבת ומחליפה חיתולים לאנשים חולים, מרימה קשישים ששוקלים פי שניים ממנה. המטופלים שלה מכורים אליה. כשהייתי ילד היא עבדה בענבי לכיש ואז בצהריים יצאה לעבוד במשק בית בבתים של אחרים. מי אנחנו השחקנים או הקבלנים או העורכי דין שמקבלים את הסכומים שאנחנו מקבלים כשנשים כמו אמא שלי עושות את העבודות שאף אחד לא רוצה ומרוויחות מינימום?
אבא שלי עזב כשהייתי בן 11. ראיתי אותו כמה פעמים ברחוב בקריית־גת אבל מבחינתי לא היה לי אבא. הוא חזר כשהייתי בן 24 והוא ואמא התחתנו שוב. כשהוא היה חולה אמא ואני סעדנו אותו. דיברנו בכנות על כל השנים שהוא לא היה. לדמות של אלוש ב'שעת נעילה' (ימי שני ב'כאן 11') נתתי את השם של אבא שלי. אני את התיקון עשיתי, הייתי שם בשבילו כשהוא לא היה שם בשבילי. החלום הכי גדול שלי זה משפחה גדולה, אוהבת וחזקה. אני אתאבד על המשפחה שלי. אוותר על הכל בשביל להיות אבא, אני מוכן לילדים כבר שבע שנים.
בקלות יכולתי להיות עבריין. אצלנו הייתי רואה דקירה רק בגלל מריבה על כדורגל. נשרתי מבית ספר, אין לי יחידת בגרות אחת. גם סמים היו חלק בלתי נפרד מחיי. עשיתי אל־אס־די בגיל 16 בשכונה מתוך סקרנות. אני זוכר שיום אחרי האסיד הראשון שלי הלכתי עם חבר הכי טוב שלי והסתכלנו על החברים שלנו כאילו הם ילדים. זו הייתה חוויה עצומה. היינו עושים על האש ביום כיפור בשביל הדווקא.
תמיד עבדתי, גם כנער. כשהשתחררתי מהצבא הלכתי להיות מאבטח במשרד הביטחון והמשכורת הראשונה הייתה 14,000 שקל. בחיים לא היה לי סכום כזה, זה היה דמיוני מבחינתי. לא ידעתי מה לעשות עם כל הכסף הזה, אז נתתי לאמא שלי את הכל. כשפגשתי את ששי סמוכה במקרה, הוא שיכנע אותי לנסות להפוך לשחקן. ההורים שלי חשבו שזה ג'וק. אני זוכר שכשאבא היה חולה עשיתי לשניהם מונולוג בשיא הגאווה והם הסתכלו עליי כאילו אני חייזר. אמא השביעה אותי שאני בחיים לא עוזב את משרד הביטחון כי אין לנו פריבילגיה להרפתקאות.
יש לי מוסר עבודה מאוד גבוה. בבית ספר למשחק עבדתי בכל עבודה: בזבל, בלנקות את השוק, בבניין. יש כאלו שאחרי סדרה אחת כבר עוברים לנסוע במונית ספיישל, אבל אני, אחרי שעשיתי את 'המדרשה' נסעתי בארבע וחצי בבוקר באוטובוס לרכבת ההגנה ומשם לרחובות לעבוד בבניין. הייתי חוזר מטונף, מסריח ומגעיל. אנשים היו בוהים בי, כי הם זיהו אותי מהטלוויזיה, אבל אומרים לעצמם, זה לא הוא.
עד לפני חודשיים עוד עבדתי בהתקנת פרקטים. באחד הבתים איזה ילד זיהה אותי וראיתי שזה לא נעים לו. זה היה שיעור בלזרוק את האגו לפח. התסביך של הכסף זה לא משהו שייפתר, אבל אני מאמין שאני שחקן טוב, שאני יכול להוביל, לייצר הזדהות, לרגש. הבנתי שיש לי את זה. מאז האישיו עם הכסף קצת נחלש. בכל מקרה סיימתי לאחרונה קורס אימון בטניס של וינגייט, תמיד טוב שיהיה עוד מקצוע.
הרגשתי תלוש בבית ספר למשחק, לא הבנתי בכלל איך מקום כזה מתנהל. אף אחד שם לא נראה כמוני. באודישן הייתי צריך לשיר שיר. ברור מה הם מצפים שישיר אחד שנראה כמוני. אבל באתי ושרתי להם את '"בך לא נוגע'" של יהודית רביץ. כששרתי ראיתי בעיניים שלהם את השאלה "מי אתה?".
הייתה תקופה שגרתי בבית הספר כי לא היה לי כסף לשכירות וידעתי שאני לא יכול לבקש מאמא שלי. בבית ספר למשחק יש קטע של פאסון, והייתי גבר נחשק אז ולא רציתי שהבנות יידעו שאני ישן שם. האגו לא נתן לי. אז הייתי נשאר עד שכולם הולכים ואומר שאני נועל, ואז קם בשש וחצי בבוקר להתקלח ולהתארגן, יוצא החוצה, ומגיע כאילו הראשון.
בבית הספר הרגשתי גזענות סמויה, חטפתי אגרופים ללב כל שבוע. משנה ב' הייתי בתחושה שאני השחקן הכי טוב בבית הספר, אבל קיבלתי תפקידים שוליים. האשכנזים קיבלו את כל התפקידים הראשיים ואני משחק רב בן 70. זו גזענות שבכלל לא מודעים אליה, כאילו מי שנראה כמוני לא יכול להחזיק הצגה. בסוף השנה האחרונה היו אודישנים להצגה 'עד ראייה'. לגיבור קוראים פרנץ יגרשטטר, לא פחות. אוסטרי. איך שפתחו את האודישנים קניתי עותק של המחזה ולמדתי את כולו בעל פה. עליתי מול המלהקת והמנהלת האמנותית ועשיתי את המונולוג בלי טקסט מול העיניים. כשהמלהקת שאלה מה קורה, אמרתי לה שתבחר איזו סצנה שהיא רוצה ואני אעשה אותה. קיבלתי את התפקיד וזו ההצגה היחידה שקנו מבית הספר. זה היה מדהים, הייתי פרנץ מעולה.
עד היום שיחקתי בטלוויזיה את העבריין מיצי ב"מדרשה" או את המסומם שלומי ב"רק להיום". אנשים קצת מתבלבלים ומבחינתם כל מי שמזרחי, גר בפריפריה או מתבטא בצורה מסוימת הוא ערס. אני עברתי תהליך בעניין הזה, והיום זה הטריק של חיי. אני יודע שאני בא עם חזות מסוימת שמייצרת רושם ראשוני: חושבים שאני לא חכם, לא אינטליגנט, עבריין צעצוע. אז אני גורם לאנשים להרגיש לא טוב עם עצמם. כשאני רואה שקולטים אותי ככה אני מתחיל לשאול שאלות אינטליגנטיות, לדבר על נושאים ברומו של עולם במילים של בית מרקחת. ואני רואה על אנשים שלא נעים להם לגלות שאני אדם אחר. לגלות שהם קצת גזענים. פעם הייתי תוקע ככה אנשים ממקום אפילו קצת רע לפעמים. שיאכלו את עצמם. להוכיח להם אחרת. היום אני עושה את זה פחות.
כל הקאסט של "רק להיום" בא להוסטל שיקומי ללמוד על גמילה מסמים, אבל כשאני נכנסתי ישר הייתי חלק מהבית. יכולתי להישאר לישון. באותה מידה, אם תשימי אותי באירוע יוקרתי אני יודע איך להתנהל ולשאת חן. אני מודה שגם אחרי "שעת נעילה" האודישנים שלי היו לתפקידים של ערסים ועבריינים. אני מקווה שעכשיו, אחרי שהתוכנית תפסה, זה ישתנה. אבל שתדעי שאני גאה לשחק את הערסים. אני עושה לדימוי הזה חסד.
אם הייתי חי בתקופה שלהם הייתי האמ־אמא של הפנתר שחור. הייתי בטח אדם אלים בטירוף. הם לא הגזימו בכלום. קיבלנו כל כך הרבה בזכותם. אולי זה לא יפה להגיד, אבל יש לי מלא חברים שההורים שלהם קיבלו דירות בתל־אביב ועכשיו הילדים יקבלו אותן. אמא שלי חיה בדירת עמידר, לא הייתה לה שום הזדמנות בחיים. וזה תוצר של הזנחה נוראית.
אחרי שראיתי את הדוקו '"סאלח, פה זה ארץ ישראל" הלכתי במשך שבועות עם עצבים בלתי נסבלים בגוף. לא ידעתי איך לשחרר את זה ממני. נפלו לי כל כך הרבה אסימונים לגבי אמא שלי, המשפחה שלי, לגבי עצמי. אנשים שואלים, איך המדיניות בקום המדינה משליכה עליי. עובדה. למה אין לי יחידת בגרות אחת? כי זה לא היה בראש של אמא שלי שקרעה את התחת בשביל לשרוד. הלוואי שהיא הייתה מגיעה הביתה ושואלת איך היה בבית ספר או עושה איתי שיעורים. אבל היא נלחמה להביא לי אוכל ולשלם על טיול שנתי או לקנות נעליים.
פעם ראשונה בחיים שהייתי בבית מלון הייתה בגיל 26. תמיד התחננתי לאמא שלי שנצא לחופש כמו כולם אבל זה לא קרה. טסתי לאמסטרדם עם מי שהייתה בת הזוג שלי, וכל כך רציתי לראות איך מטוס ממריא. כמו ילד בן חמש. אבל נרדמתי ופיספסתי את זה. כעסתי עליה נורא שהיא לא העירה אותי.
פעם לא ידעתי להוציא מילה באנגלית. בתיכון הרגשתי שאני לא טוב, שאני לא יודע איך לומדים. היום זה חשוב לי ואני לומד ומשתפר. אני רואה תפקידים שאני רוצה לעשות בסדרות של HBO ואני יודע שאני מסוגל אם רק יהיה לי את הכלי הזה. עכשיו כש'שעת נעילה' נמכרה ויצאה לעולם זה בכלל מדהים ואני מקווה שזה יפתח לי דלתות.
אהבתי להיות חייל, זו המסגרת הראשונה שסמכה עליי במאה אחוז. שבמקום לתת לי כאפה נתנה לי חיבוק. במקום להגיד לי שאני לא טוב, נתנו לי שם אחריות. ואני עפתי על זה. שם אמרו לי שאני אכבר גבר. שיש לי לב טוב והאמנתי להם. במלחמת לבנון השנייה קיבלתי אות הצטיינות ממפקד חטיבת הנח"ל. הייתי סמל מחלקה, ועברנו את הסלוקי. הפלוגה שלי הייתה שבורה. היינו תשעה ימים בלבנון בלי אוכל ומים, והיה איתנו עוד גדוד שהיו לו שבעה או שמונה הרוגים. אני זוכר שאני מפנה את אחד ההרוגים בירידה, ממש מחזיק את עצמי לא ליפול, ורק בסוף אני קולט שכל הדם שלו נזל לי על הפרצוף. כולי אדום. אחרי הלילה הראשון של הקרב היינו צריכים לטהר את הכפר מולנו. היו פצמ"רים מטורפים במטע זיתים שהיינו בו, והיה צריך להגיע לקו הבתים הראשון. הקשר של המ"פ נפצע, ולא היה זמן לחשוב. לקחתי איתי שלושה חיילים ובלי לחשוב פעמיים רצנו לכיוון הבתים. 200 מטר מאיתנו יורים עלינו אש משוגעת, אבל הגענו.
הייתי מוכן למות בשביל הצבא בגלל מה שהוא נתן לי, בגלל תחושת המסוגלות שהכרתי רק שם. כששאלו מי מתנדב? אני! מי נשאר? אני! מי רוצה למות? אני! מה שתרצו – אני! המ"פ שלי, משה פרידמן, לקח אותי תחת חסותו כל השירות. הלכתי איתו אפילו לדייטים. היינו יוצאים מג'נין לדייט שלו. אני מחכה לו באוטו 50 מטר משם, לשמוע איך היה.
הבנתי שיש לי גם סימנים של פוסט־טראומה כשפגשנו את הלוחמים מ־73' בשביל התחקיר. הם סיפרו מה התסמינים שלהם ואיך זה נראה, ואז אני קולט שיש לי את זה. עד אז לא קישרתי. למשל, זה שאני חורק שיניים בלילה, או זה שאני יכול ללכת ברחוב או בבית, לחשוב מחשבה רעה כזו, אפילו סתם לראות עמוד ולדמיין איך הוא קורע לי את הגוף. אז אני נבהל בטירוף. כשלוחם תיאר את התחושה הזאת התחלתי להזיע. עשיתי אחת ועוד אחת. למזלי זה לא מונע ממני לתפקד. את ההודעות הכי מרגשות אני מקבל מהדור שלחם ב־73'. בזכות התוכנית אנשים מטפלים בעצמם, מתחילים לדבר, לרפא לעצמם את הפצע הזה.
לפני שמונה שנים נבחנתי לתפקיד של מלאכי ואז התוכנית הוקפאה. בליהוק הנוכחי היו מי שחשבו שאני צריך להיות מרקו. אבל ירון הבמאי התעקש שאני יכול להיות רק אלוש. אני כל כך כל כך שמח שזה קרה לי. אני מכור לאלוש, אני אוהב את הסולידריות שלו, את ההבנה שהוא לא המרכז אלא חלק ממשהו גדול ממנו. שלומי מ"רק להיום" ואלוש מ"שעת נעילה" הפכו אותי לאדם טוב יותר. בסצנה על התל, כשאלוש מחליט להישאר, קלטתי שזה בול אני בצבא.
בהתחלה כולם חשבו שאביב אלוש יהיה האהוב של הסדרה והחתיך של הסדרה. פתאום אני מוצא את עצמי במקום הזה. זה מוזר. אני מקבל אלף הודעות ביום. פתאום תופסים אותי בתור חתיך. אף פעם לא תפסתי את עצמי ככזה. זו מחמאה גדולה, אבל זה גם מרגיש מוזר. לא כיוונתי לזה. מתחילות איתי 800 בחורות ביום. לפעמים בקטע טוב, לפעמים גם בקטע מטריד. אני לא עונה להן כי אני לא רוצה להיכנס לפינה הזאת. אתמול נסעתי על הקורקינט בשדרה וחבורת בנות צרחה: 'אלוש תעשה לי ילד!' הייתי בהלם ופשוט חתכתי שמאלה. רק אחר כך קיוויתי שלא יחשבו שאני סנוב. הייתי בחרדה מזה.
בגיל ארבע אחי הביא לי קסטה של שירי אליפות של בית"ר ירושלים והתמכרתי, מאז אני אוהד שרוף. שנים הגעתי למשחקים בטרמפים ותמיד היה לי מינוי. אם היו מקללים לידי את אלי אוחנה הייתי בוכה. הייתי משחק כדורגל 14 שעות ביום. כשלה פמיליה התחזקו התנתקתי מהמשחקים והפסקתי להגיע, אבל קבוצה לא בוחרים. אחרי שמשה חוגג הגיע לקבוצה והמסר שלו היה מאוד ברור, הרגשתי שאני יכול לחזור למגרש. לפעמים אני לא רוצה להגיד שאני אוהד בית"ר, זה לא מתקבל טוב. אבל אני אוהד ותמיד אשאר אוהד.
היום אני משחק בנבחרת האמנים בכדורגל ואפילו נסענו למונדיאל ברוסיה. לפני הקורונה היינו מתאמנים פעמיים בשבוע. נמצאים שם אושרי כהן, דני רופ, אריק זאבי, אקי אבני, אנחל בונני ועוד כמה. 30 שחקנים שלכולם היה חלום ילדות להיות כדורגלנים. אני קשר קדמי וחלוץ, וכובש די הרבה. כשהייתי במונדיאל הראשון ברוסיה עם המדים של נבחרת ישראל בכיתי מהתרגשות בהמנון.
אני בעיר המדהימה כבר 15 שנה. כשהייתי רווק התפוצצתי על העיר הזאת, היו תקופות שהייתי צריך ללכת עם הראש למטה ברחובות תל־אביב. אני אדם מאוד מיני, זו אנרגיה מאוד חזקה שנמצאת בי. אבל אני לא פוחד מזוגיות. להפך, טוב לי ככה ואני מקווה שבתוך שנתיים־שלוש נעבור למושב. אני רוצה גינה עם חצר בשביל לגדל ירקות. התחביב הכי גדול שלי זה בישול. בדיוק השבוע אני עושה ארוחת שף בתשלום. סירים זו המקצועיות שלי. צלי כתף, ממולאים, לחם מחמצת.
אני הולך להפגנות כי אני מאמין שמשהו חייב להשתנות. יש לי חברים שחקני תיאטרון בלי כסף לאוכל. זה נשמע למישהו הגיוני? אני הולך לייצג את המקצוע שבחרתי לחיים שלי. מבחינתי צריך להחליף את כל ה־120 חברי כנסת. לשלוח את כולם הביתה ולהתחיל מחדש.
תמר ואני ביחד כמעט שלוש שנים. נפגשנו בטעות בסיני אחרי ששנינו בדיוק יצאנו מזוגיות ארוכה. היא האדם הכי לא קשור אליי בעולם. אנחנו שונים בהכל. היא מעצבת גרפית, במקור מבנימינה. בהתחלה לא ידענו איך לתקשר. היא חכמה בטירוף, פועלת מהשכל. אני אימפולסיבי ופועל מהלב. הבנו שהשוני שלנו מייצר משהו שלם. אנחנו מחפים אחד על השני. אני כבר בשל למשפחה. אני אוהב לנקות, לבשל. לא יצאתי לברים כבר שנים. אני רוצה להצליח במקצוע שלי ולהיות איש משפחה, כל המסביב זה בונוס. אני אבנה לנו בית גדול ואמא שלי תגור איתנו. זה החלום. שבשנים האחרונות שלה היא רק תחייך, תהיה באורות, תיהנה מהנכדים. אני חייב לה את זה.
אני מאוד חזק ויודע מה אני רוצה, אבל לשמחתי אני כמו אמא שלי ולא מתבייש להתרגש. צריך ללמד בנים איך להתנהג, לאפשר להם להתחבר לרגשות שלהם. אני בכיין, מתרגש מכלום. זו תרופה עבורי. הדבר שהכי מייצג אותי זה האמונה העצמית שצמחה בתוכי, היום כבר אף אחד לא יכול להגיד לי שאני לא יכול. זה לא חודר אותי. לראשונה אני מאמין במי שאני. וגאה במי שהפכתי להיות.
פורסם לראשונה: 07:36, 27.11.20
