גזל חנות של אחותו – ויחזיר אותה לילדיה

הדוד לא העביר את הזכויות בעמידר ע"ש אחותו שרכשה אותן ממנו, וניצל רישום שגוי כדי לרכוש את הנכס בזול. לאחר מותה האחיינים הגישו תביעה

מערכת פסקדיןפורסם: 07.12.20 , 07:40

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל לאחרונה ערעור שהגישו אחים על פסק דין שבו זכו לפיצויים בלבד מדוד שלהם, שגזל חנות ביפו שהייתה שייכת לאמם המנוחה. השופט נפתלי שילה קבע כי הדוד הפר הסכם שכרת עם אמם וניצל במרמה רישום שגוי כדי לרכוש את החנות במחיר מוזל מאחורי גבה. הדוד חויב להעביר את הבעלות בחנות לאחייניו בכפוף להחזר הכסף ששילם עבורה.

ב-1977 רכשו ההורים המנוחים של האחים את זכויות השכירות המוגנת של הדוד בחנות תמורת 145 אלף לירות. כעבור 10 שנים אביהם נפטר ואמם השכירה את החנות עד למותה ב-2010. אז גילו ילדיה כי דודם מעולם לא העביר את הזכויות על שם הוריהם בעמידר, וב-1991 רכש את החנות במחיר מוזל של 11,353 שקל, תוך ניצול זכות ששמורה רק לבעלי הזכויות המוגנות.

בשנה שעברה דחה בית המשפט למשפחה תביעה שהגישו נגדו לקבלת הבעלות בחנות כיורשי המנוחה אף שקבע כי ההתנהלות של הדוד הייתה קלוקלת. במקום זאת, נפסקו להם פיצויים על ההשקעה של הוריהם בלבד.

(צילום: shutterstock)

בערעור שהגישו באמצעות עו"ד יאיר שרף טענו האחים שרישום הדוד כבעל החנות נעשה בחוסר תום לב ועל סמך מצג שקרי לעמידר. לדבריהם בית המשפט טעה כשפסק להם פיצוי חלקי בלבד אף שהדוד הפר את ההסכם עם הוריהם כשלא העביר את הזכויות על שמם וניצל את הרישום השגוי לרכישת החנות מאחורי הגב של אמם.

מנגד טען הדוד באמצעות עו"ד רוני אקלר כי רכש את החנות לאחר שאחותו ויתרה על ההזדמנות העסקית מאחר שלא היו לה כספים לצורך כך. עוד הוא טען כי למערערים אין זכות לקבל סעד בקשר לחנות כיוון שלא ירשו את זכויות הדיירות המוגנת של אמם.

אלא שהשופט נפתלי שילה קבע כי המערערים הוכיחו שהדוד הפר את ההתחייבות החוזית להעביר את הזכויות המוגנות להוריהם. בנוסף, הוא גם הפר את חוק הגנת הדייר כשלא הודיע לעמידר על ההסכם ולא מסר לה את הכספים ששילמו עבור דמי המפתח.

לאחר מכן, הדוד הוסיף חטא על פשע כשנענה להצעת עמידר לרכוש את החנות מבלי לגלות זאת לאחותו והציג את עצמו כאילו הוא עדיין הבעלים של הזכויות המוגנות. "התנהלות זו מהווה למעשה פעולה הנגועה בהטעיה ותרמית", נכתב.

השופט קבע כי הדוד גזל מאם המערערים במרמה את האפשרות לרכוש את החנות בהנחה, ולכן לא ייתכן ש"חוטא יצא נשכר" ובית המשפט יפטור אותו בתשלום פיצוי בלבד. בתוך כך נדחתה הטענה הלא מוכחת שהמנוחה ויתרה על זכויותיה כיוון שלא הייתה לה יכולת לממן את הרכישה.

לפיכך נקבע כי הסעד הראוי הוא השבת החנות לילדים בכפוף להחזר הסכום ששילם הדוד עבור החנות בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.

השופטות עינת רביד ויעל בלכר הצטרפו לעמדתו של השופט שילה ולפיכך הערעור התקבל ופסק הדין של בית המשפט למשפחה בוטל. הדוד חויב לשלם לאחייניו הוצאות ושכר טרחת עו"ד של 40 אלף שקל.