הנסיך מפירנצה

לכל זרם במדעי החברה יש את האורים והתומים שלו. ללימודי צבא יש את קלאוזביץ', לכלכלנים יש את מילטון פרידמן, לסוציולוגים את וובר, לפסיכולוגים את פרויד - ולמדעני המדינה יש את ניקולו מקיאוולי. בספר "הנסיך", כותב המדינאי יליד-פירנצה סדרה של פרקים ובהם עצות לשליטים ("נסיכים", כלשונו) אשר מתבססות על מקרים דומים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. בין אם הנשיא טראמפ הכיר את העצות של מקיאוולי ובין אם לא, קשה להתעלם מהדמיון. מקיאוולי כותב כי הוא לא מבקש להטיף מוסר לנסיך וללמדו מה צודק ומה נכון, אלא הוא מבקש לשרטט, תוך שהוא מתבסס על התבוננות מוקדמת במערכות פוליטיות, עצות וקווים כלליים בנוגע למה שיעיל לעשות. מקיאוולי לא עוסק בנורמטיבי ("הרצוי") אלא בדסקריפטיבי ("המצוי"), ומעדיף להשאיר את הדיון המוסרי לפילוסופים - שלטון, הוא טוען, הוא עסק קר ותועלתני.

הגישה התועלתנית הזו באה לידי ביטוי באופן מובהק בפרק שעוסק באופן בו נסיכים נוהגים כאשר הם ניגשים להתמודד עם צרות, אתגרים או אויבים. אליבא דמקיאוולי, נסיך יכול להיות "אריה", אשר יתמודד ישירות עם הבעיה או האיום, שכן הוא נסמך על כוחו וכישוריו, על היראה שהוא מעורר ועל ההערצה של תומכיו. לחילופין, נסיך יכול להיות "שועל", אשר מתמודד עם כל איום בתחבולות, ברמייה ובשקרים, תוך שבירה של כל נורמה מוסרית או חוקית. בהתלבטות בין אריה ושועל, למקיאוולי יש עצה ברורה אחת לקוראיו: תהיו שועלים.

השועל מהבית הלבן

אם יש משהו שאפשר לחתום עליו בוודאות, הוא שדונאלד טראמפ לא קרא את מקיאוולי. לא במסגרת השכלתו הפורמלית (יש לו תואר בכלכלה) ולא בכלל: בשנות חייו הבוגרות הוא העדיף להקדיש את זמנו ומרצו לעסקים, לרכישות ולפשיטות רגל, לנישואין ולגירושים מתוקשרים ולחיי סלבריטאות שלא היו לאף נשיא שקדם לו. הגות, בוודאי הגות פוליטית, היא ככל הנראה ממנו והלאה. ובכל זאת, אם בוחנים לעומק את המאפיינים המרכזיים של תהליך קבלת ההחלטות, של החזון ושל המדיניות בממשל היוצא, נדמה שהנשיא טראמפ אימץ את עצתו של מקיאוולי כמעט-כלשונה.

הנשיא דונלד טראמפ.(צילום: EPA)

מקיאוולי מצדיק את התחבולות שבהן נוהג הנסיך החכם - לשקר, לבגוד, לגנוב וכן, גם לרצוח - על פי השורה התחתונה שלהן והיא הבטחת טובתו של העם: כך לדוגמא, הוא טוען שצריך לגדוע מרד כבר בהתחלה, מבלי להסס להפעיל אלימות, לפני שהמרד יתרחב למחאות שיגרמו לנפגעים רבים יותר ולאובדן רכוש רב יותר. טראמפ שיקר, הפר הבטחות והתחמק מתשלומי מס (אם כי הוא כנראה לא רצח אף אחד) לכל אורך כהונתו. אבל ה-"תחבולות" החשובות באמת שהשתמש בהן בימי כהונתו לא היו השקרים בטוויטר או הסתירות העצמיות, אלא השבירה הבוטה, המכוונת, של כללי המשחק הפוליטיים והדיפלומטיים.

כך, מאפיין מרכזי בולט של נשיאותו הוא הפרסונליזציה האדירה שעברה מדיניות החוץ האמריקאית: עבודת מטה, מגעים בין אנשי-מקצוע וביסוס שיתופי פעולה ע"ב אינטרסים - OUT; דיאלוג ישיר, בלתי אמצעי, לעתים גם מעל לגלי הטוויטר - IN. מהעימות המתוקשר עם מנהיג צפון-קוריאה קים ג'ונג און, עימות שהפך לרומן עתיר יח"צ; ל-"bromance" עם נשיא צרפת עמנואל מקרון, שהתדרדר במהירות והוביל לטינה עזה כלפי טראמפ מצד בעלת בריתה הוותיקה ביותר של ארה"ב; וכמובן, את הקשר החם, החברי כמעט, עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שטראמפ התכחש למסקנות קהילת המודיעין לפיהן התערב בבחירות ב-2016. בנוגע למזרח התיכון, ובפרט למערכת היחסים שלו עם ישראל ועם ראש ממשלתה, בה נעסוק עוד רבות. גם הנכונות של טראמפ להשתמש בכלי הנשק העוצמתי ביותר של ארה"ב - הארנק - כדי למקסם את ההישגים שלו בזירה הבינלאומית היא חסרת תקדים. ברור שארה"ב צריכה להשתמש בכוח הכלכלי שלה כדי להשיג את יעדיה, אבל גם בהקשר הזה כל הכללים נשברו.

מבחינתו של טראמפ, הטלת מכסים על בעלות ברית כמו גרמניה היא כלי לגיטימי כדי לסחוט מהן וויתורים בהסכמי סחר, ולא מהלך לא-הגון שפוגע בצרכנים בשני צידי האוקיינוס בגלל שהוא גורם לעליית מחירים. כספי הסיוע לרשות הפלסטינית, שנועדו לתחזק את כוחות הביטחון בגדה המערבית ולשפר את המצב ההומניטארי שם, הם הטבה שאפשר לקחת מרמאללה בגלל החרם שהטיל אבו-מאזן על הממשל, בעקבות ההכרה בירושלים כבירת ישראל. ואיך אפשר בלי הסיוע הצבאי לאוקראינה, בעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב במזרח אירופה, שטראמפ התנה אותו בטובת הנאה פוליטית - לכלוך על ג'ו ביידן, שעומד להחליף אותו בבית הלבן - התנייה שהובילה להדחתו. יש עוד רכיבים רבים במדיניות האמריקנית, בזירה הפנימית והחיצונית, שטראמפ התנער מהם כמו שועל המנער את פרוותו: הוא התכחש להסכמים ולסיכומים בינלאומיים, מהסכמי האקלים ועד הסכם הגרעין עם איראן, ופגע באמינות של ארה"ב בזירה הבינלאומית.

הסכמים היסטוריים. הנשיא טראמפ בטקס חתימת הסכם שלום.

מצד שני, טראמפ סירב לסגת מההתחייבויות בזירת-החוץ שלו, קיצוניות ככל שנתפסו בקמפיין ב-2016: הפרישה מהסכם הגרעין, העברת השגרירות לירושלים, מלחמת סחר עם סין, "לפוצץ את הצורה" של ארגון דאעש וניהול דיאלוג ישיר עם צפון-קוריאה הן רק חלק מהן. את ההבטחה היחידה שלא קיים - להיות מתווך "ניטרלי" בין ישראל והפלסטינים - אולי דווקא טוב שלא קיים, שכן ישראל זקוקה לתחושת ביטחון מצד ארה"ב כדי לבצע איזושהי התקדמות מדינית. מנגד, ההטייה המובהקת שלו לטובת ירושלים - עוד שבירה של נורמה בינלאומית - הובילה לחרם פלסטיני על הממשל, ובהתאם גם על קיפאון בתהליך המדיני.

האריה מסקרנטון

הביקורות על הפגיעה בנורמות הדיפלומטיות בימי טראמפ הן רבות ומובנות - נורמה היא כלל חברתי שמתקיים מכוח האינרציה, וכשארצות הברית מפרה את ההתחייבויות שלה, היא לא יכולה לצפות משותפותיה ומיריבותיה שלא להשיב באותו המטבע. אבל מצד שני, אם מקיאוולי היה בחיים הוא היה מסנגר על הנשיא היוצא: הדבר היחיד שצריך לעניין את "הנסיך", לפי מקיאוולי, הוא יציבותו ושרידותו, ואלה תלויות בתועלת של העם.

כנשיא, טראמפ פעל לקיים את ההבטחות שהעריך שיטיבו עם בוחריו, ובפרט עם הבוחרים שהעניקו לו את הניצחון ב-2016. הטלת המכסים, הפרישה מהסכמי סחר וצמצום הרגולציה הירוקה נועדו לחזק את הסקטור התעשייתי במדינות המערב-התיכון; העברת השגרירות לירושלים, ההכרה ברמת הגולן ופרסום "תכנית המאה" נועדו לאוזניהם של הנוצרים האוונגליסטים; צמצום הנוכחות הצבאית בסוריה (ועכשיו באפגניסטן ובעיראק), הדרישה מברית נאט"ו לשלם את חלקה והמשא-ומתן הישיר עם קים כולן שירתו את המטרה של סיום "המלחמות האינסופיות". אבל יש פה משהו עמוק יותר מאשר רק מענה על רצון העם. בשעה שהאריה ניגש לאתגרים מתוך מקום של ביטחון, השועל בוחר בתחבולות ובעורמה מתוך נקודת נחיתות - כיוון שהוא יודע שלא ינצח בקרב הוגן.

שינוי סדרי עולם. דונלד טראמפ

כך, הבחירה של טראמפ לנהוג כשועל מלמדת יותר על התפיסה העצמית שלו ושל בוחריו מאשר על ההעדפות הפוליטיות שלהם: בנאום ההשבעה שלו טראמפ דיבר על "הגברים והנשים הנשכחים של הארץ הזו". אלו אותם אמריקאים טובים שעבדו קשה וראו כיצד מקומות העבודה מתמעטים ונעלמים, שחונכו על ערכי העבודה והמלאכה וראו מהגרים וזרים שזוכים להטבות סוציאליות, שראו איך ערכי המשפחה והקהילה השמרניים נדחקים לטובת שיח זהויות ופוליטיקלי-קורקט ושהקיזו דם ודולרים במדינות שהם לא יודעים איפה הן על המפה.

"טראמפיזם", על אף התדמית המצ'ואיסטית והקשוחה, נשען במידה רבה על תפיסת נחיתות ו-"אנדרדוג": שיקרו לנו, אז נשקר; רימו אותנו, אז נרמה בחזרה; כללי המשחק הופרו - אנחנו נפר אותם שוב בתורנו. אל הבית הלבן ייכנס ב-20 בינואר נשיא אחר. ביידן מבטיח להשיב לממשל האמריקני, ודרכו לארה"ב כולה, ערכים כמו הגינות, נימוס וממשל תקין, כפי שעולה מסדרת המינויים שלו לקבינט ולצוותים בבית הלבן, כולם אנשי-מקצוע מנוסים ומתאימים לתפקידם. הוא רואה בערכים האלו מקור לעוצמה, לא רק בזירה הפנימית אלא גם בזירה הבינלאומית - "the United States should lead not by the example of our power but by the power of our example" - ובכך מוקיע את הטענות של מקיאוולי בדבר הצורך "להיות שועל". לביידן תהיה אופוזיציה נשכנית משני צידי המפה, רפובליקנים שיטענו שהוא גורר את ארה"ב שמאלה והן דמוקרטים שיטענו שהוא לא עושה מספיק. שתי הקבוצות האלה יזנבו בו וידרשו ממנהיגיהם לשבור את הכללים ו-"לשחק מלוכלך" - והאריה מסקרנטון עשוי לגלות שאין לו להקה.

רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה אמריקנית ברשת החברתית