פעמים רבות במהלך חייה של תמי מילר היא שמעה שהייעוד שלה, לטפל ולעזור לאנשים אך לא היא לא ממש התחברה לכך עד לאותו יום שבו האיש שהגיע לנקות את השטיחים בביתה החל לספר לה את סיפור חייו. לאחר כשעה של חשיפת פרטים מחייו הוא שאל אותה: את פסיכולוגית או מטפלת? והוסיף ואמר, "אף פעם לא דיברתי עם אף אחד, אני לא יודע מה יש בך שאני מספר לך ככה" זה היה הרגע שהאסימון נפל, והיא שמה לב שאכן אנשים נמשכים לדבר ולקבל את עצתה." באותו רגע גמלה בי ההחלטה להחליף מקצוע ולהכיר במתנה שניתנה לי במקום להלחם בה" היא אומרת.

היום, תמי מילר היא מאמנת מוסמכת באושר ופסיכולוגיה חיובית, על ידי האקדמיה ללימודי אושר וד'ר טל בן שחר. בנוסף, מרצה ומלמדת קורסים וסדנאות בנושא התפתחות אישית. היא נולדה וגדלה בגבעתיים בשם תמי לוין ומזה 29 שנים שהיא חיה במיאמי. במשך חצי יובל עבדה בפיתוח עסקי בחברה שבבעלות משפחתה ושילבה ייעוץ עסקי לחברות בתחומי, נטוורקינג וניהול מכירות.

איך נחשפת למדעי האושר?

"למרות שהצלחתי מאד, הרגשתי שמשהו חסר. ידעתי שאני צריכה לעשות משהו אחר, משמעותי יותר – לצאת מאזור הנוחות שלי. לפני מספר שנים השתתפתי בלוויה של אדם יקר וכשהקשבתי להספדים עליו ועל תרומתו לקהילה זה היכה בי. שם נולדה התשוקה לתרום ולעזור לאנשים ולא להשאר חקוקה בזיכרון כמנהלת או אשת שיווק מוכשרת. כך הגעתי לאקדמיה ללימודי אושר והבנתי שבחיי חוויתי אושר ורגעי שמחה מבלי לתת עליהם את הדעת ושיש כלים מדעיים שאפשר לשתמש בהם וללמד אנשים סביבי איך להיות חיים מלאים ומאושרים יותר".

תמי מילר.

העיסוק שלך בכך קשור לחווית ילדות כלשהי?

"הייתי בת שש, ג'ינג'ית שמנמונת שקועה בקריאת ספרים כשאימי הציעה שארשם לחוג והיה עליי לבחור בין בלט לפסנתר. ראיתי בעיני רוחי בלרינה דקיקה ועדינה ובחרתי בבלט. לבשתי בבגד גוף ורוד ובהתרגשות אחזתי בידה של אמי לפגוש את המורה. כשנכנסנו לסטודיו המורה שהייתה מבוגרת וחמורת סבר הסתכלה עליי במבט נוקב מכפות הרגליים ועד שורשי השערות האדומות, ביקשה ממני להסתובב ולעשות פלייה, הסתכלה על אמי ופסקה נחרצות הילדה אינה מתאימה לבלט תשלחי אותה ללמוד פסנתר. בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא מספיק טובה, משהו פגום בי. התובנות שלקחתי איתי משם עשו אותי מי שאני היום – התחלתי להדגיש את מה שיפה ולא להסתיר את מה שלא, להשתמש בחוזקות שבי, הומור, פרספקטיבה והרבה הכרת תודה והוקרת הטוב. ברנה בראון בספרה המתנה שבחוסר השלמות מדברת על חיים מלאים ומאושרים הכוללים אותנטיות והכרת תודה כחלק מתהליך הגדילה וההתפתחות,אימוץ הפגמים אהבה עצמית. תכונות אלו עזרו לי בהמשך דרכי וסללו את ההצלחה שלי כמנהלת פיתוח עסקי וכמדריכת אנשי מכירות".

על המעבר שלה לארה"ב היא מספרת: "אבי הגשים חלום ובגיל 50 הגיע למיאמי להקים עסק בתחום של ניקוי סביבתי ובנייה, אמי אחי ואחותי הצטרפו אליו ואני נשארתי בארץ, נישאתי לדני וילדתי את בני הבכור. כאמא צעירה הרגשתי את החוסר במשפחה והגעגועים הביאו אותנו להצטרף אליהם. נחתנו בחג ההודיה 1991 בהמשך גם אני וגם בעלי הצטרפנו לעסק המשפחתי וכאן נולדו לנו שני ילדים נוספים. שלושת ילדיי הבוגרים, גבריאל יוני ואביה והחברים האמיתיים ששימרתי כל השנים ושרכשתי לי ושמלווים אותי באהבה ונותנים משמעות אמיתית לחיי הם מקור גדול לגאווה".

מה למדת על התרבות האמריקאית?

"הגעתי למיאמי לאחר שנים של עשייה מבורכת ומוצלחת בישראל. כבר בגיל 24 הקמתי עם חברתי אירית פרלמן את חברת טנדו שהייתה הראשונה לארגון אירועים בארץ. הפכנו למפורסמות ומצליחות והרגשתי בטופ . לא ידעתי אף פעם מה מצב החשבון שלי או איך לחיות ממה שיש – חייתי ברמת חיים גבוהה: נסיעות לחו"ל, אוברדראפט ובגדי מעצבים בתשלומים. ואז הגעתי לארה"ב, אנונימית, ללא היסטוריה של תעסוקה רלוונטית או אשראי ובלי יכולת לקבל כרטיס אשראי. הייתי משלמת בצ'קים כמו שהורגלתי בישראל, אך הם חזרו לא אחת. לא הבנתי את חומרת העיניין עד שקיבלתי מכתב מהבנק בו זומנתי לשיחת הבהרה על שיטת הבנקאות כאן, אין משיכת יתר או מסגרת אשראי. שם גם למדתי לראשונה שתשלום בצ'ק ללא כיסוי מהווה עבירה פדרלית. באותו יום הבנתי שאני צריכה לחיות ממה שיש ולא ממה שיהיה, שהשם שלי ושל משפחתי לא פותח כאן שום דלתות ושאני צריכה להתחיל מלמטה בצעדים קטנים. וכך עשינו, בלי אגו, בלי קיצורי דרך".

אילו תכונות יש בך שעזרו לך להצליח ולהתמודד עם המציאות החדשה?

"שילוב של ביצועיסטית עם יחסי אנוש מצויינים, התעניינות אמיתית באנשים, הומור ופרספקטיבה עזרו לי בחיים האישיים והמקצועיים. כמנהלת פיתוח עסקי יצרתי קשרי חברות אמיתיים עם לקוחות ואף עם מתחרים. הבנתי שהאמריקאים מעריכים את החום האנושי בו אנחנו הישראלים ניחנו ולקחתי את אמנות הנטוורקינג למקומות חדשים. לקוחות שלי הוזמנו לביתי לסדנאות בישול, ארוחות ערב וערבי נגינה בפסנתר. הייתי פעילה במספר ארגונים מקצועיים, ישבתי במועצת המנהלים שלהם, תרמתי מכישורי וכך הגעתי למקום בו כולם הכירו אותי ונתנו לנו את העבודה - לא כי ביקשתי אלא רק כי הייתי שם בשבילם. האמריקאים מעריכים מקצועיות אך לא פושריות, להיות שם לתרום לעזור בלי לצפות לתמורה. אני מאמינה גדולה באמרה "אנשים עושים עסקים עם אנשים שהם אוהבים".

מה היו האתגרים איתם התמודדת בדרך?

"אחד האתגרים הגדולים היה לדבר בפני מאות אנשים או בישיבות מועצת המנהלים עם מבטא ישראלי. לא הכרתי את הדקויות של התרבות ומה נכון להגיד או לעשות. פעם, בישיבת מועצת המנהלים של ארגון בו כיהנתי, תכננו את נפש הגאלה השנתי שהיה אמור להיות ארוע "ירוק" ומגן על הסביבה. הצעתי לא להשתמש בבקבוקי פלסטיק אלא להגיש את המים בכדים גדולים (JUGS), לפחות זה מה שהתכוונתי", היא מספרת בחיוך גדול וממשיכה: "לא ממש הבנתי את פרץ הצחוק בחדר ומבטי המשתתפים לעבר המחשוף שלי. ואז הבנתי שמה שנחשב כדים באנגלייה נחשב שדיים באמריקה, זה הפך לשיחת השנה בוועידה אבל כמי שמשתמשת בהומור.גם כשהתבלבלתי, שכחתי מילה או גמגמתי, צחקתי והם צחקו איתי, לא עליי. הם למדו לכבד את המטען התרבותי אותו הבאתי, את השונות והתעוזה. הרגשתי שאני שגרירה טובה של ישראל ואפילו לקחתי איתי לטיול בארץ מספר לקוחות. במהלך הביקור וההבנה מי אני ומאיפה באתי. רכשתי את כבודם והערכתם וכמובן את הביזנס שלהם".

מה האתגר החדש שעומד בפנייך?

"אני רוצה להנגיש ולהביא את מדע האושר והפסיכולוגיה החיובית לאנשים פרטיים וארגונים. כולנו יכולים להיות קצת יותר מאושרים, קצת יותר נדיבים ומפרגנים, למצוא משמעות בחיינו וללמוד להנות מהרגעים והדברים הקטנים שכבר קיימים. אנחנו מוקפים בשפע ויחד עם זאת, לא תמיד עירניים לכך. אנחנו מחפשים אושר בחוץ, בהצלחות, בשגשוג כלכלי בפרסום וסטטוס אבל הוא בעצם כל הזמן נמצא אצלינו בפנים. אני מאמינה ששינוי קטן אצל הרבה אנשים יכול להביא למהפך גדול כמו אפקט הפרפר ושבסופו של יום, בחיים ובעסקים, האהבה תנצח".

אורלי כרמון, מנכ"לית אורקה עוצמה נשית חובקת עולם ארגון הנטוורקינג הגדול לפתוח מנהיגות, השפעה וקשרים בין נשים ישראליות מ-50 מדינות. Orlycar@gmail.com