"קיוויתי שגם הפעם הוא ינצח. הרצון שלו לחיות היה עצום"
היא הייתה כוכבת עולה והוא "מר תיאטרון" כשהצמיד אותה למקרר לנשיקה סוערת בזמן ששניהם נשואים לאחרים | שישה עשורים וארבעה טקסי חתונה לאחר מכן, נפרדת גילה אלמגור מיעקב אגמון, שהלך לעולמו שלשום |"הייתה בינינו אהבה נדירה, אהבה מהסרטים", היא אומרת, "אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה, אבל אני מפורקת"
לפני כשבועיים, כשהובהל במצב קשה לשיבא, הבינה גילה אלמגור שמדובר ככל הנראה בקרב האחרון של בעלה, יעקב אגמון. היא עצמה הייתה אז מאושפזת באותו בבית חולים, ארבע קומות מעל חדרו, שם עברה טיפול באבן בכליה. עד שהחלימה, התרוצצה בתם הגר במסירות בין מיטתו של אביה, במחלקה לטיפול נמרץ, לחדרה של אמה. "למרות הכל, קיוויתי שגם הפעם הוא ינצח", אומרת אלמגור השבוע, כשדמעות חונקות את גרונה. "הרי כמה פעמים הלב שלו כמעט בגד בו, והוא התאושש כנגד כל הסיכויים. הרצון שלו לחיות היה עצום. ראיתי איך הצוות הרפואי נלחם עליו גם הפעם. הם עשו ככל יכולתם, והיו רגעים שהאמנתי שיענקלה שוב יפתיע. לא רציתי להאמין לתסריט אחר".
אבל הפעם, אגמון בן ה־91 לא הצליח להתאושש. ביום רביעי השבוע, הלך לעולמו איש התיאטרון הוותיק, מי ששימש כמנכ"ל הבימה, בית ליסין והקאמרי, ייסד את תיאטרון "בימות" ואת פסטיבל "תיאטרונטו", היה אחראי לפריצתה של הזמרת חוה אלברשטיין וללהיטי במה כמו "בוסתן ספרדי" ו"איש חסיד היה". "קשה לי להאמין שאני מדברת על יענקלה בלשון עבר, קשה לי להאמין שהוא איננו", אומרת אלמגור. "אני מדברת והדמעות חונקות את גרוני. אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה, אבל מאז שהוא נפטר אני מפורקת".
את נזכרת ברגעים מחייכם המשותפים?
"אני מודה ליענקלה על כל רגע, כל שעה וכל יום מעל ל-60 שנה שהיינו ביחד. זאת הייתה אהבה נדירה. אהבה מהסרטים. באתי אז מחיי נישואים לא מאושרים, והאיש החכם הזה בעל הלב הגדול היה המשענת שלי".
"חשבתי שהיא שווה"
סיפור האהבה הארוך בין השניים יכול היה להפוך למחזה מצליח. הם הכירו בשנת 1961. הוא היה בן 31, המנהל הצעיר והמבטיח של התיאטרון הקאמרי, נשוי ואב לבן, עידן, והיא שחקנית צעירה בת 21, יפה להפליא, נשואה, ולא באושר, לאילי גורליצקי. האהבה הסודית שלהם הפכה עד מהרה לרומן מדובר שהסעיר את הברנז'ה של אותם ימים.
"היו בהתחלה כל מיני גישושים", גילה אגמון לירון פריד בביוגרפיה "רציניקן ‑ החיים של יעקב אגמון" שיצאה לאור ב־2020. "היא הייתה באה אליי ושופכת את ליבה, מספרת לי על הבעיות שלה, הלבטים שלה, על היחסים עם אילי (גורליצקי, בעלה דאז), דברים כאלה... חשבתי שזה יהיה מין שעשוע, אבל זה התפתח ונעשה מאוד סוער".
כשנשאלה בראיון ל'ידיעות אחרונות' לפני כמה שנים מתי הייתה הכי מאושרת, ענתה אלמגור: "ביום שבו פגשתי את יעקב אגמון, וחיי השתנו לחלוטין. ידעתי שזו התחלת התיקון שלי, אבל לא היה ברור לי שהוא יתחתן איתי וירצה לבנות את חייו איתי".
"זאת הייתה אהבה של אובדן חושים", סיפר אגמון לירון פריד, "אהבה שאי־אפשר לישון, שחייבים לדבר ארבע־חמש־עשר פעמים ביום... הייתה איזו מסעדה יוקרתית ברחוב ירמיהו שמשה דיין נהג לשבת בה הרבה. אז הייתי דואג שגילה תבוא ב־11 בלילה, אחרי הצגה, ושהמקום ייסגר רק לכבודנו, עם פסנתרן איטלקי ושני מלצרים ואורות עמומים וכל מה שצריך. כל המסעדה לרשותנו, כאילו רק שנינו בעולם. זאת הייתה הרפתקה, זה היה מאוד מרגש".
אלמגור סיפרה שהיא זוכרת עדיין את הנשיקה הראשונה שלהם. "הוא בא לקחת אותי לארוחת ערב אצל רוחל'ה כהן, חברה שלנו, ופתאום הדביק אותי למקרר ונתן לי נשיקה. זאת הייתה הנשיקה הראשונה והיא מאוד מצאה חן בעיניי. פחדתי נורא להתחתן איתו, כי הוא מאהב בלתי רגיל, עם דמיון, ואמרתי - איך בחיי נישואים הוא יוכל להגיע לרמה הזאת?"
המשיכה, הודה בעבר גם אגמון, הייתה עזה. מה חשבת עליה כשראית אותה לראשונה, נשאל בראיון זוגי, וענה: "שהיא שווה." אלמגור הגיבה בזעזוע: "פויה עם המילה הזאת, שווה." אגמון: "ככה דיברו אז, גילה"! אלמגור: "הוא היה מתוחכם. ואיך הוא חיזר! הדמיון שלו כמחזר, לא היה לו אח ורע."
אחרי שלוש שנים של התגנבות יחידים, בישר לה אגמון שהוא נוסע ללונדון, ללימודים. היא נותרה בארץ ולא ידעה את נפשה. "ליבי נשבר", סיפרה. "הוא גם לא הבטיח לי כלום. ולפני שהוא נסע הוא אמר, 'אני רוצה לארגן לך שני דברים: כספת לשים בה את המכתבים שאשלח לך, ותיבת דואר - לשם אשלח את המכתבים'. לפעמים הייתי מקבלת ממנו שבעה מכתבים ביום. הוא היה כותב מכתבים שאם הייתי מוצאת אחד מהם במקרה ‑ הייתי מחפשת בכל העולם מי כתב אותו ונטפלת אליו, כי אני רוצה אהבה מהאיש הזה. עד כדי כך יפה זה היה".
בביוגרפיה, סיפר אגמון לפריד שהוא זוכר את הדברים מעט אחרת. "גילה טוענת שהיה יום אחד שכתבתי לה משם שבעה מכתבים שלמים. זה לא מתקבל על דעתי, אבל אני לא רוצה להרוס את המיתוס".
הם נישאו בטקס צנוע ב־1963. "התחתנו יומיים לפני שנסענו לניו־יורק," סיפרה, "כי אמא שלי אמרה: 'את חושבת שאני לא יודעת איך את חיה איתו? אם את נוסעת ככה לאמריקה, אני עוצמת עיניים'! יעני, אני מתה. הלכנו לרבנות והתחתנו צ'יק־צ'ק. אפילו מניין לא היה לנו, חטפנו אנשים מהרחוב. בערב עוד הייתה לי הצגה."
כדי לפצות על כך, ואולי גם כדי להוכיח ששום משבר לא יפריד ביניהם ‑ והיו גם כאלה, אפילו לא מעטים ‑ הפתיעה אותו אלמגור בטקסי חתונה שהפיקה מאחורי גבו, ונישאה לו עוד שלוש פעמים. את החתונה השנייה, שילבה בחגיגות יום ההולדת ה־70 של אגמון. "רצתי לפנינה טורנה ואמרתי לה, 'פנינה, מתוקה שלי, אני רוצה שמלת כלה, הינומה ופרחים'", שיחזרה. "היא עשתה לי שמלה נהדרת. הפתעתי אותו. היה לי גם שלט 'בהרצה' כי הוא תמיד אומר לי, אל תיקחי אותי כמובן מאליו, את עדיין בהרצה. הוא לא ידע כלום. הלבישו אותי, והוא אמר, 'גילוש, כמה את יפה, אני מסכים!' וקניתי לעצמי טבעת נישואים. הכל עשיתי. הוא רק היה צריך לבוא".
בפעם השלישית שוב הפתיעה אותו, במלאת יובל לנישואיהם. בחתונה הרביעית עם זאת, שנערכה בשנה שעברה, כשמלאו לאגמון 90, טרחה כבר ליידע אותו מראש.
אהבתם שרדה הכל. "בעיניי, הבגידה הגרועה מכולן היא בגידה מצפונית, כשאדם בוגד בערכיו", הודתה בעבר. "אבל בגידה בזוגיות היא כנראה אחד הדברים הכואבים ביותר. אם את רוצה להיות חכמה, אל תאמיני לכל מה שאת שומעת. אני לא משיאה עצות לאף אחד בנושא. כל סיפור לגופו".
אחת הסיבות לחיבור ההדוק בין השניים, סיפרה אלמגור, היא העובדה ששניהם היו יתומים מאב. אגמון, יליד פולין, עלה לארץ בגיל ארבע, לאחר שאביו נפטר מדלקת ריאות, ושנות ילדותו עברו עליו בבית היתומים דיסקין בירושלים. "התנאים במוסד היו מחפירים", סיפר. "אני לא סלחתי להם, ויותר מאוחר, בנעוריי, אירגנתי הפגנה נגד בית היתומים".
אלמגור, שאביה נרצח בידי צלף ערבי בשנת 1939, חלמה תמיד על בית משלה. היא חיה עם אגמון בתל־אביב, והשניים אימצו יחד את הבת הגר. "יש לי ילדה שהביאה שני נכדים ואת יענקלה, האושר של חיי", סיפרה. מי שחשפה את סיפור ילדותה הסבוכה בסרט ובספר "הקיץ של אביה", מצאה איתו סוף־סוף שלווה. "בפעם הראשונה בחיי היה באמת אכפת למישהו ממני, בפעם הראשונה מישהו עטף אותי כך ותמך והאמין בי כל כך, בכל המישורים", סיפרה אלמגור לפריד. "בתקופה הראשונה הייתי צורחת בלילות מהטראומות שסחבתי איתי מקודם, אבל בהדרגה התמלאתי שקט כזה, אגמון נתן לי ביטחון, והמשפטים התחילו לצאת לי שלמים מהפה. הוא מבוגר ממני בסך הכל בעשר וחצי שנים, אבל הוא מילא אצלי גם מקום של אבא, ללא ספק. איתו הייתה לי מהרגע הראשון תחושה ששום דבר רע לא יוכל לקרות לי".
"תשמור עלינו יענקלה"
הקריירות שלהם היו שלובות זו בזו. היא שיחקה בתיאטראות הבימה והקאמרי, כשניהל אותם, וכיכבה בסרט "מצור" שהפיק, לצד יהורם גאון. בחלוקת התפקידים ביניהם, היא הייתה האחראית לחלומות, ואגמון היה איש המעשה. "לא היה כאן איש תרבות גדול מיענקלה", היא אומרת השבוע. "רעיונות שחשבתי שהם בלתי אפשריים — בתיאטרון ובחיים — יענקלה הגשים ובגדול. כל כך הרבה תחנות ומפעלים בתרבות הישראלית רשומים על שמו".
לא כולם פירגנו לשיתוף הפעולה האישי והמקצועי. "כשאגמון היה מנכ"ל הבימה נרמזו הרבה הערות על פרוטקציה", אמרה. "לא נעלבתי, כי ידעתי שהטבע האנושי הוא לדבר. סיפרו לי פעם על שחקנית מוכרת, שאמרה באיזה פורום שאגמון עושה לי את כל הקריירה. נתקלתי בה במקרה ברחוב אחר כך. היא שאלה לשלומי ועניתי: אני בסדר, אבל אגמון איבד את הקול. הוא מסיים לעבוד במשרד ורץ הביתה, עולה על הבמה, משחק את התפקידים שלי, אין לו כבר קול. לא פשוט לעשות לי קריירה".
אתמול, בהלוויה שנערכה בבית העלמין בשפיים, בנוכחות מאות חברים, בני משפחה ואנשי תרבות, נפרדה ממנו בדמעות: "יענקלה, אהוב נפשי, הגיעו אוהביך ויקיריך, אלה שפתחת להם דלת, לחלוק לך כבוד אחרון", ספדה מעל קברו. "ניסיתי בלילה לכתוב לך מכתב פרידה, ולא הצלחתי כי אנחנו תיקשרנו רק במכתבי אהבה. כל כך הרבה מכתבי אהבה כתבת לי. אין לי מילים להיפרד ממך יענקלה, אני רק רוצה שתדע שאתה סיבת חיי הטובה ביותר, הענקת לי חיים מהסרטים. לא רציתי להתחתן איתך כי פחדתי שתהיה בעל פחות ממאהב.
"הצחקת אותי ואמרתי לך, ביום שתפסיק להצחיק אני אעזוב אותך. ביום שלקחו אותי לבית חולים הצחקת אותי ואמרתי לך להפסיק כי זה כואב לי. אהוב שלי, איזה חיים נפלאים הענקת לי, שנינו הגענו לעולם הזה ללא אב. והנה השידוך המופלא הזה. אהוב שלי, אני כל כך אסירת תודה על כל רגע, על כל שעה, על כל יום. תשמור עלינו יענקלה, שמור על הגר ועל הנכדים, לירון וסופי, ואם יש לך כוח תשמור גם עליי. אני מבטיחה לך שנמשיך את המורשת שלך. אני לא אתן שיקברו את התרבות הזאת. תנוח, חכה לי שם, כי יש לי עוד כמה דברים לעשות פה. בעיקר להמשיך את מה שעשית".
לצד הכאב הגדול, סיפרה השבוע, היא נרגשת ממאות הטלפונים וההודעות המנחמות שהוצפה בהם מאז הידיעה על מותו. "אנשים מספרים לי כמה הוא היה חשוב להם בחייהם האישיים ובקריירה שלהם, ואני מודה לכולם על זה בשמי ובשמו", היא אומרת. "זה מנחם, במיוחד כשהדמעות לא מפסיקות".
היא מבטיחה לא לוותר ולהמשיך להילחם על החלומות של אגמון. בין היתר להריץ גם את פסטיבל הצגות היחיד, ה"תיאטרונטו" שייסד, וחוגג כבר שלושים שנה. "זה התפקיד שלי, הירושה שלי", היא אומרת. "התיאטרונטו יימשך, אני נשבעת. הרוח שלו תמשיך ללוות אותנו".
גם האהבה ביניהם, גילתה, למרות השנים ותלאות החיים, המשיכה לבעור. סיפרת בעבר שהוא היה מאהב מצוין, נשאלה אלמגור בראיון לפני כמה שנים, זה עדיין בתוקף? "כן", השיבה, "הוא לא הפסיק להיות מאהב מדהים."
יואב בירנברג
