אהבתי אותך בשנאה יוקדת

האישה עם הזאבה // רנה ויויאן - מצרפתית: רמה איילון - אפרסמון - 109 עמ'

קראו פרק מהספר באתר "עברית" 

רנה ויויאן נולדה בבריטניה ב־1877 כפולין מארי טארן. חייה, או אלו שבראה לעצמה, נדמים דומים לאלו של סאפפו, אותה העריצה ותירגמה משיריה. כאילו סאפפו עצמה קראה לה במילותיה, "ועזבת את ביתו המוזהב של אביך", לקחה טארן את הכסף הרב שירשה מאביה ועברה לפריז - אחרי מאבק ירושה קצר עם אמה, שניסתה לטעון לאי־שפיות של הבת. שם, בדירת פאר, ניהלה אורח חיים משוחרר במיוחד כלסבית מוצהרת, מסמר המסיבה של ימי ה"בל אפוק", יפהפייה הלבושה כגבר מטורזן מהמאה ה־18. כמו סאפפו, הקיפה עצמה טארן בנשים בנות מעמדה שכתבו שירה, וכמוה כתבה שירים שנדמים אוהבים ומתוקים אך ארס הקנאה ומשאלת המוות מפכים בהם. סדרה של פרידות מאהובות הביאה להקצנה באורח חייה שכלל הרבה אלכוהול, סמים ומימוש פנטזיות סאדו־מזוכיסטיות. מספרים שאיש מעולם לא ראה אותה כותבת, אך תחת שם העט רנה ויויאן השלימה טארן שני רומנים ויותר מעשרה ספרי שירה, כולם בצרפתית. קובץ הסיפורים הפואטי 'האישה עם הזאבה', יצירה סימבוליסטית מכשפת, יצא ב־1904.

הסיפור הפותח, שנושא את שם הקובץ, מכיל רבים מהמוטיבים השזורים בספר כולו: חיזור אלים מצידו של גבר פחדן וחסר מודעות עצמית, עליונות נשית, טשטוש בין מגדרים ובין אדם לחיה ומוות בלתי נמנע. כרבים אחרים, הסיפור מובא בגוף ראשון מפיו של גבר. הגברים המספרים חושקים בנשים שלצידם, אך אלו נעלות מהם ונותרות בלתי מושגות, עניין מכעיס לכל הדעות. "אסור להיות ערמומי עם נשים", מדווח הדובר האלמוני בסיפור 'ברונטית כמו אגוז לוז', במונולוג שיכול היה להישמע בקורס אמנות הפיתוי גרסת ה־Fin de siècle. "הן תמיד מבחינות בכך, אבל משום שהן יותר חזקות ממך, הן מעמידות פנים שלא ראו שום דבר. ואז, בלי שתהיה מודע לכך, הן עושות לך איזו הצגה קטנה ומבריקה, ואתה נופל בפח". כידוע לכל מי ששמעה את הקריאה "יאללה גם כן מתנשאת, מי צריך אותך", סירוב נשי לחיזור עלול להביא להתפרצויות זעם: "התחשק לי לקרקף אותה, כדרכם של ידידי ויריבי האינדיאנים, כדי להכתים בדם את הרעמה הצהובה", "אין ספק שיום יבוא ואהרוג אותה... אולי הצימאון יתרחק ממני כשאצליח להרוות אותו בדם". או המשפט המבהיק "אהבתי אותך בשנאה יוקדת".

גם 'בגידת היער' הוא סיפור מפתח בפענוח יצירתה של ויויאן. המספר, בלו דירק, המכונה גם "השטן מהיער", מתוודה על מעשיו האיומים: הוא רצח, אנס ושרף נשים וילדות, אבל, הוא מעיד בסלחנות, "בסיכומו של דבר, אני בחור לעניין". הוא וג'ואן אשתו, שניהם כחולים מקעקועים, עוסקים בציד, כשג'ואן, כמו רוב הגיבורות של טארן, גברית יותר ואמיצה יותר מבן זוגה. היא בעלת "כף יד קטלנית ומחוספסת" ו"רגשות הכעיסו אותה. היא ראתה בהם ביטויים של חולשה". ג'ואן רוטטת בתשוקה למחשבה על ציד של נקבת טיגריס מסוכנת - יותר מהזכר כמובן - והיא מוכנה לכל: "עדיף כבר למות באוויר הפתוח, צעירה וחזקה, מאשר להירקב לאט־לאט בחדר חולים מחניק ומסריח". "אני לא הייתי טובה, דירק, כי אני דומה מדי לגבר", אומרת ג'ואן בלילה שבו נקבת הטיגריס גורסת את עצמותיה.

הסיפור הסוגר, 'בונה דאה' הסאפפי, הוא טקסט אהבה יפהפה וישיר, שבו ויויאן/טארן מציגה את האהבה הנשית במלוא תפארתה: "...אגלה לך את עוצמת האהבה בין נשים ואת נעימותה... אלמד אותך את איטיותן המיומנת של כפות הידיים שמאריכות את הרפרוף המשתהה". משפטים כמו "אני אוהבת אותך כמו מאהב וכמו אחות... אהיה אדונך והאובייקט שלך גם יחד", מצדיקים את נצחיותה של היצירה הזאת.

ההקדמה למהדורה העברית (שאיש אינו חתום עליה) מסתיימת כך: "מאה שנים ויותר לאחר מותה של רנה ויויאן, חלומה על עולם של טוב וכבוד עוד רחוק מלהתגשם". וגם, "לפעול כדי לשים קץ לאלימות גברים כלפי נשים ולנסות לכונן עולם יפה כפי שחלמה ועשתה רנה ויויאן בחייה". ויויאן הייתה קנאית, פזרנית, נהנתנית, אלכוהוליסטית ומורבידית. זה לא נאמר לגנותה, חלילה - טארן הייתה אמנית טוטאלית - אבל הפיכתה למעין דובונית אכפת לי ששאפה ל"עולם יפה" אינה יאה לדמותה המורכבת והאפלה.

ב־1908, לאחר עוד פרידה, ניסתה טארן להתאבד עם מנה יפה של אופיום. אחרי שניצלה, או כשלה, החל גופה למרוד באורחותיה. מחלה עצבית פגעה בגפיה ובשנתה האחרונה נעזרה במקל. היא חדלה לאכול ולקראת מותה היה משקלה 35 קילו. טארן מתה ממה שהוגדר רשמית כמחלת ריאות, תוצר של אנורקסיה ושימוש בסמים, בגיל 32. אין מילים יאות לזכרה יותר ממילותיה של סאפפו: "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו". •

(ציטוטי סאפפו בתרגומו של שמעון בוזגלו, אבן חושן, 2009)