החיים קשוחים אבל גם אני קשוחה"

ביום הולדתה ה־25, שחל לפני ארבעה חודשים, הפכה עדן סבן לאמא. "סוג של אמא", היא מצחקקת, "כבר שלוש שנים אני חופרת לאדם, בעלי, שאני מתה לכלב. אני חולה על הטבע, בדירה שלנו יש צמחייה כמו בג'ונגל. אבל אדם לא השמיע קולות של התלהבות, אולי הוא חשש שכל האחריות תיפול עליו, כי עד לקורונה טסתי הרבה לחו"ל. אז אמרתי לו 'אוקיי, מאמי, אני מבינה, לא בא לך כלב, אז בוא נאמץ ארנב'. כשגם זה לא שיכנע אותו אמרתי לו 'מאמי, חתול. הוא מנקה את עצמו בארגז' וכבר התחלתי להיעלב מזה שבעלי מסרב לאפשר לי את מה שאני הכי־הכי רוצה. כשאדם הבטיח לי שביום מן הימים, כשנגור בבית עם גינה, נגדל בה כמה כלבים שבא לי, הנמכתי את הציפיות שלי לאפס כדי להימנע מאכזבה".

איך עושים את זה?

"עשיתי את מה שאני עושה תמיד. אמרתי 'תודה, טאטה' והרמתי את העיניים לעננים. יש לנו דיבור, לטאטה ולי. שבוע לפני יום ההולדת התחלתי להרגיש שאדם מבשל לי משהו מאחורי הגב. הוא לא חזק בלשמור סודות ושאלתי את עצמי במה הוא יכול להפתיע אותי, הרי אני לא בחורה של שעונים ותיקים ומכוניות. דווקא ביום ההולדת יצאתי לצילומי פרסומת עם רותם כהן, העבודה היחידה שעשיתי במהלך הקורונה, הם נמשכו עד הערב וכשחזרתי מצאתי בית ריק. מוזר. דקה אחרי זה היה צלצול בדלת, ומי נכנס? אדם פלוס כלב. פודל טוי ג'ינג'י. הרבצתי צווחה. האף הפחוס של הכלב הזכיר לי את הראפר סנופ דוג ולכן קראנו לו סנופי. הוא הרוויח מהקורונה, בסגר הייתי איתו נון סטופ בבית. יש לו אובססיה אליי ועכשיו הוא מגלה סימני חרדה. כשאני יוצאת הוא תולה בי את המבט הזה של 'לאן את הולכת? נכון שתחזרי מהר?' אין, אין עליו".

האם מכאן נובע שאת כבר בשלה לאימהות?

החיוך הרחב קופא על שפתיה. "אני מתקרבת, אבל עדיין לא שם. עוד לא מימשתי את עצמי, יש לי עוד הרבה פסגות לכבוש. רק כשארגיש שהשורשים שלי חזקים אוכל להביא ילד ולהעניק לו הכל".

את כל מה שאת לא קיבלת?

"הילדות שלי דווקא הייתה קסומה בזכות אמא שלי, שהיא לביאה. אבל עברתי הרבה מלחמות ומאבקים שגם עליהם אני מודה לטאטה, הם חישלו אותי להיות לביאה. אני כבר לא פוחדת ממכשולים. נכון, החיים קשוחים, אבל גם אני קשוחה".

ילדה ילדה ילדה

אמה, פנטנש, הייתה בת שש כשצעדה ברגל לארץ הקודש. "היא האישה הכי יפה בעולם", מתמוגגת סבן. "היא נפרטיטי, אלה. בהתחלה היא גרה בבאר־שבע עם הוריה. סבתא שלי התחתנה בגיל 12 עם סבא שלי, בן ה־13, משפחה דתית, פרימיטיבית בהרבה מובנים. אמא לבשה חצאיות צנועות ולמדה בפנימייה, עד שבגיל 15 פרצה את הגבולות, נרשמה לתחרות מלכת היופי של אשדוד והסביבה וזכתה. דודו טופז היה זה שהכתיר אותה. היא הייתה בין האתיופיות הראשונות שנכנסו לעולם הדוגמנות, למרות שזה היה מאוד לא מקובל, ואז הכירה את אבא שלי, טריפוליטאי בגובה מטר תשעים, בלונדיני עם עיניים כחולות שמבוגר ממנה בעשור. בצעירותו הוא נראה כמו ג'ון טרבולטה. הוא ראה תמונה שלה בעיתון, גזר אותה ועקב אחריה מתצוגה לתצוגה עד שהיא נפלה בקסמיו. בגיל 18 היא התחתנה ונולדתי אחרי שנה. זה היה 'ילדה ילדה ילדה'. גרנו במושב שדה עוזיהו וכשהייתי בת שלוש הוריי התגרשו. כנראה ששניהם עוד לא היו בשלים להתחייבויות שכרוכות במשפחה".

היא עקרה לאשדוד עם אמה, שעבדה בשתי משרות כדי לפרנסן. "היא היתה ג'דעית ונתנה ברבאק, גם מילצרה וגם מכרה בחנות בגדים, הייתי עדה למאבק ההישרדות שלה ולי לא חסר דבר. עד גיל שמונה היינו רק שתינו, החברות הכי טובות בעולם. התבגרתי מוקדם. הבעיות התחילו כשאמא התחילה להתחתן ולהתגרש. אנחנו ארבעה ילדים מארבעה אבות שונים מפני שפעם אחת היא הביאה ילד בלי חתונה. סהר בן 17 וחצי, תכף מתגייס, אמא'לה, בר בן 14 ואדל, אחרונה חביבה, בת שמונה. המשבר הגדול הגיע עם בעלה האחרון".

זה קרה לפני 12 שנה, אחרי שאמה חזרה בתשובה. "היא נכוותה מהחיים, הבינה שטעתה בבחירות שלה בגברים ולא רצתה לסיים את חייה לבד. בדידות היא המחלה הכי קשה בעולם. כשהכירו לה גבר מסורתי, לא אתיופי - אף אחד מבעליה לא היה מהעדה - אמא כבר לא סמכה על עצמה ועשתה שאלת רב אצל רב ידוע ומוכר שפסק 'זה הזיווג שלך'. האיש הכריז 'אני לוקח את המושכות לידיי, אני אדאג לכל המשפחה' וכולנו האמנו בו, אבל די מהר התחילו המריבות. 'אני המפרנס העיקרי, את לא תעשי ככה וככה' וכאלה. בכל פעם שהדברים לא הסתדרו כרצונו הוא קם ועזב והשאיר אותנו בלי כסף. ככה נכנסנו לחובות והתחילו ביקורים של ההוצאה לפועל וכדור השלג המשיך להתגלגל. אמא עבדה גם בסיעוד וגם במשק בית כדי להביא אוכל לשולחן. לא שמחתי כשהיא הרתה. ממה נגדל עוד ילד? היה לי קשה עד שאמרתי לטאטה 'אני סומכת עליך, אתה יודע לנהל את העולם' וכשנולדה אדל, הנסיכה שלי, היא הביאה מלא אור לבית. כולה נשמה. אמא נשארה עם בעלה כדי שאדל תגדל עם דמות אב, אבל לפני שלוש שנים הם התגרשו, ברוך השם, ומאז אמא שוב לבד".

הטלטלות המשפחתיות של האם השפיעו על בתה הבכורה. "בגיל 14 התחלתי לעבוד כבייביסיטר ובפיצרייה בשביל העצמאות הכלכלית שלי, לא רציתי לבקש כסף מאמא. אחרי שנתיים הלכתי בדרכה של אמא, גם אני זכיתי בתחרות מלכת היופי של אשדוד והסביבה, והרווחתי הרבה יותר בדוגמנות. למדתי במקיף ג' באשדוד, במגמת טכנולוגיה, ב־י"א סיימתי את כל הבגרויות מפני שהשנה האחרונה יועדה למקצוע וזה מה שאיפשר לי להבריז. משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים עבדתי במסעדת בשרים, ובחמש ודקה עליתי על אוטובוס לתל־אביב. התחלתי לקבל קמפיינים גדולים וזה היה הכי טבעי בשבילי לתת את הכסף לאמא. מי ידאג לה אם לא אני? עד היום יש לאמא פנקס קטן שבו היא רושמת כל שקל ומבטיחה 'יום יבוא ואני אחזיר לך הכל'. מעליב אותי לשמוע את זה. השאיפה שלי היא שלאחיי לא יחסר דבר ושהם לעולם לא יקנאו בילדים שיש להם יותר".

כשצו הגיוס נחת בתיבת הדואר באשדוד סבן התעלמה ממנו. "ברור שאסור לעשות את זה", היא מבהירה, "אבל לא הייתה לי ברירה. מילדה שחלמה להיות קרבית ולוחמת ולשרת את המדינה הפכתי למפרנסת של כל המשפחה. בגיל 19 וחצי הסגרתי את עצמי ונכנסתי לכלא צבאי. ביום התשיעי, כשהועליתי למשפט, הראיתי לשופט את מסמכי ההוצאה לפועל והעיקולים, הוא הבין ועל המקום שוחררתי מהכלא וקיבלתי פטור. עד היום אני מצטערת שפיספסתי את חוויית הצבא. לכן כל כך שמחתי לשחק ב'תאג"ד'. טאטה אמר לי 'תטעמי ותיהני'. סוף־סוף לבשתי מדים!".

הפריצה הגדולה שלה לא הייתה במדים, אלא לפני ארבע שנים ב"האח הגדול", צירוף מילים שמעביר בה צמרמורת. "לא הייתה לי ברירה", היא חוזרת. "עברתי בכל הסוכנויות בתל־אביב, אחת־אחת. בכל פעם שנכנסתי הסתכלתי על הקיר של המיוצגות, ראיתי מלא בלונדיניות ותכולות עיניים וגבוהות, ובראש שלי אמרתי 'עדן, זה לטובתך, הם ירצו לקחת מישהי שונה', אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, אמרו לי 'את נמוכה מדי, רזה מדי, מתולתלת מדי, לא מתאימה'. ואז עומרי יערי, הסוכן שלי, הזמין אותי למסעדה. הכרתי אותו לפני עשר שנים, כשהיה מפיק אירועים והעסיק את הבנות הכי יפות, כמו נטע אלחמיסטר ובר זומר. כבר אז עומרי הבטיח לנו שיום אחד הוא יפתח סוכנות שמיועדת לכל היפות שהן לא במידות הקלאסיות, וזה מה שהוא עשה. הוא שיכנע אותי ש'האח' יהיה מקפצה לשנינו ושאין לי מה להפסיד".

אבל היה לה. "כשיצאתי מהבית ידעתי שאהיה שחקנית, זה החלום שלי מאז ילדותי, החלום שנאלצתי לדחוף לצד בגלל קושי כלכלי, ואף מלהק לא לקח אותי בגלל התווית של פליטת ריאליטי. הייתי חוזרת מאודישנים עם דמעות. 'תנו לי צ'אנס, תסתכלו עליי, אולי אני טובה?' זה ריסק לי את הביטחון. כשציון ברוך בחן אותי ל'ג'ודה' ואמר לאשתו, יאנה יוסף, 'עדן טובה, אבל היא מ'האח'', יאנה הטיחה בו 'סליחה?' וקיבלתי את התפקיד. כל 'לא' שקיבלתי הגביר בי את התשוקה למשחק. התחלתי ללמוד אצל נאור זילברמן, בסדנאות ובשיעורים פרטיים, ותודה, טאטה, התנקיתי מהטייטל. רק בשנה האחרונה אני מגדירה את עצמי כשחקנית־דוגמנית. אני קודם כל שחקנית ודוגמנות זה להשלמת הכנסה".

בשבוע הבא תראו אותה חמש פעמים בשבוע, בדרמה הקומית "מותק בול באמצע" של שמואל הספרי (כאן 11) בדמות דינור, העוזרת האישית מאוד של שר הכלכלה אגוז בזלת (קובי מימון) שסוחטת מהאוליגרך (אבי קושניר) את כינוי החיבה קרסביצה. "מה אני מבינה ברוסית?" היא מגחכת, "אפילו אין לי מושג אם זו קללה או מחמאה. דינור היא לא העיפרון הכי מחודד, אבל היא שולטת בכולם. למרות שהיא לא מבינה שום דבר בפוליטיקה או בתולדות המדינה".

ואת?

"אפס. עם הידע המועט שלי בפוליטיקה אני מבינה שאין מי שיכול להנהיג אותנו. זה מתסכל נורא. הפילוג בעם קורע אותי. אין לי מושג במי אבחר. אני אבודה".

לא בחיים הפרטיים. אדם טל (33, בעל חנות בגדי גברים) צמוד אליה כבר שלוש שנים. "באתי למסיבה עם חליפת עננים, והוא שאל אותי 'מתי יגיע היום שתרשי לי לעלות על הענן שלך ונצא יחד להרפתקה?' חצי משורר. הוא חיזר אחריי בטירוף, נחת בכל מקום שבו ישבתי ולא הסכמתי לצאת איתו לדייט, גם בגלל שהייתי אחרי פרידה וגם בגלל שעוד לא התאוששתי מהאטרף של 'האח'. נפגשנו רק עם חברים משותפים ודיברנו ולירלרנו שעות. אחרי חודש הלכנו עם חברים להופעה של נצ'י נצ' ושם כבר היה בינינו חשמל. כשהוא שאל מה התוכניות שלי לסופ"ש, ולא היו לי, אדם הפתיע אותי בטיסה לקוס, ביוון. הטיול הכי רומנטי שהיה לי בחיים. הארכנו אותו משלושה ימים לשבוע וחזרנו ארצה מאוהבים".

מתי נודע לך שאדם טל הוא בנו של העבריין צ'רלי אבוטבול?

"אחרי חודשיים. חיכיתי שהוא יספר לי על כך. בתור אחת שסבלה מסטיגמות של אמא גרושה אין בי אפילו גרם אחד של שיפוטיות ודעות קדומות. הוא בן אדם מדהים וזכותו להחליף את שם המשפחה ולהתנער מהעבר. הילד שלנו בטח ייצא גוש תלתל. אני מתולתלת, אדם מתולתל, סנופי מתולתל, ממשפחת טל נהפוך למשפחת טלתל". *

איפור: נגה תמיר; שיער: רן קריסי; ע. סטיילינג: מאי גתר; צולם במלון פבריק נחלת בנימין 28 תל אביב