מלבד כל הצרות הידועות, שנת הקורונה הטילה עומס אדיר גם על המערכת הזוגית. בתוך חרדת המוות, עם הילדים בבית, בתוך איום כלכלי יומיומי מוחשי – כמעט שכחנו שצריך גם לראות זה את זו, לתמוך, לחבק, להקשיב, לנחם. אהוד גלבוע, פסיכולוג קליני בכיר שעוסק שנים רבות בייעוץ לזוגות וליחידים, טוען שכדי שניתן יהיה לרפא את הזוגיות צריך קודם כל לדאוג לכל התנאים השגרתיים שמסביבה.
"אם שני בני הזוג יוכלו להירגע מהאיום במוות ולראות שלא מתים בכך שהולכים לקנות במכולת או בסופר את האוכל, וכי הנגיף לא נמצא בקרבתם, כי אז אפשרי להניח לחרדת המוות ולעבור להתמודד עם אתגרי החיים הזוגיים", הוא מסביר. "אם הייתה לשני בני הזוג דרך שבה הם ידעו להתמודד עם מצבי לחץ, הכינו כספים וחסכונות גם לתקופות קשות שיכולות לבוא, כי אז הם היו יכולים להיות רגועים יותר מבחינת ההישרדות הכלכלית ולנסות לראות איך הם מתמודדים במקומות אחרים. ההתמודדות עם הבידוד הכפוי יכולה הייתה להביא לכך ששני בני הזוג יידעו שהם משמעותיים זה לזה כבני אדם - כמי שיש להם היכולת להעניק זה לזה את המהות האנושית הנחוצה כל כך ברגעים האלו".
בספרו החדש, "אהבה וזוגיות - אתגרים ומשברים" (ספרי ניב), אהוד גלבוע מוצא עוד צמתים רבים כאלה של קונפליקטים ופתרונות, ולכל אורך הדרך, מאהבת נעורים ועד פרישה לבית האבות, הוא מציג את הדברים משתי נקודות המבט המנוגדות, הנשית והגברים, ותמיד קובע חד-משמעית: שוויוניות? אין דבר כזה. תקראו לו שמרן – אך לגישתו כאלה הם פני הדברים ולא יעזור כלום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"בני האדם לא שווים זה לזה", אומר גלבוע בראיון. "מה ששווה בהם הוא הערך שלהם כבני אדם, שמתבטא ביכולת השווה שלהם להתפתח ולגדול ולהתחזק. עדיין, מצב זה לא מבטא מערכת יחסים שוויונית. למשל, אנחנו יכולים לראות את זה בתוך מערכת היחסים הזוגית במשפחה. אם היה אמור להיות שוויון, שני בני הזוג היו אמורים לעשות את אותם המלאכות והתפקידים בזוגיות ובמשפחה. 'שוויון' אפשרי כזה מופר כאשר האישה נמצאת בהיריון ובלידה, ואולי רוצה להישאר עם תינוקה בבית זמן מה עד שיגדל ויתחזק.
"יש שרואים שוויון בזוגיות בכך ששני בני הזוג יכולים לעשות את כל מה שהם רוצים במערכת היחסים ההדדית. זה לא נכון, משום שגם במערכת הזוגית אין אפשרות לעשות את כל מה שאדם היה רוצה. יש אפשרות לעשות את האפשרי, כל עוד אין פגיעה בבן הזוג. חוסר היכולת לעשות את כל מה שרוצים מתעצם כאשר נולדים ילדים.
"מי שמדבר על שוויון בזוגיות משלה את שני בני הזוג שהם יכולים להגיע בצורה שווה למיצוי היכולות שלהם, ששניהם יכולים להרגיש טוב כל הזמן, שלשניהם יהיה סיפוק נפשי לכל אורך שנות החיים, ששניהם יסבלו באותה מידה, שהגוף של שניהם יגרום לשניהם הנאה דומה, ששניהם יוכלו ליהנות מיחסי המין בצורה שווה, ששניהם ירגישו את האהבה בצורה זהה, שהילדים יאהבו את שני ההורים באותו אופן, ששניהם יאהבו את הילדים באותה עוצמה, שמערכת היחסים החברתית שלהם תהיה שווה ועוד. זה אומר שמערכת היחסים הזוגית לא אמורה לפעול לפי כלל השוויוניות, אבל אולי אפשרי לפעול לפי רעיון אחר לזוגיות - שני בני הזוג הם היחידים בעלי האינטרס הגבוה ביותר לעשות את הכי טוב האפשרי למען כל אחד מהם ולמען ילדיהם".
איך זה אמור לעבוד?
"כמו בכל מערכת חברתית אחרת, שמפקידה בידי מנהל אחד את התפקיד לפעול למען הקיום שלה ולמען ההתפתחות וההתחזקות שלה, גם במערכת היחסים הזוגית מישהו אמור לנהל אותה למען המטרות הללו. האמונה ששני בני אדם יכולים לנהל את אותה המערכת ולהנהיג אותה ביחד בשותפות ובהרמוניה היא אשליה מודרנית. קיים קושי לניהול זוגי בגלל סיבות רבות. למשל, האופי השונה של שני בני הזוג, דרך הניהול הנשית השונה מדרך הניהול הגברית. כל אחד מבני הזוג הגיע מדרך ניהול שונה של זוג הוריו את עצמם ואת משפחת המקור. הבנייה של דרך משותפת מקשה מאוד על שני בני הזוג לנהל את ההחלטות המשותפות, שדורשות את הנוכחות של שניהם בבית בכל זמן של קבלת החלטות. מצב זה אינו ריאלי כאשר יש ילדים.
"כך קורה שמערכת זוגית עם ילדים עוברת בדרך כלל תהליכים טבעיים, כשעם הזמן ניהול הבית נשאר למעשה בידי בן הזוג הדומיננטי. הדומיננטיות של בן הזוג הזה מתקיימת משום שהוא נדרש לקבל את ההחלטות החשובות של ניהול הבית והילדים, כאשר בן הזוג השני ממשיך לעבוד כדי לפרנס. פעמים רבות בן הזוג הלא-דומיננטי מנסה לא להתערב בתהליכי ההחלטות של בן הזוג שמנהל את הבית ואת הילדים. במציאות של הזוגיות המודרנית, מי שטיפל בילדים נהפך להיות בן הזוג הדומיננטי והוא מי שניהל את הבית. חלק מבני הזוג הלא דומיננטיים שמו לב לכך שכאשר הם עובדים מחוץ לבית הם נחלשים בתוך הבית, וניסו לקחת חלק פעיל בחיי הבית, בגידול הילדים ובמעורבות בחיי המשפחה. מצב זה יצר מאבקים על דומיננטיות, משום שלא הייתה הסכמה בין שני בני הזוג מי מקבל את ההחלטות הזוגיות, ההוריות, הרגשיות, הערכיות. מאבקים ועימותים אלו רק מובילים לקשיים רגשיים לשני בני הזוג ולילדים, ולחולשה של הזוגיות.
"ניהול דומיננטי של זוגיות אינו אומר שבן הזוג הדומיננטי לא מתייעץ עם בן הזוג השני. הוא אכן יכול לעשות זאת ולהתייעץ, אבל עצם יכולתו לקבל החלטות (נדרשות) באופן עצמאי לניהול הבית גורמת לו להיות מרכזי בניהול הבית לפי גישתו, רגשותיו, ההיסטוריה האישית, הזוגית והמשפחתית שלו. הניהול הזה נמשך כל עוד אין משבר אישי, זוגי, הורי או משפחתי שמסמן שהניהול הזה את הבית לא פועל בצורה מיטבית".
איזה סוג של משברים?
"משברים בתא המשפחתי יכולים להיות רבים: כאשר בן הזוג שעובד מחוץ לבית מתקדם מאוד בעבודה ונהיה לאדם דומיננטי מאוד במקום העבודה שלו, וכך בבית הוא מתקשה להיות לא דומיננטי. משבר נוסף יכול להתקיים כאשר בן הזוג הדומיננטי בבית חש שהוא פועל בצורה יחידנית, וללא תחושה של שותפות עם בן הזוג השני. הוא חש שהוא אחראי יחיד למה שקורה בבית ולחיי המשפחה, ושהוא לא מתפתח כמו בן הזוג הלא דומיננטי. דבר זה מוביל לחולשה, לתסכול ולמרירות למרות שהוא בן הזוג הדומיננטי. בכל המצבים הללו המשבר יכול להתפתח להיות גם משבר של אהבה. היחלשות של אחד מבני הזוג, אם הדומיננטי ואם הלא דומיננטי, למעשה מובילה להיחלשות של הזוגיות כולה ולאפשרות שאנרגיית האהבה הזוגית לא תזרום ביניהם. צריך שיהיה ניהול עם כיוון אחד למערכת, שכוללת את שני בני הזוג ואת הילדים. המשפחה היא מערכת נפשית אחת. שותפות היא ניהול בשניים שלא מאפשר בעצם ניהול, כי אין אפשרות לניהול דמוקרטי במצב שבו יש שתי דעות בלבד, ואין אפשרות להכריע בעזרת רוב דעות".
כאן מגיע אחד הרעיונות המהפכניים והמסקרנים ב"אהבה וזוגיות" – עיקרון הדומיננטיות המתחלפת. כלומר, נכון שאחד מבני הזוג חייב להיות דומיננטי, אבל זה לא תמיד אותו האחד – הדומיננטיות עוברת בין שניהם לאורך תקופות החיים והזוגיות השונות. ואכן, הזוגיות אצל גלבוע היא מעין אורגניזם שלישי, עם חיים משל עצמו, שכדי להתקיים חייב להשתנות ללא הפסקה ולהתאים את עצמו לעולם ולסביבה שבהם הוא מתקיים. "בשלבים השונים של הזוגיות, יש חשיבות לכך ששני בני הזוג יהיה דומיננטיים ויחליפו ביניהם את התפקיד של המנהל הדומיננטי של הזוגיות ושל המשפחה", הוא מסביר, "כך שגם לאישה וגם לאיש יש תקופות שבהם חשוב שהיא או הוא יהיו הדומיננטיים".
אז מי דומיננטי מתי?
"בשלב החיזור, האישה אמורה להיות הדומיננטית. היא תחליט ותקבע אם ומתי תתאפשר הזוגיות ותתקיים, עד להחלטה על קיום יחסי מין. מי שאמור ליזום ולחזר זה הגבר. זאת אומרת שהגבר אמור להיות היוזם (האקטיבי), אבל הוא לא הדומיננטי. דווקא האישה, שאמורה להמתין לחיזור של בן הזוג (הפסיבית), היא זו הדומיננטית. אם האישה היא המחזרת, יש חשש שהיא לא תוכל להיות במקום הדומיננטי של להחליט אם הזוגיות תתממש. הגבר לא יהיה במקום של הגבר החזק, משום שהוא לא התאמץ לחזר. הזוגיות הגיעה אליו בקלות. כך יש חשש שהזוגיות תתחיל בחולשה נשית וגברית.
"לאחר שהאיש והאישה החליטו שהם מסכימים להיות זוג, נוצר מצב שבו לא אמור להיות מישהו שהוא דומיננטי מביניהם. שניהם אמורים להסכים על כל החלטה שמתקיימת מעתה בזוגיות. הגבר לא אמור לחזר מעתה ואילך ולהוכיח את ערכו ואת עוצמתו, והאישה לא אמורה להתנות את יחסי המין בהתנהגות מסוימת של הגבר, או במבחן שהיא עושה לבן הזוג.
"כאשר בני הזוג מחליטים שהם רוצים להביא ילד לעולם, והאישה מתחילה את ההיריון, היא אמורה להיות הדומיננטית בשלב הזה עד אחרי לידת התינוק. חשיבות ההיריון שנערך בגוף של האישה, והבדיקות הרבות שהיא אמורה להחליט עליהן, מביאות אותה להיות הדומיננטית בזוגיות. רק בשלב הבא יש אפשרות לגבר להיות הדומיננטי בחיי הזוגיות ובחיי המשפחה, עד להיריון הבא".
אגב חיזור, אתה ממליץ לחכות לפחות שלושה חודשים עד לסקס הראשון – זה באמת נראה לך ריאלי בימים טרופים אלה של אפליקציות מהירות?
"מה שקרה לדעתי בתקופה שלנו הוא שהכוחניות של הגברים במערכת היחסים הביאה לסיטואציה שבה הנשים המחוזרות נמצאות בלחץ שבן הזוג ילך ויחפש בחורה אחרת לשם מילוי הצרכים המיניים שלו, וכך הן נכנעות לבקשתו/דרישתו. יש נשים שאומרות שגם הן זקוקות ליחסי מין כמו הגברים, אבל לדעתי הן אומרות את זה כדי לא להרגיש את תחושת ההשפלה שהן חוות כאשר הן מקיימות יחסי מין מבלי שיש אהבה בתוך מערכת היחסים הזו.
"אין אפשרות לבנות מערכת יחסים של אהבה בשלוש פגישות! זו אולי רק התחלה של התאהבות. הקשר הוא מינימלי, ולכן יחסי המין נושאים אופי גופני בעיקר, תוך התעלמות מרגשות האהבה. ברגע שמקיימים יחסי מין בפגישה השלישית, למעשה בני הזוג מקבלים שהצרכים של הגבר הם הדומיננטיים, ומערכת היחסים הזוגית מתחילה ממקום של כוחניות והתעלמות מהצרכים של האישה. ראיתי שבדרך כלל הצורך של האישה לקיים יחסי מין מגיע אחרי שיש כבר אהבה בינה לבין בן זוגה. האם זה ריאלי בתקופתנו? אני מאמין שאם הצעירים יידעו שתהליך החיזור הוא ארוך, גם הגברים יהיו מסוגלים לחכות את החודשים הללו".
מהספר עולה שחלק ניכר מהצרות ביחסים נובע מבגידות הדדיות (טוב, אולי יותר של גברים). מה דעתך על האופציה להוציא את המונח "בגידה" מהמשוואה הזוגית, כלומר זוגיות פתוחה? האם זה אפשרי או מנוגד לטבע האדם?
"בני האדם הקדמונים כנראה החלו את החיים המיניים שלהם בלהקות שלא היו מבוססות על זוגיות. לאחר התנסויות אלימות רבות החליטו הגברים לא לרצוח זה את זה ולדאוג שלכל גבר תהיה האישה שאיתה הוא יממש את הצורך המיני שלו, והוא יפרה רק אישה אחת וישמור רק עליה ורק על הצאצאים שלהם.
"זוגיות פתוחה מבוססת על המודל של הדובים, שאומר שהאישה והאיש יכולים לקיים יחסי מין עם כמה גברים ונשים, והאישה לא מרגישה צורך שגבר כלשהו יגן עליה ועל הילדים. אבל לפי ההבנה שלי, קיים צורך מציאותי בחברה האנושית שיהיה גבר שיוכל להגן עליה. יש אנשים שמתעלמים מהצורך הזה, וטוענים שבעולם המודרני הגבר לא מגן על התא המשפחתי, לא על האישה ולא על הילדים. הם לכאורה מוגנים על ידי הצבא, המשטרה, החוק והסדר הציבורי. אני מוצא שהחברה והגברים נשארו ונשארים ויישארו אלימים ביסודם, ועם דחפים מיניים שקשה לווסת אותם, כך שלדעתי נשים וילדים זקוקים להגנה של גבר שזהו האינטרס האישי שלו. הגברים ויתרו על הצורך הרגשי והנפשי שלהם להפרות נשים רבות ולהרבות את זרעם וצאצאיהם על פני הארץ. תמורת הוויתור הזה הם זקוקים לידיעה שהם מגדלים רק את הילדים שלהם, ולא את הילדים של גבר אחר שהפרה את האישה שלהם.
"בכל מצב שבו הגבר מפרה אישה מחוץ לנישואין שלו, הוא משקיע אנרגיה רגשית ופיזית באישה אחרת, וכך הוא לא יכול להשקיע את כל האהבה שלו בבת הזוג שלו. עקב כך בת זוגו חיה עם חיסרון באנרגיית אהבה. חוסר אישי כזה של האישה יוצר חולשה זוגית, וגם חולשה של האישה להעניק את אנרגיית האהבה שלה לילדיה ולכלל המשפחה".
ומה הבעיה בזוגיות שבה לכל אחד מבני הזוג יש פעילויות פנאי משלו? למה הכול צריך להיות ביחד?
"ככל ששני בני הזוג יכולים להיות ביחד, ליהנות ביחד ולפעול ביחד, כך יש סיכוי שיהיה להם טוב יותר במערכת הזוגית. יחד עם זאת, יש גם חשיבות לכך שכל אחד מבני הזוג יפתח את עצמו ויפרה את עצמו ממקורות אחרים ולא רק מתוך הזוגיות. מדובר על הפריה רוחנית, אינטלקטואלית, מקצועית. ההפריה הזו חשובה למען ההפריה של הזוגיות על ידי שני בני הזוג, כי אם שני בני הזוג רק נמצאים זה עם זה, הם עלולים גם לשעמם זה את זה ולגרום להתשה הדדית באיכויות הדומות שהם פוגשים זה אצל זה".
.
מתי כדאי להתעקש ולהתאמץ על שימור הקשר, ומתי עדיף פשוט להרים ידיים, לוותר ולהיפרד?
"אני ממליץ לוותר במצבים הבאים: פגיעה באמון, בכך שאחד מבני הזוג מקיים קשר עם איש או אישה מחוץ לזוגיות. אבל יש אפשרות לבחון את הפגיעה באמון בטיפול ובייעוץ זוגי, להציל את המשפחה ולא לוותר. זה מותנה ברצון של בן הזוג שנפגע לשקם את הזוגיות; המצב השני הוא אי יכולת של בן הזוג לפרנס את המשפחה, כך שהמשפחה מגיעה לרעב, במיוחד כאשר יש ילדים; המצב השלישי הוא אלימות פיזית; הרביעי הוא פגיעה מינית בבן הזוג או באחד הילדים, והחמישי והאחרון הוא פגיעה מינית באנשים או בילדים מחוץ למשפחה. מלבד חמשת המצבים הללו שבהם יש פגיעה בזוגיות, אני מציע לא לוותר ולנסות להיעזר בייעוץ כדי לקדם את האהבה".
לא ניתן לסכם את הדיון הזה בלי התייחסות למגיפה האמיתית שפוגעת בזוגיות, במשפחה ובחברה הישראלית בתקופה האחרונה – הגל הבלתי נתפס, המחריד והמקומם של רצח נשים על ידי בני זוגן, כשאחת לכמה ימים נכנס עוד שם לסטטיסטיקה הנוראה. "רצח של נשים על ידי בני זוגן מסמן מצב שבו הגבר איבד לחלוטין את האמון בגבריותו וביכולת שלו להיות גבר חזק, שמגן על בת הזוג ועל הילדים", קובע גלבוע. "הוא מבין שהוא נראה בעיני האישה כמישהו שהורס במקום כמישהו ששומר ויכול לפרנס ולדאוג לה ולילדים. הוא מרגיש שערכו כגבר ירד, והוא מחליט שעל ידי הרצח של האישה, או של הילדים שחשובים לה, הוא יגרום לזה שהיא לא תהיה חשובה לאף גבר, והיא לא תוכל להפחית את ערכו כגבר.
"המחשבה של הגבר היא שהאישה פגעה בגבריותו ורמסה אותה, ולא ניתן לסלוח לה עד לרגע שבו היא לא תהיה בעולם הזה. במעשה הרצח הוא משלה את עצמו שגבריותו לא תהיה פגועה עוד. לפי הבנתו של הגבר שרוצח את בת זוגו, תפקידה של האישה הוא לחזק את הגבריות שלו. כאשר האישה כועסת ולא מרוצה, והיא ביקורתית על התנהגותו ועל הופעתו של הגבר ואף מגלה מרירות - הגבר חש שגבריותו נפגעה. אם אין לגבר הזה ידיעה פנימית שהגבריות שלו חזקה וטובה למרות הביקורת שהוטחה בו על ידי האישה, כי אז הטענות והכעסים של האישה כלפיו משתלבים עם ידיעה פנימית שלו שהוא אכן גבר חלש ובעל ערך נמוך ביותר. הידיעה הזו מביאה אותו לנסות להשתיק את האמירות שמגיעות מהמציאות, שאותה משקפת בת הזוג שלו. הוא רוצה להעלים את המחשבות שלה על ידי הרצח שלה. הרצח של הגבר את האישה שפגעה בגבריותו משולב עם דחף המין כלפיה. הוא חש שאם גבר אחר יהיה איתה, יהיה בכך ביטוי לזה שהוא לא שמר על הרחם כך שרק הוא יוכל להפרות אותו. עבורו זה סימן של חולשה גברית.
5 צפייה בגלריה
אלירן מלול הנאשם ברצח אשתו. ''במעשה הרצח הגבר משלה את עצמו שגבריותו לא תהיה פגועה עוד''
(צילום: יואב דודקביץ)
"מחשבות ורגשות סוערים אלו מפעילים את הגבר, גם אם הוא אינו מודע אליהם. יש במחשבות הללו איכויות גבריות פרימיטיביות מהתקופות הפרהיסטוריות, שמצביעות על כך שהנפש של הגבר הרוצח עשתה נסיגה לדחפים הללו. הגבר הרוצח לא יכול לחיות את החיים הבוגרים והמפותחים, שמבוססים על כך שהזוגיות בנויה על רצון חופשי של שני בני אדם, כל עוד הם רוצים ושמחים להיות בקשר הזה מתוך אהבה הדדית. הנסיגה הנפשית הזו לא קשורה לרמת האינטליגנציה השכלית של הגבר או לרמה התרבותית שלו".
חשוב לקרוא את הסימנים המקדימים: "נשים רבות לא מודעות לדחפים המיניים והתוקפניים של הגבר, והן רואות בוויכוחים ובסכסוכים ביטוי של רגשות וכעסים מילוליים בלבד. האישה ובת הזוג לא מדמיינת שהאיש שאיתו היא מתעמתת עובר באותו הזמן לעולם של דחפים, והוא כבר לא נמצא בעולם של תקשורת מילולית ורגשית. גם כאשר האישה נפגעת בנשיותה מהתנהגותו של בן זוגה, בדרך כלל היא לא מדמיינת שהיא תפגע בו באופן פיזי. כך היא משליכה על הגבר את המצב שלה, ומתעלמת מסימנים מתרבים והולכים שהוא מתכוון לפגוע בה, ואפילו בילדיהם, באופן פיזי ובאלימות נוראית. האישה מתעלמת מההחמרה של התנהלותו ושל התנהגותו. מילים של האישה, הסברים, טענות ופיוסים, בשלבים האלימים הללו, לא יכולים לעצור את הגבר מלהרגיש שהוא צודק בכעסים שלו ולגרום לו לשנות את החשיבה שלו, שהדרך לחזק את גבריותו הפצועה היא פגיעה אלימה בבת הזוג שלו".
