כשהסגר הראשון התחיל, יוכי ברנדס הבינה שאם היא רוצה לעבור את תקופת הקורונה בלי להשתגע, עדיף שתשב ותכתוב עוד ספר. "במצב רגיל יש לי את ההרצאות שלי, אבל השנה הן התבטלו בזו אחר זו", היא אומרת. "גם התסריט שהייתי לפני סיומו נתקע. הבמאי ואני לא יכולנו להיפגש, והתקציבים לקולנוע נבלמו. והכי קשה: גם את ילדיי לא יכולתי לראות. הם לא באו אלינו הביתה בכלל בסגר הראשון. העולם הבטוח שהכרתי הסתיים בבום. הרגשתי שאני משתגעת, והספר הציל אותי. מה כבר נשאר לי לעשות, לבהות במחשב?"
כתבות נוספות למנויים:
4 צפייה בגלריה
יוכי ברנדס. ''הרגשתי שאני משתגעת, והספר הציל אותי. מה כבר נשאר לי לעשות, לבהות במחשב?''
(צילום: אביגיל עוזי)
גם הבחירה לכתוב הפעם ספר עיון, "כשאלוהים היה צעיר" (כנרת זמורה-דביר), נבעה מאילוצים. "לא יכולתי לכתוב ספר פרוזה בלי לצאת להרצאות, בלי לפגוש אנשים, אבל ספר עיון הצלחתי. בגלל שהוא כתוב כמו הרצאות, הוא הוציא אותי קצת מהבדידות. הרגשתי כאילו אני מדברת לאנשים, עונה לשאלות שלהם ומתווכחת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למה בחרת לכתוב דווקא על אלוהים?
"אני חושבת שכתבתי דווקא על אלוהים כי כל העולם שהכרנו התמוטט פתאום. נכנסנו, כל האנושות, לתיבת נח בלי לדעת איזה עולם נפגוש כשנצא ממנה. היה לי צורך עמוק לשאול שאלות קשות במיוחד, שעד כה לא העזתי להתעמת איתן, והיה בי צורך לצעוק על אלוהים את הצעקות הכי קשות. חיפשתי ביהדות את כל החכמים והפרשנים שצעקו על אלוהים ולא הסכימו להיכנע ולקבל את השרירותיות הבלתי מובנת שלו. בסוף הספר הצלחתי להתפייס איתו, אולי בגלל שהגיעו החיסונים והרגשתי שהעולם שהוא ברא כנראה לא מתמוטט ושיש תרופה".
בספר שלך אלוהים הוא גם כעסן, קריזיונר ונקמן.
"היהדות לא מציגה לנו רק את אלוהים הטוב, את אברהם אבינו הנהדר, את דוד המלך המקסים ואת אנטיוכוס ופרעה הרעים. אנחנו לא תרבות שמחלקת את העולם לטובים ורעים. כולנו מורכבים, גם אלוהים. זאת הגדולה של היהדות. אפילו לדמות שצריכה להיות הכי קדושה יש הרבה חסרונות ונפילות. אני אוהבת הרבה יותר את אלוהים אחרי שגיליתי את חסרונותיו, כי הם מקרבים אותו אליי. כשסיימתי את הספר שמעתי את אלוהים אומר לי, תודה יוכי, חיכיתי שיגידו סופסוף את הדברים שבאמת עברתי בתנ"ך".
4 צפייה בגלריה
עמוס עוז. ''אולי מה שאני עושה ליהדות הוא מה שגליה עוז כותבת על אבא שלה''
(צילום: חיים הורנשטיין)
יש גם מי שכועסים וחולקים עלייך, בעיקר דתיים.
"אז הם כועסים. ראיתי שגם אלו שכועסים בסוף קוראים את הספרים שלי בשקיקה. גם רבנים סיפרו לי את זה. מצד אחד יש רבנים שכותבים נגדי פסקי הלכה, ומצד שני יש רבנים שמביאים אותי לתלמידים שלהם. אבל אני לא כותבת בשביל אלה ולא בשביל אלה. אני כותבת בשביל הציבור הרחב. יש היום הרבה אנשים, למשל סיון רהב-מאיר, שמציגים את היהדות כנופת צופים. אצל סיון הכל נהדר, הכל יפה, הכל מתוק ומקסים. היהדות שלה מתאימה לחלק מהאנשים, והם מוזמנים לקרוא ולהקשיב לה. חיים באר אמר לפני שנים שביהדות לכל אדם יש את הדוכן שלו. אז לסיון רהב-מאיר יש את הדוכן שלה, וזה דוכן יפה שהרבה אנשים אוהבים, אבל אני עושה דוכן לאנשים אחרים, שרוצים להכיר גם את הצדדים הבעייתיים ביהדות.
"אולי מה שאני עושה ליהדות הוא מה שגליה עוז כותבת על אבא שלה. כל האנשים שהעריצו את עמוס עוז העריצו אותו כאדם מושלם, כסמכות רוחנית. איך כתבו הילדים שלו אחרי מותו? 'הוא הטוב המושלם. אין טוב יותר ממנו'. כשאני שומעת שאנשים מדברים ככה על מישהו, אני אומרת, כנראה הוא מסתיר מאחוריו אפלה שאתם לא מתארים לעצמכם".
מה חשבת על הדברים הקשים שהטיחה בו גליה עוז אחרי מותו. זה התיישב עם מה שנתקלת בו בחייו?
"כסופרת היו לי קשרים עם כמה וכמה סופרים מהדור שלו - אנשים מקסימים, נחמדים ופתוחים שמאוד אהבתי. עם עמוס לא היה לי קשר, כי בפעמים הבודדות שראיתי אותו הוא נראה לי כל כך יהיר, כל כך נשגב וכל כך מלך, שהרגשתי שאני לא יכולה להתקרב אליו".
"כשאלוהים היה צעיר" הוא ספרה ה-11 של ברנדס בת ה-62, מהסופרות הפופולריות והדעתניות בישראל, שנולדה למשפחת אדמו"רים ונטשה בשנות ה-20 שלה את העולם החרדי. "אני מהבלתי מוגדרים", היא אומרת. "אני לא דתית, לא חילונית, לא קונסרבטיבית ולא רפורמית. אולי אפשר להגדיר אותי כמסורתית. אני ובעלי, שבא מהעולם הכי חילוני, יצרנו יחד משפחה שרוחשים בה כל הזרמים האפשריים".
לא חשבת אף פעם שטעית כשנטשת את העולם החרדי?
"מעולם לא התחרטתי שעזבתי את העולם החרדי. תמיד רציתי חופש. לא רציתי שיכתיבו לי מה לעשות ובמה להאמין, ובעולם החרדי מי שרוצה חופש - לא שורד. אני חיה עם הסתירות שלי בשלום. לא אגיד שכל הזמן טוב לי, יש לי הרבה נפילות ולא תמיד אני יודעת מה לעשות.
"למשל, בשנה האחרונה לחייו של אבא כעסתי מאוד על אלוהים. הייתי נכנסת לאוטו, אחרי שסיימתי לבקר את אבא שלי, הצמח הצדיק, שהיה מחובר למכונות, וצורחת 'די אלוהים, מספיק. אתה רוצה לקחת אותו, קח! די כבר עם האכזריות הזאת!'. אבל למרות הכל אני לא יכולה לחיות בעולם השלם והמתקתק של סיון רהב-מאיר".
איך ההורים קיבלו את ההחלטה שלך?
"להורים שלי היה מאוד קשה. ביקשתי מהם סליחה עוד בחייהם. אני מעריצה אותם, כי למרות הצער שלהם הם אף פעם לא אמרו לי 'את לא הבת שלנו'. הייתה רק פעם אחת, כשעמדתי להתחתן עם עופר, שהוא חילוני, ששמעתי מהם משהו קרוב לזה: 'תדעי לך שאנחנו כנראה לא נוכל להיות איתך בקשר, כי זה יפגע בשידוך של האחיות שלך, ותחשבי טוב-טוב', הם אמרו לי".
איך הגבת?
"עניתי להם: 'אני אמצא דרך להיות איתכם בקשר, איך שתבחרו, אבל עם עופר אני מתחתנת'. לשמחתי הם מאוד אהבו את עופר ומאוד העריכו אותו".
חשבת פעם מה היה קורה אם היית נשארת חרדית?
"אם הייתי עושה מה שההורים שלי רצו, מתחתנת עם בן של אדמו"ר והופכת לרעבעצן, הייתי גם כותבת אחרת. יש כאלו שצוחקים ואומרים: נשאַרת אדמו"רה, אבל בדרך המתסיסה. בעצם העובדה שאני מעזה לכתוב ספרים כאלה יש משהו אדמו"רי".
אבל למרות שהצליחה לשמר את הקרבה להורים, ההחלטה לעזוב את העולם החרדי גרמה לקרע בין ברנדס לשלושה מאחיה. "הם לא רוצים איתי כל קשר", היא מספרת. "גם בשבעה על אמא שלי הם לא ישבו איתנו. האחים שלי גידלו את הילדים שלהם בידיעה שהדודה שלהם, הסופרת הזאת, שכותבת על היהדות דברים נוראיים, היא פשוט שטן, אבל פתאום חלק מהאחיינים שלי הסתקרנו ורצו להכיר את הדודה הזאת. הם יצרו איתי קשר, וחלק מהם נפגשו איתי בחשאי.
"גיליתי בחורי חמד חרדים, שגידלו אותם באופן מסוים אבל מבינים שהעולם זה לא רק בני-ברק. יש עוד דברים. יש לנו גם דוד חרדי, אדמו"ר, האח של אימי, איש בן 90 שנמצא בקשר טוב איתי ועם אחותי. הוא אדם אציל נפש, שמייעץ לי בתחומים רבים".
הוא קורא את הספרים שלך?
"עם כל הקשר הקרוב בינינו הוא לא קורא את הספרים שלי".
כשהתחלת לכתוב חשבת שתתמקדי רק בעולם היהודי?
"לא תיכננתי את זה. פשוט ראיתי שזה מה שאני יכולה לכתוב. אני מאמינה שלכל בנאדם יש שורש נשמה אחר, ושהוא צריך למצוא למה שורש הנשמה שלו מתאים. אני גיליתי תוך כדי הכתיבה וההתנסויות ששורש הנשמה שלי הוא לכתוב על היהדות בדרך שאף אחד אחר לא כותב. יש הרבה קוראים שאומרים שאני נותנת להם בעיטות בבטן ומכריחה אותם לחשוב על היהדות באופן אחר".
השסע בין החרדים לחילונים, שהתרחב בתקופת הקורונה, מעציב אותה מאוד. "אני כאובה וחרדה מהשנאה שמתפרצת בימינו לחרדים במלוא נוראותה", היא אומרת. "אני יודעת היטב ובוודאות שחלק גדול מההשמצות לגמרי לא נכון. אנשים מכלילים. מביאים להם תמונות של חרדים רוקדים בטיש, ומיד הם חושבים שכולם כאלה. אנשים לא מכירים חרדים מקרוב. כשמכירים, רואים שאין שום קשר בין הסטיגמות למציאות. הנה, התבשרנו עכשיו על הענקת פרס ישראל ליהודה משי זהב וכולנו שמחים בבחירתו. אז למה אנחנו לא מכלילים מיהודה לכל החרדים? למה אנחנו מכלילים רק את הרע ולא את הטוב?".
קשה היה לה לקרוא גם על השחקן שמיל בן-ארי, שהואשם באחרונה בהטרדות מיניות. היא פגשה בו כששיחק בהצגה "כי בנו בחרת", שכתבה ברנדס והועלתה בתיאטרון הבימה.
"אני נדהמת מהדברים המיוחסים לו", היא אומרת. "עבדתי איתו מספר חודשים והוא היה אדם טוב וחם והגון ומלא קסם. היו בסביבתו שחקניות יפות וצעירות, ומעולם לא ראיתי אצלו ולו רמז קל שבקלים להטרדה מינית. להפך. ניכר היה שחשוב לו לחזק את ביטחונן העצמי כשחקניות. הוא סייע בלב רחב לכל מי שנזקק לו. אני מקווה ומייחלת שיתברר שהוא לא עשה את המיוחס לו. הוא שחקן ענק וכולנו צריכים אותו".
אבל בתקופה המאתגרת יש גם רגעי אור. בקרוב תהפוך ברנדס לסבתא בפעם הראשונה. "לכל החברות החרדיות והדתיות שלי יש כבר הרבה נכדים", היא מחייכת. "כולן כבר מגיל ארבעים סבתות, ותכף יהיו להן נינים. גם לשתי האחיות שלי, שצעירות ממני, יש הרבה נכדים. כשאני מסתכלת על החיים שלהן, שהכל מוקדש למשפחה, זה יפה בעיניי. עכשיו הגיע תורי לחבק את הנכד שלי".
