לוקח בהליכון: דני קושמרו על התאונה ששינתה את חייו
ימים שלמים של שכיבה במקום, ואז כיסא גלגלים, הליכון, אינספור רגעי שבירה והתגברות. דני קושמרו כותב על החודשיים הקשים בחייו, אלה שהתחילו מיד אחרי תאונה חזיתית. "אלה הרגעים שבהם אתה חייב לגייס את כל יצר התחרותיות כדי להוכיח לכל אלה שלוחשים 'מה הוא חשב לעצמו שיקרה עם כל האופנועים האלה', להיא שמילמלה 'אני לא מאמינה שככה אתה נראה'. חכו, אני עוד אראה לכם איך אני נראה". אם יש לכם חבר או בן משפחה מאושפז - הכתבה הזאת בשבילו, ובשבילכם. "הבוידעם" - כתבות מהארכיון של "בלייזר"
הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון "בלייזר", ספטמבר 2018.
{"type":"article-iframe-script","data":{"__version":0,"__objectDataTypeName":"ArticleIframeScriptData","text":"
ביצה קשה אחת, ארבעה זיתים וצלחת פלסטיק בצבע תכלת. בסוף, זה מה ששבר אותי.
אתה אומר לעצמך שאתה לוקח את זה בקלות, שתתגבר על הכול, מקפיד להיות חזק ליד ההורים, כלפי הסביבה, כלפי עצמך, אבל אז מגיע הבוקר ההוא שמזכיר לך שוב שלקום עכשיו מהמיטה וללכת לשטוף פנים זה פרויקט בסדר גודל של חצי איש ברזל, ובתאורת הפלורסנט העגמומית של בית החולים נוחתת ארוחת הבוקר המדכאת שהאחות הביאה, ונו, נרשמת לחלוחית.
תקציר הפרק הקודם: דוקאטי מולטיסטראדה נגד וולבו V40 מסתיים בתיקו טוטל–לוסטים רב–פלסטיקים, שברי זכוכית ואגן אחד של רוכב אחד שצריך לחבר מחדש.
האגן, עצם שאפשר להניח שלא הקדשתם לה יותר מדי מחשבה עד לרגע זה, הוא - וצר עולמי כעולם אופנוען - שלדת היהלום של גוף האדם. כמו באופנוע, הוא הנושא בעומס, מרכז הכובד שמחבר בין החלק העליון של הגוף לזה התחתון, עצם שבה נאחזים קבוצות השרירים הגדולות כמו הבטן, הגב והירכיים, אפילו חלק משרירי הכתף ובלי האגן - אם לצטט משירתו של ש. שבת - אתם חצי בנאדם, לא יכולים לעשות כמעט כלום.
ודווקא את העצם החביבה הזו שברתי. זה חודר למוח לאט–לאט, אחרי ההתעוררות מהניתוח והנחיתה מענניו החביבים של מר מורפיום - שתחתיו עוד הצלחתי לומר לרופא האיטלקי שתפר לי את המצח המדמם Make it nice, I work for the TV - ואחרי שכל עבודות הרקמה והקידוחים והחדרת מתכות–העל לגוף הסתיימו, אתה מבין שעכשיו, בינתיים לפחות, אתה מקורקע.
הפעם האחרונה שישנתי בבית חולים הייתה רק כמה שעות אחרי שהגעתי לכאן, לפני 50 שנה בסורוקה. חופשת מחלה? לא זוכר מתי לקחתי. ופתאום, חראקה ומשיכת אמברקס פראית, הכול נעצר. זה קורה, כמו שזה תמיד קורה, באמצע החיים, אחרי שבועות של עבודה מסביב לשעון, של היפר–ונטילציה, אחרי ימים שבהם אתה מתקשה לזכור לאיזו פגישה צריך לרוץ. עכשיו פשוט שוכבים". בחיים לא נחת כל כך הרבה", תגיד אחר כך האם המודאגת.
