פינוי שינוי
בלילה שבו נרצח יצחק רבין חשבתי שהמדינה שינתה את פניה: משהו במרקם הפנימי שלה נפרם, ולא יתחבר עוד. זה היה נכון ולא נכון. לא נכון, כי החיים חזרו למסלולם. המערכות המשיכו לעבוד. בכמה תחומים חשובים המדינה הלכה מחיל אל חיל. נכון, כי מה שהיה לא נעלם. נתניהו נושא מאז את האירוע ההוא על מצחו, כאות קין. לא חשוב מה הוא יעשה – בעיני ישראלים רבים יהיה בלתי לגיטימי; לא חשוב מה הוא יעשה – בעיני ישראלים רבים יהיה קורבן חינם, גיבור, צדיק. ככל שהתמשכה האחיזה שלו בשלטון, העמיק השבר: החלוקות הפוליטיות הישנות, לימין ולשמאל, לשטחים ולשלום, ליהודית ולדמוקרטית, איבדו רלוונטיות. הריב על נתניהו האפיל על כולן.
"חזרנו לנורמליות", אמר לי אתמול אחד מעמיתיי. הזכרתי לו שאמרנו אותן מילים ממש ביולי 1999, כשאהוד ברק החליף את נתניהו בלשכת ראש הממשלה. הקדנציה של ברק הייתה קצרה וסוערת והסתיימה בהתפרקות כללית. האם זה מה שאתה קורא נורמליות, שאלתי. "כן", השיב. "באופן יחסי".
נורמליות היא מה שחַָסר בחמש ממשלותיו של בנימין נתניהו. מי שמסתכל על חצי הכוס המלאה, רואה את השגשוג הכלכלי, דעיכת הטרור, רכישת החיסונים, התחזקות הקשרים עם משטרים בעולם, יצירת גוש פוליטי יציב סביב מנהיג אחד; מי שמסתכל על חצי הכוס הריקה, רואה את הבריחה מהתמודדות עם הבעיות הקיומיות: האיום האיראני שרק הוכפל; הבעיה הפלסטינית שהעמיקה; עזה; לבנון; ערביי ישראל; החרדים; הרס השירות הציבורי; הכנסת אלמנטים אנטי־דמוקרטיים, אלימים, למרחב הציבורי.
וכמובן, הפיכת הממשלה לגוף שמטרתו הראשית היא סיפוק הצרכים והיצרים של אדם אחד. דוגמה אחת מרבות: במבצע שומר החומות בעזה השתמשה ישראל בחלק גדול מאוד ממלאי החימושים שברשותה, עניין מטריד לעצמו. כמו בעבר, גם הפעם החליט שר הביטחון לצאת לוושינגטון, בתקווה שהממשל האמריקאי יסכים למלא את החור במלאים ובתקציב. מה עשה נתניהו? ערב נסיעתו של גנץ הוא החליט לתקוף את האמריקאים: "אם נצטרך לבחור בין חיכוך עם ידידתנו הגדולה ארצות־הברית לבין סילוק האיום הקיומי – סילוק האויב הקיומי גובר".
האם נתניהו מתכוון "לסלק את האויב הקיומי"? ממש לא. איראן במקומה תעמוד. אבל הוא לא יחמיץ הזדמנות לנסות לדפוק ביקור של שר הביטחון שלו בוושינגטון. הכל ייצרי; הכל אישי.
בשבועות האחרונים צמחה הטרפת לממדים שייקספיריים. נאומים רצופי שקרים, פלגניים, ניסיונות גלויים לקנות עריקים, היצמדות מוזרה לבית אחד בבלפור, המצדה האישית שלו. בראשות הממשלה אפשר לסחור, אבל לא בנדל"ן שכרוך בה. מישהו הזכיר השבוע שלפני חמש שנים הוא נפגש עם מפוני המאחז הבלתי מורשה עמונה. הם התאוננו על שגירשו אותם מבתיהם. הוא השיב שהוא מבין אותם: גם אותו גירשו מביתו בבלפור. זה לא אותו דבר, אמר אחד מהם. זה כן אותו דבר, התעקש נתניהו.
הטרפת לא התחילה בשבועות האחרונים.
מה ישתנה
הממשלה שאמורה לקום בעשרת הימים הקרובים קוראת לעצמה ממשלת שינוי. הכינוי מחמיא, אבל מוליך שולל. השינוי הוא בעצם הקמתה, בניגוד לציפיות, בניגוד לסיכויים; שם הוא נגמר. אם אינני טועה, זאת הממשלה הראשונה בתולדות המדינה שמבטיחה חגיגית לא לשנות. אי־השינוי הוא ליבת קווי היסוד שלה, הערובה שתאריך ימים.
היא מזכירה את קמפיין הפרסומת הישן של המשקה המוגז "7 אפ". יצרני המשקה ביקשו לפנות אל קהל השותים שהתעייף משתיית קוקה־קולה. "אנחנו הלא־קולה", הייתה הסיסמה שבחרו. שמונה המפלגות שחברו להקמת הממשלה החדשה משתבחות בעיקר במה שהן לא: הן לא נתניהו. הן לא עסוקות בעצמן כמו נתניהו, לא שואפות לפולחן אישיות כמוהו, לא מסובכות בפלילים כמוהו; לא מסיתות מגזרים אלה באלה כמוהו. זה הספיק כדי להגיע לחתימה על מכתב משותף לנשיא. זה לא יספיק ביום שאחרי ההצבעה בכנסת. מר יהיה גורלה של הממשלה שתקום אם תוגדר רק על פי שיגיונותיו של נתניהו.
נורמליות ספק אם תהיה כאן. קודם כל, המציאות שאיתה מתמודדת המדינה רחוקה מלהיות נורמלית; שנית, יש לא מעט גורמים מחוץ למדינה ובתוכה שעושים כמיטב יכולתם לחבל בנורמליות; שלישית, האופוזיציה החדשה תעשה הכל כדי לשבש את שגרת העבודה של הממשלה החדשה. בן־גביר ושותפיו ידאגו להטריף את הרחוב; רביעית, השותפים לקואליציה יתקשו להכיל אלה את אלה. הסימנים הראשונים צצו במשא ומתן שקדם לחתימה.
הנורמליות תפציע אולי ממקום אחר. בסיעת הליכוד יש היום אחדים שזוכרים את הימים שבהם שירתו באופוזיציה. הם התרגלו להיות מורמים מעם, בטוחים בנצחיותם כמו מפא"י בסוף דרכה, נודדים מלשכה ללשכה, מוקפים במאכערים שזקוקים לחסדיהם, ממנים, מדיחים, מגלגלים תקציבים בהינף אצבע. הרגע שבו יתקוטטו מירי רגב ודודי אמסלם על ראשות הוועדה לביקורת המדינה, יהיה רגע נורמלי. הרגע שבו העסקנים חסרי הכישורים שזכו למשרות אמון יחזרו לשוק העבודה, יהיה רגע נורמלי.
יש משהו מאוד בריא, מאוד נורמלי, במים שמתחלפים בבריכה, אמרתי השבוע לאחד השרים. נכון, השיב, אבל את המים צריך להחליף במים זכים, לא במי ביוב. מי ביוב? תהיתי. אתה בטוח שזה הביטוי הנכון? בליבי חשבתי, הנה סיבה טובה נוספת להחליף אותם.
בסיעות החרדיות דווקא זוכרים את תקופת האופוזיציה, שתי שנות הכהונה של ממשלת נתניהו השלישית. האברכים בכוללים לא רעבו ללחם, אבל כוח המיקוח של השדולה החרדית הצטמצם. האם יצטמצם גם בממשלת בנט־לפיד? לא ממש, גם בגלל השאיפה של בנט וסער להכניס את החרדים לקואליציה (ליברמן יתנגד), וגם בגלל הרתיעה של השותפים לממשלה משינוי כלשהו בסטטוס־קוו. הנושא הראשון שיעמיד במבחן את יחסי הממשלה עם החרדים יהיה האסון במירון: האם תקום ועדת חקירה או לא תקום.
מעניין מה תעולל הקמת הממשלה לברית שבנה נתניהו עם הציבור החרדי ועם המפלגות שלו. החרדים יצטרכו להחליט איזו ברית חשובה להם יותר, עם השלטון או עם נתניהו. דילמה. חשבו על אריה דרעי, שבשנים האחרונות כפף את עצמו לחלוטין למרותו של האדמו"ר מבלפור. מה יעשה כשהאדמו"ר יעבור לגלות בקיסריה; איך ישלוט במפלגה כשכוחה ותקציביה של הממשלה לא יעמדו מאחוריו; מה יעשו הש"סניקים, בוחריו. הערצתם לנתניהו גדולה במיוחד. בלעדיו הם יתומים.
ואיזה מסכן האוהד
גמר גביע המדינה בכדורגל הסתיים סוף־סוף, ונשיא המדינה נכנס למעלית, בדרכו למגרש, להענקת הגביע למכבי תל־אביב, הקבוצה המנצחת. השעה הייתה 11 וחצי בלילה. הנייד של נעמי טולדנו־קנדל, יועצת התקשורת של הנשיא, צילצל. "יאיר לפיד מבקש לדבר עם הנשיא", אמרה אחת העוזרות בצוות יש עתיד. "איפה הנשיא יוכל לדבר בפרטיות?" שאלה קנדל את אחד מאנשי ההתאחדות. "בחדר ההלבשה", אמר. בפעם הראשונה בתולדות ממשלות ישראל, נשיא המדינה מקבל את ההודעה בחדר הלבשה של אצטדיון.
ריח הזיעה בחדר ההלבשה היה עז. הריח לא היה בלתי מוכר לריבלין, מי שהיה יו"ר בית"ר ירושלים ואוהד ותיק. ריבלין התיישב. הנייד הוגש לו, במאוזן. "עלה בידי", אמר לפיד. בנט, שישב לידו, אישר. לפיד קרא את שמות הסיעות, לפי הסדר. "תודה רבה", אמר ריבלין. "שיהיה לכם בהצלחה. אני הולך להרים גביע".
"רגע, הנשיא", אמר לפיד. "מי זכה?"
ריבלין בחר לשלב עניין בעניין. "עלה בידה של מכבי תל־אביב", אמר, "אבל בסוף זה לא היה פשוט".
ריבלין צדק: פשוט זה לא היה. המשא ומתן על הקמת הקואליציה הותיר מאחוריו שריטות אישיות ופוליטיות שילוו את הממשלה שתקום, אם תקום. לפני שאני נכנס לסיפור ההרכבה, אני מבקש להזכיר אישיות מאובטחת נוספת שהייתה באצטדיון: יו"ר הכנסת יריב לוין. שני חלומות גדולים יש ללוין מנעוריו: שהפועל תל־אביב, קבוצתו האהובה, תזכה בכל תואר אפשרי, ושאלטלנה, ספינת הנשק של האצ"ל, תימשה מלב ים ותהפוך לאנדרטה להנצחת פשעי בן־גוריון (על הפשע אפשר לחלוק; גם על הסיכויים של הפועל תל־אביב).
יום רביעי לא היטיב עם היו"ר והאוהד: הפועל הפסידה, שחקניה תקפו בפראות את השופט (את זה דווקא לוין אוהב לעשות, מול בית המשפט העליון), קואליציית השינוי קמה, ובקשתה הראשונה הייתה לכנס את הכנסת כדי להחליף את לוין.
לוין היה האיש שייעץ ליולי אדלשטיין להמרות את פי בית המשפט העליון ולא לכנס את הכנסת בעימות שהתרחש במארס אשתקד. אדלשטיין נאלץ לפרוש מתפקיד היושב ראש, ובהסכמת גנץ – שגיאה גדולה – לוין מונה במקומו. יו"ר הכנסת נע על גשר דק. מצד אחד הוא משרת את הקואליציה שבחרה בו; מצד שני הוא אמור לייצג את הכנסת כולה, להיות ממלכתי, כיאה לממלא מקום הנשיא. לוין מפרש את תפקידו אחרת. הוא תוקף את המערכת המשפטית כאחרון הטוקבקיסטים. בשיחות עם חברי כנסת הוא מדבר על כך שאולי יעכב בכל מיני תרגילים את החלפת הממשלה. לפיד מתייחס אל האיום ברצינות. גם ריבלין. אשר על כן, לאחר שלפיד ובנט הודיעו לו על הקמת הקואליציה, ריבלין הביע משאלה: שההצבעה בכנסת תתקיים במועד הקרוב ביותר.
ההצבעה להחלפת לוין עשויה להקדים את ההצבעה על הקמת הממשלה. היא תהיה מבחן ללכידות של הקואליציה החדשה. מיקי לוי מיש עתיד אמור להיבחר ליו"ר. המשימה הראשונה שלו תהיה לכנס את חברי הבית להצבעה על הקמת הממשלה.
ניצחון משולש
אתמול לפנות בוקר, לאחר שהמכתב נחתם ושיחת הטלפון לנשיא נסתיימה, במלון בכפר המכביה לא הורמו שמפניות. צוותי המשא ומתן היו מותשים. איש לא חגג ניצחון, לבד מקבוצה אחת: אנשי התנועה האיסלאמית. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל מפלגה ערבית הופיעה בחתימתה בהסכם קואליציוני. מנסור עבאס וחבריו נחלו, על פי תפיסתם, ניצחון משולש: הם ניצחו את המורשת הפוליטית בישראל, שהדירה את המפלגות הערביות מכל הקואליציות; הם ניצחו את המפלגות הערביות היריבות, שנשארו בחוץ; הם ניצחו את הספקנים במגזר, שאמרו שעבאס לא יעבור את אחוז החסימה, ואם יעבור, לא יהיה רלוונטי.
התנועה האיסלאמית קיבלה מעט בתמורה להצטרפות שלה. שלשום, כשהכל היה תלוי באוויר, בגוש השינוי טענו שנתניהו ושליחיו מציפים את עבאס בהבטחות מפתות, חסרות כיסוי. הם אמרו לעבאס שהוא פראייר: הוא צריך לדרוש יותר. עבאס דרש יותר, עד שהבין שהדרישות שלו נתקלות בחזית הסירוב של מפלגות הימין. מכל הנושאים והנותנים הוא היה הכי עקבי, הכי מפוכח, הכי פרגמטי.
הצבת הרגל של מפלגה ערבית בדלת של קואליציה בישראל היא עניין גדול. היא צעד נוסף לתהליך שאיימן עודה מחד"ש ואחמד טיבי מתע"ל פתחו בו – תהליך שאומר השתלבות, השפעה, מעורבות של נציגי המגזר הערבי בשלטון בישראל. בני גנץ ומפלגתו הדפו את היוזמה של עודה וטיבי; נתניהו הכשיר את היוזמה של עבאס. הוא עשה שירות ענק למגזר.
אולי אני טועה באופטימיות יתר, אבל אני חושב שהמעורבות של צעירים ערבים במהומות בערים המעורבות, במעשי לינץ', בחילול בתי כנסת, היא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. התהליך הראשי אומר השתלבות. הוא יופרע על ידי תופעות שכנגד, כולל מעשי אלימות קשים. אבל הוא לא ידעך: זה האינטרס של הערבים; זה האינטרס של היהודים.
שאלתי שלשום את איימן עודה, יו"ר חד"ש, האם נכון שמפלגתו החליטה להצביע נגד הקמת הממשלה. "אם יצטרכו את הקול שלי, אני אמנע", אמר. "את הממשלה הזאת צריכים להחליף".
שני קורבנות
נקודת המוצא שאימץ לפיד בדרך להרכבת הממשלה אמרה בפשטות: אני יכול להרכיב ממשלה רק אם אני לא ראש ממשלה ראשון ורק אם מפלגות הימין מקבלות הרבה יותר כוח משנתן להן הבוחר, על חשבון המפלגה שלי ועל חשבון מפלגות השמאל. בפוליטיקה לא כל קול שווה. קולותיהם של אלה שהתלבטו בין שני הגושים שווים כפליים מקולותיהם של הנאמנים לגוש.
זה, והאמון שנוצר בין לפיד לבנט, הביאו את קואליציית השינוי עד הלום.
הקורבן הראשי הייתה יש עתיד. תביאו 40 מנדטים, אמר לפיד לחבריו בסיעה. אז נקבל ראשות ממשלה בלי רוטציה. עם 17 מנדטים צריכים לשלם. הקורבן השני הייתה מפלגת העבודה.
מרב מיכאלי רצתה את משרד המשפטים: גדעון סער קיבל את המשרד. היא רצתה את האוצר: ליברמן קיבל אותו. היא רצתה את הפנים: היא נדרשה לוותר לאיילת שקד. המפלגה קיבלה את משרד התחבורה והמשרד לביטחון פנים והשאירה את מיכאלי בהתלבטות: האם להעדיף את המשרד הגדול והמשפיע, משרד התחבורה, או להעדיף את המשרד לביטחון פנים, שנחשב לחשוב אבל קובר מתחתיו כל שר. בתחבורה השר קובע; בביטחון פנים קובע המפכ"ל.
בהסכם שנחתם ביום שישי שעבר נקבע שמיכאלי, לצד שר המשפטים סער, תייצג את הממשלה בוועדה למינוי שופטים. בימינה לא השמיעו קול במהלך סוף השבוע. ביום שני הודיעה שקד שהיא חייבת להיות בוועדה למינוי שופטים, אחרת היא מפוצצת את המשא ומתן.
למיכאלי נמאס לוותר. על פי המסרונים שהציפו אותה ואת עמיתיה, גם לחלק מהבוחרים שלה נמאס. היא נפגשה לשיחה ארוכה עם בנט במליאת הכנסת. שניהם רצו שהשיחה תצולם. מיכאלי העלתה את טענותיה. בנט הסכים איתה אבל אמר שאין מה לעשות, זה מה שאיילת רוצה.
זה לא רק ריב על כוח בין שתי פוליטיקאיות, להנאת הגברים. פניה של מיכאלי למרכז המפה הפוליטית. היא רוצה לגיטימציה. בדין רוצה. ומנגד, שקד. היא הולכת אל ממשלת השינוי באי־רצון גלוי. חברים בגוש חשדו בה שכל סיפור הוועדה למינוי שופטים לא נולד אלא כדי לפוצץ את המשא ומתן. לה ולאלקין יש תוכנית חלופית, לערוק לנתניהו. אם ייתנו לה את הוועדה, היא תמציא תירוץ אחר.
שקד איננה סחטנית. זה, לפחות, מה שלמדתי מהתנהגותה בעבר. אבל הכניסה של ימינה לממשלה עם המרכז והשמאל העמידה אותה במצב רגשי לא פשוט. אפשר לדמות אותה לאישה הפולנייה מהבדיחות, שהחליטה לא להתגרש מבעלה אבל לעשות לו יום־יום את המוות. היא הייתה צריכה להבין שלימינה אין למעשה חלופה: אם תלך אל נתניהו, תיעלם; האופציה היחידה היא ללכת להרפתקה עם לפיד, הרפתקה עם בונוסים אדירים – ראשות ממשלה לשנתיים וחצי; משרד הפנים. אבל הבנה לחוד ורגש לחוד. לחולשה של שקד היה הרבה מאוד כוח.
שקד מושפעת מפורום קהלת, קבוצה של אקדמאים דתיים בעלי השקפות כלכליות סופר־ימניות והשקפות ליברטניות, שנחשבות להזויות גם בארצות־הברית. הקבוצה הזאת דוחפת אותה למשרד המשפטים אבל גם לקצה הקשת הפוליטית.
בסוף סיכמו על סידור מפותל, שנותן לשקד את החברות בוועדה ואת משרד המשפטים בחלק השני של הרוטציה, אם וכאשר. שקד ומיכאלי יצאו עם שריטות. זה לא מבשר טובות לממשלה שתקום.
