"הכול באשמתי. אעשה את החשבון שלי מול אלוהים".
כך, לפי הדיווחים, אמר בפני חוקריו גבריאל טאדיני, מנהל אתר הרכבל באיטליה שבו גרמה התנתקות קרונית למותם של 14 בני אדם - בהם חמישה ישראלים. טאדיני הוא אחד מתוך כמה שנעצרו בימים הראשונים שלאחר האסון. במחוז ורבאניה שבו התרחשה התאונה כבר החלה חקירה בראשות התובעת המחוזית, ד"ר אולימפיה בוסי, וגם שר התחבורה האיטלקי, אנריקו ג'ובאניני, הודיע על הקמת ועדת חקירה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
4 צפייה בגלריה
איטליה הריסות רכבל התרסקות הרי האלפים
איטליה הריסות רכבל התרסקות הרי האלפים
איטליה הריסות רכבל התרסקות הרי האלפים
(צילום: AFP, POLIZIA DI STATO )
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
פחות מחודש לפני נפילת קרונית הרכבל באיטליה ידעה ישראל את האסון האזרחי הגדול בתולדותיה. "דיווח ראשוני: טריבונה קרסה במתחם ההילולה בהר מירון, פצועים במקום", היה נוסח הפוש הראשון שיצא באותו לילה. מאז התברר שזו לא הייתה טריבונה שקרסה אלא דוחק קטלני, ושלא מדובר רק בפצועים אלא גם ב-45 הרוגים. ובזמן שהמשפחות דורשות תשובות, איש עדיין לא נעצר. גם אחרי יותר מחודש, שום ועדת חקירה לא הוקמה. רק לאחרונה הסיעות החרדיות בכנסת ניסו לטרפד בכנסת את הקמתה של ועדה ממלכתית: דווקא הן הצביעו נגד מה שאמור להיות אינטרס חוצה מגזרים, דרישה בקונצנזוס. אפילו היא הפכה להיות עניין פוליטי שמעורר התנגחויות ומחלוקות.
אבל ההתנגדות של הפוליטיקאים החרדים למהלך המתבקש כל כך היא רק חלק, כנראה, מתופעה עתיקה ומטרידה יותר שאפשר לנסח בצורת שאלה: למה שרים ונבחרי ציבור ישראלים נמנעים שוב ושוב מלקיחת אחריות? למה הם בורחים ממנה כמו מאש, ומקווים שמישהו אחר יעשה את זה בשבילם?
הרי אסון מירון הוא לא המחדל הראשון שאחריו פוליטיקאים ובכירים ישראלים לא לוקחים אחריות. בימים שאחריו רק מפקד המחוז הצפוני, ניצב שמעון לביא, לקח אחריות בקולו. השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה סיפק התבטאות דומה אבל שונה: "אני אחראי - אך אחריות אין פירושה אשמה".
"אנחנו מדברים על תרבות. אני חושב שהתקדים הבולט ביותר הוא בשריפה בכרמל", מסביר גד יאיר, פרופסור לסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. "יצא דו"ח מבקר המדינה, שהיה ברור ממנו ששני שרים שצריכים להתפטר לאור ממצאי החקירה - יובל שטייניץ שר האוצר ואלי ישי שר הפנים, האחראי על כיבוי האש - וזה עבר כלעומת שבא. אף אחד לא התפטר, אף אחד לא לקח אחריות. אז זה לא מפתיע. יורגן הברמאס, הפילוסוף הגרמני הבכיר ביותר, ויתר לאחרונה על פרס מאיחוד האמירויות בסכום של רבע מיליון דולר, כי אמר שבאיחוד האמירויות יש פגיעה בזכויות אדם. אני לא רואה אף ישראלי מוותר על רבע מיליון דולר בשם פגיעה בזכויות האדם, כי 'מה, אני פראייר?'. אני חושב שתרבות ה'לא לצאת פראייר' גורמת לכך שאנחנו בישראל לא לוקחים אחריות - כי אם אף אחד אחר לא לוקח אחריות, למה אני צריך? היו שלושה-ארבעה גורמים בשטח, היו שם דברים מימי הטורקים, מה לי ולזה? להיות פראייר זה להיות החלש, הקורבן, ישראלי פגום שלא ייצא טוב".
4 צפייה בגלריה
השריפה בכרמל הייתה תקדים. פרופ' גד יאיר
השריפה בכרמל הייתה תקדים. פרופ' גד יאיר
השריפה בכרמל הייתה תקדים. פרופ' גד יאיר
(צילום: אפרת שליטא בונדי)
זאת תופעה שהיא בהכרח ישראלית?
"בוודאי. אתה תמצא ביפן שרים שמתאבדים כאשר הם נתפסים בחוסר אחריות, ופורשים כאשר יש ספקות ביכולת שלהם לתפקד. באנגליה התפטרות היא דבר מקובל. זה עניין של כבוד: אם פעלת בחוסר אחריות, אז למען הכבוד האישי שלך אתה צריך לפרוש. אצלנו אין מושגים כאלה. התרבות בישראל מאוד קלת דעת, לא רצינית, לא מתוכננת עד הסוף, לא סוגרת פינות עד הסוף - ולכן גם לא לוקחת אחריות עד הסוף. תמיד משאירים איזה שפיל כזה של ניסוי וטעייה. זה חלק מסינדרום תרבותי של קלות הדעת, שיש בו יתרונות במונחים של סטארט-אפ ניישן, במובן של הקלות לעבור מתחום לתחום ולחשוב באופן יצירתי - אבל בתחום של אחריות ציבורית זו בעיה גדולה מאוד, כי קלות הדעת פירושה חוסר אחריות".
"אחריות כרוכה בצורה הדוקה בחופש, במשמעות של בחירה", מסביר פרופ' אוריאל אבולוף מבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, ופרופסור אורח באוניברסיטת קורנל. "על מה אנחנו לוקחים אחריות? על בחירות שקיבלנו, לטוב ולרע. זה לא משנה איזו בחירה אתה מבצע. אם אתה מודע לעובדה שאתה בחרת, נכון שתיקח אחריות על הבחירה הזאת. אבל מה קורה כאשר אנחנו בורחים מבחירה, נסים מפני החופש? כאשר אנחנו מדברים על מותם של כל אותם אנשים ומתארים את המוות הזה במונחים של אסון - במשתמע כמעין אסון טבע - איזה מקום יש פה בכלל לבחירה אנושית? כלומר, אנחנו מודעים לכך שאנשים מעורבים בזה. אנשים מתו. אנחנו יודעים שאנשים עשו דברים מסוימים שהובילו אל אותו מוות. אבל אז השאלה היא, האם המעשים של אותם אנשים הם בגדר בחירה או שלא?
"אני אביא דוגמה קונקרטית: תחשוב שאתה נמצא שם, במסדרון הצר הזה שמוליך לאותן מדרגות קטלניות", מוסיף פרופ' אבולוף, "ואתה נמחץ, זורם עם הנחיל האנושי הזה. אתה מבצע פעולות מסוימות, נדחף קדימה, אבל האם אתה יכול להגיד ברגעים האלה שיש לך בחירה? רוב האנשים יגידו שאין, גם אם אני עושה דברים מסוימים. אתה תפנה לאדם שנלכד וזז כמו מטוטלת ותגיד לו 'קח אחריות לזה שמחצת מישהו אחר'? ברור שלא. אני חושב שאצלנו יש תפיסה של הרבה מאוד נבחרי ציבור כאילו הם כמו אותם אנשים שתקועים בגרם המדרגות. הם פשוט זזים. הם נותנים תחושה לציבור, כמו גם במה שקרה בימי המתיחות בירושלים ומעבר לה, שיש פה תהליך דטרמיניסטי, פטליסטי, ואם הטבע של האנשים הוא לעשות ככה או ככה - אז אין בחירה".
כשמנסים להיזכר במקרים שבהם דמויות ציבוריות בולטות הניחו את המפתחות אחרי אירועים בעייתיים, מחדלים או ביקורות חריפות שספגו, ישנן מספר דוגמאות בולטות מההיסטוריה הישראלית.
ב-1974 ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין התפטרו שבוע אחרי פרסום מסקנות הביניים של ועדת אגרנט, שחקרה את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. להתפטרות של גולדה היה גם הקשר פוליטי, אחרי שאיבדה את אמון מפלגתה
(אף שניצחה בבחירות לאחר המלחמה). רמטכ"ל המלחמה דוד אלעזר התפטר גם.
4 צפייה בגלריה
יצחק רבין, דן חלוץ וגולדה מאיר. הניחו את המפתחות על השולחן
יצחק רבין, דן חלוץ וגולדה מאיר. הניחו את המפתחות על השולחן
יצחק רבין, דן חלוץ וגולדה מאיר. הניחו את המפתחות על השולחן
(צילום: דוד רובינגר, שאול גולן)
ב-1977 ראש הממשלה יצחק רבין חיכה עד שמכבי ת"א תזכה בגביע אירופה כדי להודיע בשידור חי על התפטרותו מרשימת העבודה לפני הבחירות לראשות הממשלה והעביר את ניהול ממשלת המעבר שבראשה עמד לידי יריבו שמעון פרס - בגלל פרשת חשבון הדולרים של אשתו (לאה רבין החזיקה אז בחשבון דולרים בארה"ב בניגוד לתקנות). בעבר עלתה הטענה כי היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, אילץ את רבין להתפטר כדי שלא יעמידו לדין. ברק עצמו הכחיש בראיון ל"הארץ" הסכם עם רבין שבמסגרתו הוא התפטר ולא יועמד לדין, וציין כי השתכנע שלא להגיש נגדו כתב אישום בעקבות ההתפטרות.
ב-2007 הרמטכ"ל דן חלוץ התפטר כמה חודשים לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה. "עבורי, המילה 'אחריות' היא בעלת משמעות גדולה: היא חזות הכול, מ-א' ועד ת'. מאמון ועד תחקיר", כתב אז לראש הממשלה אהוד אולמרט. "תפיסת האחריות שלי היא זו שהובילה אותי להישאר בתפקידי עד לעת הזו, ולהניח על שולחנך את המכתב הזה היום". גם קצינים בכירים כמו אלוף פיקוד הצפון, מפקדי אוגדות ומפקד חיל הים התפטרו בעקבות המלחמה ההיא.
4 צפייה בגלריה
"זאת תרבות שאימצנו: בחרנו להתמסר לתרבות של התנערות מאחריות". פרופ' אוריאל אבולוף
"זאת תרבות שאימצנו: בחרנו להתמסר לתרבות של התנערות מאחריות". פרופ' אוריאל אבולוף
"זאת תרבות שאימצנו: בחרנו להתמסר לתרבות של התנערות מאחריות". פרופ' אוריאל אבולוף
(צילום: יח"צ)
"בהיעדר מנהיגות שמסמנת גבולות כמו שיצחק רבין סימן, התופעה מקבלת לגיטימציה", מסביר פרופ' יאיר. "פני המנהיגות כפני החברה, המנהיגים שלנו לא שונים מאיתנו. אם אנחנו היינו בתפקידים שלהם סבירות גבוהה שהיינו מנסים להתחמק כמו שהם מתחמקים. הסתכלתי על השורש של המילה responsibility, ובעולם הלטיני האחריות היא עניין של תקשורת עם האחר. אם פגעת בדרך מסוימת באחר חלק מהתקשורת שלך זה לקבל אחריות ולעשות את המעשה הנכון. כשאתה רק אומר את המילה ולא עושה את המעשה הנכון, אתה מנטרל את המשמעות של לקיחת האחריות. גם ללקיחת האחריות המיידית של מפקד מחוז צפון אחרי אסון מירון לא הייתה השפעה מעשית, זה לא שהוא הניח את המפתחות והשעה את עצמו עד סיום הליך הבדיקה. ההפרדה בין הדיבור על האחריות לבין חוסר העשייה היא מאוד בעייתית".
"זו תרבות שרואים לא רק בישראל", מוסיף פרופ' אבולוף. "גם טראמפ בארה"ב לא התנצל אף פעם על שום דבר – כאסטרטגיה פוליטית-אלקטורלית. למה? כי זה מפגין חולשה. מנהיגים חזקים לא טועים ולא מתנצלים על כלום. הם לכאורה בהקשר הזה על-אנושיים, אבל הם תת-אנושיים לפי איך שאני רואה את זה, כי הם מתנערים מהדבר הכי אנושי בעולם, ומהאחריות שנלווית לבחירה הזאת. הם באים ואומרים - אנחנו החזקים כאן. הדברים הרעים קורים בגלל גורמים אחרים שדחפו לשם.
"זאת תרבות שאימצנו: בחרנו להתמסר לתרבות של התנערות מאחריות. בבחירות 2015, שבהן כחלון קיבל עשרה מנדטים, אנשים אמרו שהוא לשון המאזניים, כי לא ידעו עם מי הוא ילך. ידעו שהוא לא סובל את ביבי נתניהו ולא סומך עליו. מה הייתה התגובה של כחלון? שאין ברירה, והוא חייב ללכת עם ביבי. למה אין ברירה? ברור שיש ברירה. אתה יכול להחליט שאתה לא הולך איתו. וזה מה שהפוליטיקאים משדרים לנו. זה כמו מה שביבי אמר לנו בהקשר אחר: 'אין ברירה אלא לחיות על חרבנו'. משתמשים הרבה בישראל במושג 'מלחמת אין ברירה', אבל זה פועל יוצא של החלטות, של הכרעות, של בחירות".
בשנת 1962, על רקע משפט אייכמן, ערך הפסיכולוג האמריקני-יהודי סטנלי מילגרם ניסוי מפורסם שקיבל ברבות הימים את השם "הניסוי של מילגרם", ומטרתו הייתה לבחון את הציות לדמויות סמכותיות. כל משתתף קיבל הסבר, יחד עם שחקן שהתחזה למשתתף אחר, כי הוא עומד להשתתף במחקר שבוחן את האפקטיביות של מתן עונשים על איכות הלמידה. המשתתפים קיבלו את תפקיד המורים, בעוד שהשחקנים שדימו את המשתתפים קיבלו את תפקיד התלמידים. על "המורים" היה להעביר מטלות זיכרון ל"תלמידים", ולתת להם שוק חשמלי בכל פעם שהם טועים. בכל טעות נוספת התבקשו המורים להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט.
בפועל התלמידים לא קיבלו שוקים חשמליים, אבל המורים לא ידעו את זה. כשהרגישו לא בנוח עם הסבל והכאב של התלמידים, ביקשו להפסיק את הניסוי - אך החוקר הסביר כי הוא לוקח את האחריות לשלומם של התלמידים, ושכנע אותם להמשיך עם מכות החשמל. התוצאה: 65% מהמורים המשתתפים נתנו את השוק החשמלי החזק ביותר. הם העבירו את האחריות לגורל התלמידים לחוקר.
"אחד הרגעים היפים שבאו לאחר הניסוי היה שמילגרם בא וראיין את האנשים", אומר פרופ' אבולוף. "הוא שאל 'מי אחראי? למה המשכתם?'. הם הרגישו לא נוח עם זה ואמרו: 'הבן אדם מאחוריי, בחלוק לבן, אמר לנו להמשיך בניסוי'. מילגרם שואל: 'למה הקשבת לאדם בחלוק הלבן ולא מי שצורח בחדר לידך?'. אנשים לא ידעו מה להגיד. למה אין תשובה? בין השאר כי האדם בחלוק הלבן נתן תחושה שהאחריות היא עליו בכלל. זאת נטייה אנושית. העול של החופש עצום וכבד, ולכן מפתה לברוח ממנו פעם אחר פעם. יש תרבויות פוליטיות שמאפשרות בריחה".
אחריות בהכרח צריכה להיות מגובה במעשה?
"במובן מסוים אתה יכול להגיד: אם אתה נבחר ציבור, תן לציבור להחליט. ובלבד שלקחת אחריות. כדי שהאחריות תהיה אמיתית, תהיה ספציפי. תגיד מה היו הבחירות שלך שתרמו למה שקרה בסופו של דבר. במדינות דמוקרטיות צריכים להיות מנגנונים שנועדו לברר בדיוק את ההיבטים הללו. במדינת ישראל האמצעי האפקטיבי ביותר עד עכשיו זה ועדת חקירה ממלכתית. האם זה מקרה שתחת נתניהו אין ועדות חקירה ממלכתיות, כאשר לפניו התדירות של ועדות כאלה הייתה אחת לשנים בודדות? למה תחתיו אנחנו לא רואים את זה? כי יש פה תרבות של אי-נטילת אחריות".
זה ישתנה, או שהשתרשה כאן נורמה שתלווה גם את דור המנהיגים הבא?
"אני לבטח חושב שזה יכול להשתנות, כי זו בחירה, ובריחה מאחריות זו בריחה מבחירה. לבוא ולהגיד 'אין ברירה' זה בעיניי אחד הביטויים המגונים ביותר בחוויה האנושית. בעיניי, כשמדובר בעשייה אנושית, אין דבר כזה 'אין ברירה'. כשמסתכלים על העתיד של ישראל ברור שהוא יכול להיות אחר, מדובר בבני אדם, והם יכולים לבחור אחרת. אם הולכים לעתיד שבו בנט ראש ממשלה, אני מאוד מקווה שהוא יצליח להחליף דיסקט – ולהבין שהקטע הזה של לא להתנצל, ובהשלכה לא לקחת אחריות ולא להודות בטעויות, זאת לא הדרך לטפח תחושה של בחירה ושל אחריות, גם בדרג הציבורי וגם בקרב הציבור הרחב. אנחנו חלק מהסיפור הזה".