ספטמבר 2011, ילד בן חמש הגיע הביתה באיחור ופרץ בבכי. הוא סיפר שמישהו נשך אותו, אך חשש לספר מי התוקף והיכן בגופו הוא נפגע. בערב, למרות בקשות האם, לא הסכים להתקלח והלך לישון. החשדות לא הרפו ממנה. היא בדקה את גופו של בנה בעת שישן, וגילתה סימני נשיכה באיבר מינו. ההורים הצליחו להבין מבנם הפגוע שמי שתקף אותו היה אחד השכנים שלהם בשכונת נחלאות בירושלים - גבר רווק בשנות ה־40 לחייו, שהיה מגיע לבית הכנסת ומחלק סוכריות לילדים.
כתבות נוספות למנויים:
הסיפור התגלגל בשכונה, הורים נוספים שאלו את ילדיהם אם גם הם נפגעו מאותו תוקף. 14 ילדים השיבו שכן. ההורים, על אף היותם חלק מקהילה חרדית סגורה - הגישו תלונה במשטרה. רצף האירועים הזה, שטף את החצרות והסמטאות של השכונה הצפופה ובזו אחר זו הצטברו עדויות של יותר ממאה ילדים וילדות שסיפרו שהותקפו. הסיפור עשה כותרות בכלי התקשורת ועורר סערה. לכאורה, מדובר בפרשייה שלא נשמעה עד אז בישראל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
התיאורים היו בלתי נתפסים: הורים ומטפלים שתיחקרו את הילדים תיארו רשת של גברים פדופילים המצלמים ילדים בתנוחות משונות, בהן גם בעירום, ומפיצים את תמונותיהם באזורים האפלים ביותר שקיימים ברשת. לצד אלה, נשמעו מצד הילדים סיפורים על מנהרות חשוכות שאליהן הם נחטפו ובהן הובלו מהשכונה לעיר העתיקה, בדרך לכנסיות שבהן נכפה עליהם להתנצר. סיפורים אחרים כללו תיאורים של התעללויות בבעלי חיים וכן טקסי פולחן שניהלו כמרים מרתיעים לבושי שחורים. רק שלאט־לאט התברר שחלק ניכר מהתיאורים היו מוגזמים, וככל הנראה מבוססים על ספרי קומיקס עם קווי עלילה דומים שעליהם גדלו הילדים. עם זאת, לצד ההגזמות, הייתה גם אמת בסיסית אחת - היו ילדים בשכונה שאכן הותקפו מינית.
8 צפייה בגלריה
דוגמה לאיורי הקומיקס שהיו נפוצים בשכונת נחלאות
(צילום: מתוך 'המפלצת מהסמטאות', באדיבות yes)
"המבוגרים בשכונה, עם הנחות היסוד שלהם לגבי מין עברייני, הכפילו את האירוע לממדים מטורפים", אומר משה קויתי מ’האגודה למען טוהר המחנה’, שידועה בשמה הנפוץ יותר – "משמרת הצניעות". "כשדיברתי עם אחת האמהות, היא סיפרה לי שהפדופילים צילמו את הילדים. זה היה בלתי ייאמן. אז עוד לא ידענו מה זה גלישה באינטרנט, והיא סיפרה שבאוסטרליה נחשפה קבוצת קציני צבא שניהלה רשת פדופיליה, וצילמו וסחרו בתמונות, ואם יש כזה דבר בעולם, ייתכן שגם פה זה קרה. זה התקבע במציאות, וזה שהחשודים היו תימהונים סייע לתושבים להפוך אותם לחילונים ולטעון שהם רוצים לקלקל את הילד”.
הוא מסביר את המהירות שבה פשטו השמועות באותם ימים: "מישהו סיפר שחופרים בור ברחוב פינס, ומצאו בור בעומק 70 סנטימטרים. ואז הניחו שאם יש בור בגובה 70 סנטימטרים, בטח יש אחד בעומק מטר, ואחד בעומק מטר וחצי, ומכאן גם שהייתה מנהרה כמו זאת שהילדים תיארו".
לסיפור הפדופיליה התוודע קויתי מספר ימים לאחר שהאם הראשונה נחשפה לנשיכה באיבר מינו של בנה. "היא הגיעה אליי וסיפרה על החשוד. הוא היה מוכר כאדם איטי, מסורבל, גלמוד. כשל של החברה. זה נתן להורים לחשוב שאולי גם הילדים שלהם נפגעו. הם התחילו לעשות רשימת חשודים, היא התגבשה מול העיניים שלי. האמא הייתה מסויטת במחשבה שיש פגיעה פדופילית בינלאומית ולא יכלה להאמין שמישהו ייגע בילד שלא מתוך התארגנות. את הרשימה היא יצרה עם אם אחרת, בשלב מסוים נוצר חוסר תיאום בין האזרחים לבין המשטרה. היו צריכים להבין שאזרח שלא רואה הגנה מהמשטרה במשך כמה שבועות, והילדים שלו נפגעים - הוא לא יוותר. נפגשתי עם החוקר, אמרתי לו, ‘יש פה אנשים שרוצים לשבור עצמות. אתה יודע שהם יעשו מעשה’".
"הסיפור הוגדר בתקשורת כ’מגה־פיגוע’, ממש ככה", אומר מיכה הרן, עובד סוציאלי מומחה שליווה את המשפחות, שימש בעבר כחוקר ילדים מטעם משרד הרווחה וניהל את השירות לחקירות ילדים במחוז ירושלים. “הכותרת עשתה את שלה. היו ילדים שנפגעו ממש, היו הורים לילדים שנפגעו ממש, והיו גם ילדים שחשבו שהם נפגעו וההורים שלהם חשבו שהם נפגעו, אבל לא ניתן היה לבסס הערכת מהימנות באופן חיובי לגבי העדות שלהם. הייתה פאניקה. כל דבר קטן, כל סימן – התפרש אצל רוב ההורים כפגיעה בילדים שלהם – והם תיחקרו אותם ושאלו אותם שאלות מדריכות, סוגסטיביות".
אילו שאלות לדוגמה?
"שאלו אותם, ‘נכון שגם בך פגעו? נכון שעשו לך כך וכך?’ היו ילדים שהוריהם הענישו אותם אם הם הכחישו או לא סיפרו. הם לא עשו זאת מטעמים רעים, אלא כניסיון לוודא אם הילדים שלהם נפגעו, אבל זו הייתה התארגנות. היו ישיבות תושבים שבהן דיברו על זה והציפו את הנושא מכל הכיוונים. חקרנו יותר ממאה ילדים, אבל רק מעטים מהם היו כאלה שניתן היה לבסס את עדותם כמהימנה".
איך קובעים שעדות של ילד היא מהימנה?
"יש כמה קריטריונים, למשל תיאור מעשה העבירה צריך להיות מתקבל על הדעת ולא להישמע מופרך או מוזר; או כשילדים נעזרים בהדגמות, מספרים פרטים על המקום, על אופי המעשים; ילדים שמצטטים מאמירותיו של החשוד, שהן ספציפיות – ואפשר להעריך שמדובר באמירה מאוד אותנטית מהאירוע; ילדים שנצמדים לעובדות ולא מנסים להעצים את הדבר והתחושה היא שהם מספרים את מה שעבר עליהם. בזמן מסירת העדות אנחנו מחפשים סימנים לתחושות כמו בושה, מבוכה, עייפות וניתוק מגע".
אם הורה חושד שהילד שלו נפגע, הוא בהכרח בסערת רגשות. כיצד הוא יכול לברר איתו מה קרה מבלי לזהם את העדות?
"חשוב לזכור שצורת התשאול הראשונה של ההורה יכולה להשפיע על האופן שבו הילד מוסר את הנרטיב. אם הורה ישאל שאלות מנחות, הילד עלול לאמץ את הנרטיב. תשאול מנחה יכול לעורר חשש שבמוחו של הילד הושתלו פרטים שלא קרו לו, אלא שהוא מספר לנו, לחוקרי הילדים, כדי לרצות את ההורים. לכן חשוב לשאול שאלות פתוחות בצורה לא מנחה ולא מדריכה. לברר מה קרה, לא לכעוס עליו כמובן. להרגיע אותו ולומר לילד שיש מישהו שיודע לשוחח עם ילדים על דברים כאלה, ובמידת הצורך להגיש תלונה במשטרה. בשלב זה אני ממליץ לפנות לבית לין – מרכז שבו מרוכזים כל גורמי המקצוע שמטפלים בתלונות מהסוג הזה", אומר הרן.
שני אנשים בכל זאת נתפסו. החשוד הראשון, בנימין סץ, הורשע בביצוע מעשי סדום ובמעשים מגונים בילדים ונידון ל־15 שנות מאסר. החשוד השני, זלמן כהן, הורשע לימים בביצוע מעשים מגונים במספר רב של ילדים בני פחות מעשר, ונידון למאסר של שש שנים וחצי. שני חשודים נוספים נעצרו בחשד למעורבות ב"רשת הפדופילים". אחד מהם, בן ציון פרי־משלנו, שנחשד בביצוע עבירות מין חמורות, זוכה מחמת הספק - בשל חששם של השופטים שחקירת הילדים "זוהמה" על ידי ההורים, ולכן לא ניתן לסמוך עליה.
אבל ההורים, מתוסכלים מהטיפול המשטרתי ומאמינים לכל מילה של ילדיהם, הרכיבו רשימה שחורה של חשודים משלהם. בתוכה הייתה אישה כבת 70 בשם שרה פרוסט - גיורת שנחשדה על ידי תושבי השכונה כמי שעוסקת בפעילות מיסיונרית. לפי השמועה שפשטה בשכונה, הכְּניסה לאחת המנהרות המסתוריות שדרכן נחטפו הילדים הייתה מתחת לרצפת ביתה. בדיעבד התגלה שלא היה ולא נברא, אלא שהתושבים לא המתינו לממצאי המשטרה. ארבעה גברים לבושים כחרדים פלשו לדירתה של פרוסט והכו אותה כמעט עד מוות. ימים ספורים לאחר מכן, נמצאה בדירה בשכונה גופה של אחד התושבים. קראו לו יוחנן שפילברג.
8 צפייה בגלריה
יוחנן שפילברג. התאבד לפי דו''ח הנתיחה וקביעת המשטרה
(צילום: מתוך 'המפלצת מהסמטאות', באדיבות yes)
שפילברג היה רווק ערירי בן 55, וזה הספיק כדי לתייג אותו כ"מוזר" או "תימהוני" בקהילה המסורתית. הוא לא נחקר ולא נחשד בשום שלב, אבל לכמה משכניו זה לא שינה דבר. היה לו מחשב בבית שהיה מחובר לשני מסכים, וזה הספיק כדי לתייג אותו כגאון מחשבים שעומד מאחורי אותה "רשת פדופילים". לפי דו"ח הנתיחה וקביעת המשטרה, שפילברג התאבד.
אלא שזו לא הייתה זירת התאבדות קלאסית. סביב צווארו ורגליו של שפילברג נכרכו שני כבלים שהחזיקו אותו באוויר, תולים אותו על מוט בגובה המשקוף, מהסוג שמשמש לאימון מתח ביתי, ועל סורג שנמצא מעל הדלת. אזיקוני פלסטיק הודקו על שני פרקי כפות ידיו וחוברו זה לזה, מסבכים ביניהם כמה חוטים מהציצית שלבש מתחת לבגדיו. כובע גרב שחור נמצא זרוק במטבח. בעינו השמאלית נמצא שטף דם וחתך התגלה בכף רגלו. ברחבי הדירה היו פזורים כתמי דם, כעדויות שניסו לספר על הדקות שקדמו למותו. לטענת המשפחה, הסימנים המחשידים האלה היו יכולים לרמוז על כך שמדובר בקורבן לרצח אכזרי, אך למרות כל אלה, נקבע שהוא שם קץ לחייו.
רוב סימני האלימות שנמצאו על גופתו של שפילברג לא מופיעים בדו"ח הנתיחה הפתולוגית שביצע בדצמבר 2011 פרופ’ יהודה היס, לשעבר הפתולוג הראשי במכון לרפואה משפטית. בחוות הדעת המקצועית שלו קבע היס כי שפילברג כפת עצמו בעצמו - ושם קץ לחייו בידיים קשורות מאחורי הגוף. המשטרה קיבלה את חוות דעתו של היס מבלי לערער על קביעתו. התיק נסגר. כעת, מקווים במשפחה, יהיה אפשר לנקות את שמו של שפילברג מהשמועות האכזריות שהכפישו את שמו, וקשרו אותו למה שהוגדרה אז כפרשת הפדופיליה הגדולה ביותר שהתרחשה בישראל.
ד"ר חן קוגל, שהחליף את היס כראש המכון, הבהיר בשיחה שהוקלטה ללא ידיעתו כי מצפונו לא מאפשר לו שלא להתייחס לדברים כל כך ברורים – כמו במקרה הזה, שבו אדם נמצא כפות בידיו וברגליו - וגם תלוי. לאור הממצאים, הוא הוסיף, לא ניתן "להחליק" את המקרה ולכן לדעתו חייבת להיפתח חקירה מחודשת בתיק. במשרד הבריאות סירבו לאפשר לד”ר חן קוגל להתראיין ומסרו בתגובה: "איננו מסתירים דבר ומבלי להיכנס כלל לגופו של המקרה הספציפי, אנו פועלים בהתאם לכללים ולהנחיות, שלפיהם רופא מטעם המכון אינו יכול לתת חוות דעת נגד חוות דעת שניתנה בעבר מטעם המכון, ובכל מקרה אין כל מקום שהליך כזה יעשה בערוצי התקשורת השונים".
"קוגל אמר שבחיים הוא לא נתקל במקרה דומה של קשירה עצמית כזאת. ממש עירבבו אותנו”, אומר האחיין של שפילברג, שמואל לנדסמן. "גם לאחר שמצאנו את דו"ח המעבדה לזיהוי פלילי, שמפרט את כל הממצאים בזירה ועל הגופה, בסופו של דבר מתעלמים מכל המידע ומהעובדות מבלי לתת הסבר איך הם הגיעו למסקנה שזו התאבדות".
"עולות תחושות לא נעימות של טיוח, כי בסופו של דבר יש מציאות עובדתית שאי־אפשר להתכחש אליה", אומר עו"ד עדי ניב־יגודה, שבחן את הראיות מהזירה ובעל ניסיון בתיקים שמתבססים על רפואה משפטית. “יש תמונות שמעידות שהמנוח חווה אלימות משמעותית. דו"ח הנתיחה של פרופ’ היס הוא לא פחות מרשלני בלשון המעטה, עם קביעה מוחלטת שהוא התאבד בלי הסבר, בלי לתמוך את זה בשום עובדה. כשהדו"ח לא מתייחס בכלל לאלימות שיוחנן ספג. אני לא יודע לומר אם היה שם רצח או התאבדות, אבל יש פה המון סימני שאלה שמערערים את הקביעה הדיכוטומית שמדובר בהתאבדות. היה לו 'פנס' בעין, יש דם על הראש, יש חבלה ברורה - ואין הסבר ממה זה נגרם".
למה אתה חושב שהדו"ח נכתב באופן הזה, בלי להתייחס לכל סימני האלימות?
"אין לי תשובה, אני רק יכול להגיד שמדובר ברשלנות חמורה. מישהו אחר צריך לתת את התשובה אם היה פה ניסיון להסתיר משהו או חוסר מקצועיות בבדיקה, אבל אומר זאת ככה: מה שאנחנו יודעים הוא שזה לא מקרה ראשון שבו חוות הדעת במכון לרפואה משפטית לא היו מקצועיות".
אתה טוען לרשלנות, אבל אתה לא חושב שהדברים נעשו כך בכוונה.
"האם ניסו להסתיר או שפשוט לא היו מקצועיים, זה כבר משהו אחר. אבל זה בהחלט מעלה שאלות: נניח שהוא קשר את עצמו והתאבד, מה הוא עשה קודם, קשר את הידיים? התחיל ברגליים? קשר תחילה את החבל סביב הצוואר? אין לזה שום הסבר; או למשל, זה שבצווארו הכבל נקשר מעל הזקן, ולא מאחוריו, כמו שאנחנו מכירים ממקרי התאבדות של אנשים מזוקנים. כל דבר לכשעצמו, כשאתה לוקח ומבודד את הדברים, אתה יכול למצוא לזה נימוק הגיוני אבל כשאתה מחבר את הכול יחד אתה רואה פה חוסר היגיון טוטאלי ביחס למסקנה".
כשהלכתם לחן קוגל, מה הייתה התחושה שלך?
"שגם הוא מבין שיש פה חוות דעת שכיום לא הייתה יכולה לצאת מהמכון. לא כי היום היו כותבים את זה אחרת, אלא כי היו בודקים אחרת. זה לא יכול היה לראות אור יום".
8 צפייה בגלריה
אחיינו של יוחנן שפילברג, שמואל לנדסמן. ''מתעלמים מהעובדות''
(צילום: מתוך 'המפלצת מהסמטאות', באדיבות yes)
"התחושה הייתה שהשוטרים אמרו להם, 'עזבו, מה אתם רוצים, שיגידו שהוא פדופיל?' אומרת לימור פנחסוב שיצרה וביימה את הסדרה הדוקומנטרית על הסיפור, ''המפלצת מהסמטאות'', שתשודר ב־yes דוקו החל מ־4 ביולי. בעקבות התחקיר, פנתה משפחת שפילברג למשטרה וביקשה שיאפשרו לה לראות את התמונות מזירת הרצח.
על השאלה כיצד נקבע שמדובר בהתאבדות חרף הממצאים בזירה, מנסה לשפוך אור מי שהיה באותה תקופה ראש ענף החקירות במחוז ירושלים, סנ”צ שמוליק בן עמוס.
"האירוע תפס אותנו באמצע היום", הוא סיפר לפנחסוב, "כשהגענו וראינו אותו כפות הזמנו ימ”ר, כי הם אלה שמטפלים בדרך כלל במקרי רצח. אחרי שעות ספורות התברר שזה לא רצח, אלא התאבדות. המנוח לא נחקר מעולם ולא היה ידוע כפדופיל".
סנ”צ בן עמוס מודה שכאשר מביטים בתמונות, "בעין לא מקצועית, יכולות לעלות תהיות, אבל המכון לרפואה משפטית קבע שזו הייתה כפיתה עצמית". כשפנחסוב מתעקשת להבין איך שפילברג יכול היה לעשות זאת לעצמו, מנסה בן עמוס להסביר: "קודם רגליים, אחר כך ידיים, ואז הוא הכניס את הראש ונשען אחורה", אלא שלכאורה נראה בלתי אפשרי להכניס את הראש בזמן שכפות הידיים והרגליים כפותות. לבן עמוס זו לא נראית בעיה. כשהוא נשאל על הקשר סביב הידיים, שנראה הדוק ביותר, הוא מסביר שהוא יכול היה לעשות זאת לעצמו על ידי משיכת הידיים.
מאחורי הגב?
"מאחורי הגב, כן. כן".
"אני מנסה לחשוב", מקשה עליו פנחסוב, "מה היה קורה בסיר הלחץ הזה, אם שנה וחודשיים לתוך הפרשה הזאת הייתם אומרים שמישהו מהרשימה נרצח. סיר הלחץ הזה היה מתפוצץ".
"את חושבת שבגלל הבלגן שהיה בשכונה הסתרנו רצח?" משיב בן עמוס ומתעקש: “ממש לא נכון. נניח שטעינו - לא טעינו מתוך כוונה להסתיר רצח. זה בחיים לא יכול לקרות”.
פנחסוב, שיצרה את הסדרה כעשור לאחר הפרשה, סבורה כיום שאותם אנשים שהכו כמעט למוות את שרה פרוסט, תושבת השכונה שחצתה את גיל 70 בעת התקיפה, הם גם אלה שהכניסו לרשימה את שפילברג. "yes דוקו איפשרו לי לשים את התמונות מהזירה הארדקור לפרצוף. הבן אדם לא התאבד, הם רצחו אותו”, היא טוענת. "הכניסו לו מכות רצח, קשרו אותו בידיים וברגליים, כנראה כמו עם האישה המבוגרת. הם רצו להוציא ממנו אינפורמציה ובטעות הוא מת להם, והמשטרה סגרה את זה אחרי כמה שעות כהתאבדות. היה לה נוח".
כשהיא נשאלת על התשובות שקיבלה מסנ"צ בן עמוס, שמבטל את הטענה שהתיק נסגר בגלל המתיחות בשכונה באותם הימים, היא נחרצת. "הוא אומר לי, 'את חושבת שבגלל זה כפינו התאבדות על רצח?' ואני אומרת לו, 'האמת שכן'. והוא המום, אבל כשתראו את התמונות תבינו הכול".
8 צפייה בגלריה
סנ''צ שמוליק בן עמוס. ''המכון לרפואה משפטית קבע שזו כפיתה עצמית''
(צילום: מתוך 'המפלצת מהסמטאות', באדיבות yes)
תקיפת האישה המבוגרת ומותו של שפילברג, אלה מגיעים אחרי שחלק מההורים מתייאשים מהאפשרות שהמשטרה והרשויות יעשו צדק?
“לגמרי. אפילו העובדים הסוציאליים, גם הדתיים, כולם עוזבים אותם - ואז הם מחליטים לעשות סדר בעצמם, לחקור בעצמם וככה זה נגמר. לדעתי הם באמת חשדו בו, ועד היום יש תושבים שטוענים שיש רשת של פדופילים ושהחומרים נמצאים בדארק־נט. אני חושבת שבדיוק כמו שהם הכו את האישה בעודם צועקים עליה שתגיד להם איפה המנהרה, הם ביקשו לקבל ממנו מידע איפה המחשב ואיפה החומרים והוא לא שרד את זה. זאת תיאוריה שלי, אבל אני לא חושבת שהם תיכננו לרצוח. אחרי שזה קרה הם ביימו לכאורה התאבדות. אבל האדם הסביר שמסתכל על התמונות ורואה את האלימות ורואה דקירה, צלע שבורה, חתכים, הוא מבין שזו לא התאבדות. אני רוצה להאמין שהמשטרה טעתה, שהיה לה קל לטעות ולחשוב שהוא התאבד".
ובסופו של דבר, יש אמת ברורה - הייתה פגיעה מינית במספר ילדים בנחלאות.
"נכון. בסופו של דבר הורשעו בנימין סץ וזלמן כהן. ודאי שהייתה פגיעה מינית, אבל לא נפגעו 140 ילדים, לא הוכח שהייתה רשת פדופילית, לא נמצאו מנהרות, לא היה צריך להכות את שרה פרוסט, היא לא קשורה לזה. ובוודאי שלא היה צריך להכות את שפילברג".
יכול להיות שכן יש תמונות ילדים במחשכי הרשת, בדארק־נט, שלא נמצאו?
"חלמתי למצוא את זה. עשינו מאמץ מאוד גדול, גייסנו חברה שתחפש ברשת, נתנו סימני זיהוי - ולא מצאנו כלום. זה לא אומר שאין, כי אין סוף לאינטרנט ולדארק־נט, אבל ברמת הפדופיל המצוי שרוצה למצוא תמונות של ילדים יהודים שמנשקים את הצלב? ברמה הזאת לא מצאנו. יכול להיות שיש גם מנהרה ושגם הארכיאולוג טועה, אבל זה לא מבוסס, וכשמדובר בהאשמות כל כך קשות שנדבקות – חייבים להיזהר יותר”.
לסדרה קראת ''המפלצת מהסמטאות'', מי המפלצת?
"כל צופה יחליט מי המפלצת לדעתו".
