בלתי אפשרי לערער על הצורך האנושי במשחק. ביחידים, בזוגות, בקבוצות, מול גורם אנושי או מול מכונה, עם יותר שכל או יותר מזל - משחקים הם מרחב פסיכו-סוציאלי הכרחי כמעט בכל שלב בחיים. יש משחקים שהפכו לתופעות תרבותיות והיסטוריות של ממש, שנדמה שהיו כאן מאז ומתמיד - כאלה שגם אם אנחנו לא לגמרי סגורים על החוקים שלהם, מאפשרים לנו להשתתף, לפחות תיאורטית, בחוויה שהם מספקים. חזרנו אל המקורות של כמה מהמשחקים היותר פופולריים בעולם.
רוצים לנצח? אתם חייבים לקרוא את זה:
- כך תקרעו את החברים שלכם בשש בש
המקורות של משחק הרמי רבים ומגוונים. למעשה, לא מדובר במשחק אחד אלא במעין שם קיבוצי עבור כלל המשחקים המבוססים על אותו עיקרון של התאמה ורצף סדרות של קלפי משחק. המשחק המוכר לנו כיום מבוסס על משחקי קלפים בעלי עיקרון דומה שפותחו במקסיקו ובסין, והולכים אחורה עד המאה ה-19. אחת הווריאציות, ג'ין רמי, הומצאה בתחילת המאה ה-20 על ידי צמד אמריקנים, אב ובנו, שהתגוררו בברוקלין ופיתחו יחד את אחת הגרסאות הפופולריות יותר של המשחק עד היום. בישראל אהובה במיוחד גרסת הרמיקוב, שהיא מעין שילוב בין משחק הקלפים לבין אריחי המה-ג'ונג הסיני. הגרסה הזו של רמי פותחה על ידי אפרים הרצנו, יהודי ממוצא רומני שעלה לישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20. הוא החל בפיתוח המשחק עוד ברומניה, כדרך לעקוף את האיסור הסובייטי על משחקי קלפים, והמשיך בפיתוח שלו בישראל: בחצר ביתו ובסיוע בני המשפחה הכין אריחים עבודת-יד, והחל למכור אותם מדלת לדלת. בשנת 1977 הפך הרמיקוב לרב-מכר בארה"ב. חברת "למדע תעשיות קלות" הוקמה כדי לתמוך בייצור ההמוני של המשחק המצליח, ובהמשך הפכה למותג הפופולרי "קודקוד". מפעל המשחקים פועל עד היום בערד, בבעלות ילדיו של הרצנו.
כמעט 40 שנה חלפו מאז שחפיסת הקלפים הצבעונית ראתה אור לראשונה, וטאקי עדיין מצליח לעורר אמוציות בסוגיות מפתח. כך למשל, בשנת 2017 נדרש ממציא המשחק, חיים שפיר, להכריע בסוגיה חשובה - כיצד לנהוג במקרה שבו נותר ביד קלף משנה צבע, ויש צורך לקרוא "קלף אחרון בידי". מעת לעת, בעיקר בעמוד הפייסבוק שלו, שפיר נדרש לסוגיות שמעסיקות את שחקני הטאקי - אחת ההמצאות הישראליות המצליחות בעולם. פירוש השם "טאקי" הוא "מפל מים" בשפה היפנית, והוא מתייחס לאופן הורדת הקלפים, ברצף ובזרימה - כמו מפל. המשחק מבוסס על משחק השמיניות (Crazy Eights). על עיצוב הקלפים והלוגו של המשחק אחראי ארי רון, שאייר בין היתר את ספר הילדים "איה פלוטו". באחד הריאיונות איתו סיפר שפיר כי המחשבה שמאחורי העיצוב הייחודי של הקלפים נולדה מתוך צורך לשבור את התפיסה המקובלת אז, שלפיה משחקי קלפים שייכים אוטומטית לפוקר ולהימורים, ומכך עלה הצורך לעצב קלפים שונים בתכלית מאלה שמגיעים בחפיסות הקלפים הסטנדרטיות.
משחק האסטרטגיה הפופולרי הזה הולך אחורה יותר מ-1,500 שנה, עם שורשים באזורים כמו הודו, סין ופרס. גם במקרה הזה אי אפשר לשים אצבע מדויקת על המפה, שכן השחמט המודרני המוכר כיום הוא גלגול אבולוציוני ששואב השראה ממשחקים שונים. התדמית האליטיסטית של המשחק לא נולדה יש מאין - לפי מקורות היסטוריים, השחמט התפתח ממשחק הודי, והתגלגל משם לחצרות המלוכה בפרס. במקומות נוספים בעולם - מונגוליה, תאילנד ויפן למשל - אותרו גרסאות דומות של המשחק, ולאירופה הוא הגיע עם התפשטות האימפריה המוסלמית ביבשת. במאה ה-19 התגבש השחמט לכדי ענף ספורט, והטורנירים הראשונים נערכו בעיקר בלונדון. בתקופת המלחמה הקרה שימש השחמט אחת הזירות המרכזיות להישגי הסובייטים. גם בתרבות הפופולרית יש לשחמט מקום של כבוד: רק בשנה האחרונה נוספו מיליוני שחקנים ברחבי העולם, שהחליטו שהגיע הזמן ללמוד מהו ההבדל בין רץ לצריח אחרי בינג' של "גמביט המלכה".
עוד משחק לוח לשני משתתפים בעל היסטוריה עשירה ועתיקה במיוחד. עבור ישראלים רבים, שש בש הוא בבחינת טקס מעבר - משהו שפשוט מוכרחים לפגוש בכל מיני נקודות מפתח במהלך החיים. אם לא תפסתם את זה בתיכון תפגשו אותו בצבא, ואם לא שם אז בטיול הגדול, בחושה בסיני או בבילוי על חוף הים. בניגוד לתפיסה הרווחת, בשביל להצליח בשש בש צריך הרבה יותר ממזל בהטלת הקוביות. היסטורית מדובר באחד המשחקים העתיקים ביותר, והשורשים שלו הולכים אחורה כמעט 5,000 שנה - למשחקי לוח עתיקים במצרים, באיראן ובעיראק. ברומא העתיקה נהגו לשחק במשחק "12 השורות", הדומה מאוד לשש בש המוכר לנו כיום. תפיסת המשחק כמבוסס על מזל העמידה את השש בש במוקד של קונפליקטים תרבותיים: לפי האיסלאם, למשל, הימורים הם דבר אסור, וכך מנהיגים רוחניים שונים לאורך ההיסטוריה הקפידו לאסור גם על משחק השש בש. גם בארה"ב, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, נעשה ניסיון להכפיף את משחק השש בש לרגולציה של משחקי הימורים - אולם בסופו של דבר השתכנע השופט כי מדובר במשחק מבוסס כישורים.
אשף שש בש משחק מול העוברים והשבים בשוק באיסטנבול:
בשנת 1903 יצרה האמריקנית ליזי מאגי משחק לוח חינוכי, כדי להסביר עקרונות של מיסוי ומתוך אג'נדה אנטי-קפיטליסטית. היא קראה לו "משחק בעל הבית", והחלה לייצר אותו באופן עצמאי. זהו המקור המובחן ביותר למשחק המונופול - שראה אור לראשונה בארה"ב בשנת 1935 לאחר שזכויותיו נמכרו לאחים פארקר תמורת 500 דולר. הגרסה הרשמית הראשונה של "מונופול" התבססה על רחובותיה של אטלנטיק סיטי. במהלך מלחמת העולם השנייה השתמש שירות הביון הבריטי ב"מונופול" כאמצעי להברחת מפות, מצפנים וכסף אמיתי לאסירי מלחמה בריטיים בשבי הנאצי - קלף ה"יציאה מהכלא" מעולם לא היה מוחשי יותר. בתחילת שנות ה-90 מוזגה חברת האחים פארקר עם ענקית המשחקים הסברו, שהפכה את המונופול השגרתי לאימפריה נוצצת של מותגים עם גרסאות המבוססות על זיכיונות פופולריים בקולנוע ובטלוויזיה. בפלשתינה זכה המשחק לשם העברי הקשה "ריכוז", תחת ידיו של בנימין ברלוי בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. ב"ריכוז", במקום להישלח לכלא נשלחו השחקנים "מצריימה" (כלומר הוגלו למשבצת מצרים והפסידו תור), ויכלו לרכוש מגרשים במקומות כמו שכם, עזה, נהלל ועפולה.
כל מה שלא ידעתם על מונופול
קשה לדבר על פוקר - על שלל סוגיו וגרסאותיו - כמקשה אחת. גם במקרה הזה מדובר במשחק קלפים ששורשיו מצביעים לפחות אלף שנים אחורה, בסין ובהמשך גם באירופה. נראה שהפופולרי ביותר הוא משחק הטקסס הולדם, שהתפתח בתחילת המאה הקודמת. לא הרבה ידוע על מקורותיו, אבל הוא התפשט במשך כמה עשרות שנים בטקסס לפני שהגיע בשנות ה-60 של המאה ה-20 לבתי הקזינו של לאס וגאס עם מהמרים מטקסס. ההנחה הרווחת היא שהפופולריות של טקסס הולדם קשורה בכך שבאופן יחסי, קל ללמוד את חוקיו. טקסס הולדם הוצע תחילה רק בקזינו אחד בווגאס, אולם בתחילת שנות ה-70 עבר מחדר הפוקר האפלולי לקזינו הרבה יותר אטרקטיבי הממוקם על הסטריפ, והחל למשוך גם מהמרים כבדים. בסוף אותו עשור כבר יצא מדריך אסטרטגיה כתוב ראשון, ותמורת סכום של מאה דולר יכלו שחקנים לקנות את הספר ולהתמקצע. טורנירים רשמיים של הולדם החלו להיערך, והכניסה של מצלמות אל חדרי הפוקר הפכה את המשחק לאירוע טלוויזיוני פופולרי. המהפכה הבאה הגיעה עם האינטרנט - ומשחקי האונליין של טקסס הולדם מושכים שחקנים מכל הסוגים עד היום. בישראל הוגדר הטקסס הולדם כמשחק הימורים לא חוקי בשנת 2008 (ואחר כך שוב ב-2015), מאחר שהוא "משלב יסודות של מזל וגורל".
