גרוע ממשעמם

עניין של מוות וחיים // ארווין‏ ד' יאלום, מרילין יאלום - תרגום: אמיר צוקרמן - כנרת־זמורה־דביר - 208 עמ'

הכל, על פניו, מבטיח עומק וגילוי: שם הספר, כותביו ונסיבות כתיבתו. הקריירה של ארווין יאלום כפסיכותרפיסט זימנה לו מפגשים עם אינספור נפשות תועות שפרסו לנגד עיניו מניפה של חוויות וגורלות, והרקורד שלו כסופר — בין היתר כתב את 'כשניטשה בכה' ואת 'תליין האהבה' — מבטיח רוחב דעת. בנוסף, את הספר כתב עם רעייתו, מרילין יאלום, מחלוצות ביקורת הספרות הפמיניסטית, כשבאישוני שניהם מלאך המוות כבר נשקף. אם לא אמת צרופה, מובטחת כאן לכל הפחות פקיחת עין. ובכל זאת, מה שהספר 'עניין של מוות וחיים' מציע לקוראיו, קרוב מאוד לכלום.

את הרעיון לכתוב אותו העלתה רעייתו של ארווין, אחרי שנפלה לחולי קשה שהטיפול בו כרוך בייסורים ושמכל מקום יביא למותה. הצעתה הייתה שבערוב ימיהם יכתבו השניים יחד, בין היתר כדי להיטיב להתמודד עם מותם. "כתיבה יחד", פירושה כאן כתיבה במקביל, זאת אומרת שהם כתבו בנפרד, והפרקים שובצו לסירוגין, ובדיעבד. גם מי שיעקוף את הפיתוי לגזור איזו מסקנה מאופן תפיסתם את הכתיבה "יחד" לחייהם המשותפים בכלל, לא יצליח בהצטברות הראיות לחמוק מהתחושה שלמרות שהקדיש את חייו לחקר החוויה האנושית, המגע של יאלום עם החיים דווקא שטחי ורופף. זה כמובן לא נוח לגשת לספר שעניינו 'מוות וחיים' ושתכניו הם פרטי חייהם של שניים שנוטים למות, ולשפוט אותו מבעד לחמלה ולכבוד הנתונים לכותביו. אבל ה"נוחות" היא בעיניי התו המגדיר בכתיבה ובפסיכותרפיה של יאלום, וגם הליקוי היסודי בהן, ולכן יש להניחה בצד.

אף שהוא מאוד הצטיין במסירת דברים, אני מהסבורים שליאלום מעולם לא היה הרבה מה להציע. אחרי שפורסמו 'כשניטשה בכה' ו'הריפוי של שופנהאואר' נקשר לראשו כתר נאה מאוד כשיוחסה לו איזו יכולת "להנגיש" חומרים פילוסופיים קשים. ואמנם, כתיבתו הרהוטה הייתה נוחה לקוראים רבים. הנגשת פירות דעת היא דבר מתעתע — במקרה הטוב זה קורה כשהכותב מדריך את הטיפוס מעלה, בסבלנות ומתוך כוחות הפשטה וביאור, אל עבר הפירות שבצמרת; במקרה הפחות טוב, זה קורה כשאת הצמרת הסבוכה של מחשבת הענקים הכותב מנער מלמטה, עד שנושר איזה פרי מדומיין, בדרך כלל מתקתק.

יאלום, אני חושבת, לא הביא אף לא קורא אחד אל הגבהים של ניטשה או של שופנהאואר, ולפסיכותרפיה תרם תרומה דלה. ובכל זאת הוא הצליח מאוד. יש לכך הרבה סיבות — חלקן נעוצות בו, חלקן בקוראיו, ואחת קשורה בכך שפירסם את הספרים כרופא־פסיכיאטר בתקופה שבה הפסיכיאטריה התמסרה להתרוששות עקבית מכל נכסיה האינטלקטואליים (כדי להישבע בקומץ תרופות). תנועתו הנגדית לדיסציפלינה איפשרה לו לתפוס הרבה מאוד מקום בחלל ריק — ובחלל ריק, ההד מלא. בעיקר מתוך שספריו הידהדו בּרִיק, אני חושבת, הצליח להתבלט בתחומו. הוא גם רהוט וקולח, וחשוב לו שיהיה לכם נוח. גם בזירה הטיפולית — הוא מדגיש באינספור הזדמנויות — המטופלים שלו הרגישו נוח במחיצתו.

יש, אולי, איזה ערך להתמקמות נוחה מול ניטשה, שופנהאואר (או הפסיכולוג שלכם), ובוודאי היה ערך לספר העיון הראשון של יאלום על פסיכותרפיה קבוצתית. אלא שהפעם, במהלך שאת ראשיתו אפשר לאתר שניים־שלושה ספרים אחורה ובוודאי בספרו הקודם 'להיעשות אני' — לספר אין שום נקודת ייחוס אינטלקטואלית זולת ספריו הקודמים שלו עצמו. בערוב ימיו, אחרי מות אשתו, יאלום שב וקורא בכל ספריו, במעט ספרים אחרים (ואף לא בשורה מספרי רעייתו). הוא מצטט את עצמו לדעת, באמת בלי הפסקה, וחוגג הישגים אינטלקטואליים מופרכים, שהבולט שבהם הוא בקשר שהוא מגלה בין מיניות ואבל — כן, כן, "מגלה", כאילו הוא זה שהפגיש את ארוס ותנטוס לראשונה. בחלק הספר האחרון, שכבר נכתב בלעדית על ידי ארווין יאלום, כלומר אחרי מות אשתו, בכלל מתקבל הרושם שלמרות שאין לו שום חרטות בחייו, ואף שהקדיש חלק עצום מחייו המקצועיים לטיפול במוכי אבל ובנוטים למות, הוא ניצב בקוצר כוח אל מול האלמנות, כמו גם אל מול מותו הקרב. זה כשלעצמו נוגע ללב ומסקרן מאוד, אבל דווקא את החוט הזה יאלום לא מושך.

הבעיה אינה שכל זה לעיתים משעמם; שיעמום עשוי לזַמן מחשבה תועה או חלימה בהקיץ. הספר אפילו לא משעמם. גרוע ממשעמם, הוא מעניין בדיוק במידה הדרושה למשוך את הקורא לשום מקום. סגנונו נוח, יש בו פסקאות נוגעות ללב, וגם כמה רגעים מסקרנים ותובנות ספורות (לא חדשות), אבל שום דבר שיזיז משהו בנפש. הוא לא מחדש כלום, לא שופך אור מיוחד על כלום, ומעל לכל, למרות ההבטחה בשמו — אין בו כוח לפייס ולו במעט בין אדם למותו. המסר העיקרי בספר הוא שאדם שחי חיים מלאים ונטולי חרטה ייטיב להתמודד עם המוות. חייהם של השניים, הם שבים ומברכים, הם חיים נטולי חרטה. הם ממליצים על חיים נטולי חרטה גם לכם. •