מול שלוש חזיתות
בחודשים האחרונים מתמודדת ישראל עם שלושה מוקדי מתיחות ביטחונית מרכזיים: רצועת עזה, לבנון ואיראן (בעיקר בהקשר של אזור המפרץ). המתיחות בשלוש הזירות התפתחה על רקע נפרד, אולם מגלמת מכנה משותף בדמות תעוזת־יתר מצד אויביה של ישראל, וניסיון זהיר שלהם לעצב מחדש את כללי המשחק בהתמודדות עם ישראל.
הביטוי הראשון לכך היה מבצע "שומר החומות" שבו יזם חמאס לראשונה מערכה צבאית רחבה, וזאת ללא מתיחות מוקדמת ברצועת עזה אלא בתגובה על המתרחש בירושלים. בהקשר האיראני בלטו באחרונה הפגיעות בכלי שיט באזור המפרץ, חלקם בבעלות ישראלית, ובראשן הפיגוע באוניית הסחר שבו נהרגו שני אזרחים (בריטי ורומני). הביטוי האחרון למגמה המתוארת ניתן בירי הרקטות של חיזבאללה לצפון ישראל בעקבות תקיפת צה"ל (שבאה לאחר שיגורי רקטות מדרום לבנון), וזאת לראשונה מאז 2006.
מצבור האירועים עלול להעיד על שינוי המתהווה בהיגיון אויביה של ישראל שנקטו בשנים האחרונות ריסון עמוק מחשש להיקלעות להסלמה רחבה. השינוי הזה מתחולל בעקבות תמורות במערכות האזורית והבינלאומית, ובראשן: עליית ממשל חדש בארה"ב שנתפס בעיני רבים במזרח התיכון כמי שמפגין פחות להט מקודמו לפעול בכוח באזור; התמקדותה של ישראל במשבר הקורונה ובתסבוכת הפוליטית הפנימית המתמשכת; והחולשה והחרדות שמפגין העולם הערבי הסוני, בין היתר בעקבות הערכתו כי וושינגטון אינה מספקת לו תמיכה יציבה כבעבר.
התעוזה שמפגינים חמאס, חיזבאללה ואיראן אין משמעה איבוד מוחלט של ההרתעה הישראלית והפגנת נכונות לעימות רב עוצמה עימה. מדובר בניסוי ותעייה שתכליתם לבחון כיצד ניתן ליצור מרחב פעולה שיאפשר חיכוך עם ישראל ולהגיב על פעולותיה מבלי להגיע לעימות כולל נגדה. מדובר במעין "מב"מ" - מערכה שבין המלחמות - מבית היוצר של מחנה ההתנגדות שבאה לידי ביטוי שונה בכל זירה: ברצועת עזה באמצעות טרור בלונים, במפרץ בפגיעה המתמשכת בכלי שיט, ובלבנון באמצעות שיגור ספורדי של רקטות, שטרם ברור האם המדובר במופע חריג או שמא בדפוס חוזר.
שלושת הגורמים מנהלים מעקב קפדני לגבי התגובות של ישראל ושל הזירות האזורית והבינלאומית לחיכוכים השונים ומתרשמים כנראה כי אלה אינם עזים כבעבר. במבצע "שומר החומות" חמאס אמנם ספגה פגיעה צבאית משמעותית, אולם רשם הישגים אסטרטגיים בדמות חיזוק דימויו מבית והתססת החברה הערבית בישראל. איראן לא ספגה נזק משמעותי בעקבות מהלכיה התוקפניים במפרץ (הדיאלוג בינה לקהילה הבינלאומית בנושא הגרעין נמשך, ונציגי האיחוד האירופי נכחו בטקס ההשבעה של נשיאה החדש). ושיגורי הרקטות בלבנון לא נענו בפגיעה ישראלית חריפה או בביקורת בינלאומית נוקבת (אם כי לוו בביקורת קשה נגד חיזבאללה בתוך לבנון).
צבר האירועים מחייב בחינה של האופן אשר בו תופסת ישראל את היגיון יריביה והערכתה את פעילותם. בהקשר הזה מסתמן מזה כמה חודשים פער בין ההערכה הישראלית ולפיה אלה מורתעים וחותרים ככל יכולתם לשמור על רגיעה מול ישראל, בין היתר על רקע בעיותיהם הפנימיות (המצוקה האזרחית ברצועה; קריסת המדינה הלבנונית; והניסיון האיראני לשיפור מעמדה במערכת הבינלאומית), לבין המציאות בפועל שבה אלה נוקטים תעוזה שכבר הולידה הפתעות בדמות היוזמה ההתקפית של חמאס נגד ישראל או תגובת חיזבאללה לתקיפת צה"ל בלבנון.
הנחת היסוד הישראלית לגבי המורתעות והסלידה של יריביה ממערכה רחבה אכן נכונה אולם מפספסת את נכונותם לנקוט מהלכים צבאיים אשר בראייתם מצויים מתחת לרף ההסלמה הכוללת. זהו פער שנדרש להבין ולהפנים במקום להיגרר לפתרונות קלים יחסית דוגמת הסברים שלפיהם האויב איבד את שיקול דעתו והפך לבלתי צפוי, כפי שנטען באחרונה לגבי יחיא סינואר.
על ישראל להבחין בציר המקשר בין זירות המתיחות שכאמור מתנהלות אמנם על רקע נפרד, אך השחקנים המרכזיים בהן משקפים היגיון דומה ואף מקיימים ביניהם שיח ותהליכי לימוד משותפים. על ישראל להבין כי אויביה עדיין מורתעים ממערכה כוללת נגדה, אולם מנסים לבחון האם ניתן לשרטט מחדש את הקווים האדומים מולה. הדינמיקה הזאת עלולה לתעל את ישראל - אך גם את אויביה - להסלמה רחבה, וזאת גם ללא תכנון ובניגוד לאינטרסים הבסיסיים של כלל השחקנים.
