סגר לא יהרוס את הכלכלה

הסגר יהרוס את עתיד המדינה, הכריז אתמול ראש הממשלה נפתלי בנט בהופעה פומבית דרמטית. אם יהיה עוד סגר, לא יישאר כסף לביטחון, לתרופות, לחינוך, לתחבורה ציבורית, הזהיר. אסון מוחלט.

ראש הממשלה בנט יודע כלכלה, ולכן כה עצוב ומביך היה לראותו ולהקשיב לו.

נתחיל מהעובדות. בנק ישראל ערך במהלך המגפה חישובים לעלות הסגר למשק. המסקנה, כפי שפורסמה בהודעה לעיתונות ב־25 בדצמבר 2020: עלות שבועית למשק של סגר תהיה כ־2.5 מיליארדי שקלים. לאמור, סגר של שלושה שבועות יעלה לכל היותר כ־7.5 מיליארדי שקלים (ובמציאות הנוכחית כחצי מהסכום הזה, בשל מיעוט ימי העבודה בחודש ספטמבר). סכום לא מבוטל, אך רחוק לחלוטין מלאיים על הכלכלה הישראלית ב"הרס".

ממה נובעת העלות הנמוכה יחסית של סגרים בארץ? מכך שהם חלקיים מאוד. בסגר ההדוק ביותר, באפריל 2020, "שיעור הפעילות הכלכלית עמד על 80%, כלומר רמת הפעילות הייתה נמוכה ב־20% ממה שהייתה צפויה להתקיים בהעדר קורונה והסגרים", מסביר בנק ישראל. אפילו בימי הסגרים המהודקים ביותר עבדו תעשיות טכנולוגיה וידע, היצוא, החקלאות, הבנייה, שירותים מקוונים, המסחר באמצעות משלוחים, עבד רוב רובו של המגזר הציבורי, הפיננסים ועוד. בסגר של אוקטובר 2020 הושבתו רק כ־12% מהמשק, לא הרבה יותר משיעור ההשבתה כתוצאה מההגבלות והתווים לסוגיהם.

אפשר ואף מומלץ להתייחס לסגר כאל אמצעי מקובל לריסון המגפה. לחלופין, אפשר לראות בו את מלחמת ה"אין ברירה" בקורונה. מה שלא צריך לעשות ראש ממשלה אחראי הוא להפחיד בסגר את אזרחי ישראל כאילו מדובר במכת מוות למשק, למדינה ולעתיד ילדינו. הטלת אימה כזו מטעה ומקוממת – ועלולה לחזור כבומרנג ולפגוע באמינותו של ראש הממשלה ושל ממשלתו, כשייאלצו בכל זאת להכריז על הסגר. למשל, לנוכח 30 נפטרים מקורונה ביממה.

נקווה שלא נגיע לכך וההגבלות המחמירות יועילו. הפחדות לא מבוססות לבטח לא יועילו.