מכתב לחייל החטוף: "בני, אחי, הפקירו אותך"

חמישה חודשים עברו מאז נחטפו שלושת חיילי צה"ל מהג'יפ שלהם במהלך סיור שגרתי לאורך הגבול עם לבנון. עד היום לא העביר החיזבאללה אות חיים מעומר סוואעד, עדי אביטן ובני אברהם. המשפחות מקבלות עדכון שוטף על המעט שידוע, ועכשיו הן לוחצות על ראש הממשלה אריאל שרון שיקח אותן איתו לביקור בארה"ב שיתקיים בשבוע הבא. אולי שם ימצאו את מי שיסייע להם לשחרר את הבנים.
נעה בין יאוש לתקווה, כותבת אפרת לאחיה השבוי בני אברהם. ynet מפרסם את המכתב במלואו.

לבני, אחי היקר צרור שלומות.

אני מוצאת את עצמי כותבת לך מתוך געגועי אין קיץ שלא מרפים ממני יום ולילה, אני מתייחסת לכל עניין השבי הזה כאל נסיעה רחוקה ברחבי העולם ושאתה אוטוטו עומד לחזור, ושסה"כ שכחת להתקשר ולומר שאתה בסדר, נכון שעדיין לא נתת סימן חיים אבל יש לי תחושה פנימית חזקה שהנה אתה, עומר ועדי חוזרים הביתה אלינו.
כבר חמישה חודשים עברו, בני, ואני מרגישה שאני במסע ארוך ומייגע בתוך סרט זר, ואני רק מחכה לאותיות FIN שיופיעו במסך מול עיניי. התסריט לסרט הזה כאילו נכתב מתוך ראשו הקודח של תסריטאי זדוני והבמאי הבלתי נלאה כל הזמן מעמיד אותנו, המשפחה, בסיטואציות נוראיות מכל של כאב וייסורים נפשיים, בכי תמרורים, געגועים חזקים וזכרונות שצפים ועולים, יחד עם כעס ורצון לצעוק שכל העולם ישמע ויזדעזע - "חטפו את אח שלי". עד היום, בני לא הפנמתי את העובדה שאתה "חטוף", הכל כאילו כל כך קרוב ובו בזמן כל כך רחוק, קר ומנוכר, הבמאי ממשיך בשלו, מתעלם ממשפחת אברהם שלא רוצה לשחק בסצנות הללו, והמפיק לא מבין שהיא באמת רוצה לחזור לשקט והשלווה שהיו בחייה רגע קט לפני החטיפה.
אתה בטח מדמיין לעצמך מה קורה אי שם מעבר לגבול הדרומי של לבנון - כאן בארצנו שלנו עולם כמנהגו נוהג, ממשלות נופלות ומתחלפות, עסקאות פוליטיות נרקמות ונפרמות, השסעים בחברה מתעמקים, מלחמות הערבים ביהודים העקובות מדם נמשכות ונמשכות ונמשכות - ואנחנו בתוך כל זה צועקים "אנשים, תתעוררו, חטפו שלושה חיילים?". נפגשים איתנו פה, מלטפים ראשינו שם: שגרירים, סנטורים, יועצים דיפולמטים, אנשי דת ומה לא - מבטיחים ומבטיחים אבל עדיין 160 ימים ולא ראינו אות חיים. 160 יום שהם יושבים במשרדים החמים או הממוזגים שלהם ואתה שם, זרוק בכלא קפוא, נוראי, חף מפשע, על לא עוול בכפך רק בגלל שאתה חייל ישראלי. חייל ישראלי שהלך לבצע את הסיסמה החקוקה, באותיות קידוש לבנה במוצב החרמון: "המטרה: הגנה על יישובי הצפון"... נפגשנו בגזרת הר דב עם מפקדיך הבכירים, היה קשה מנשוא, בני, ראינו את החדר שבו גרת - היום אף אחד לא גר בו, הוא ריק ומיותם, אפילו ההסקה מקולקלת. הבסיס עצוב, ואין חיוך לחיילים בפנים.
יצאנו מהמוצב על גבי משאיות "ספארי" מאובזרים בקסדות ושכפצים - היית צריך לראות את אמא ואבא, התמונות שלהם התפרסמו בכל העיתונים. רכבי "האמר" איבטחו אותנו, טנקים ומה לא - רק שהמשפחות, חלילה, לא ייפגעו מאיזה טיל "סאגר" שיצוץ מאי שם. כלום חייך לא היו יקרי ערך כחיינו? השאלה הזו ניקרה במחשבתנו כל משך הנסיעה שערכה כ-50 דקות. איך נסעתם בסופ"שית לא ממוגנת, לבד, באיזור טרשים וחתחתים שומם ונטוש. איזור מועד לפורענות, עם התראות בלתי פוסקות על חטיפת חיילים. על מה הם חשבו שם בפיקוד העליון? ראינו עד כמה קרוב מוצב האו"ם לנקודת החטיפה - מדוע לא דיווח האו"ם? מדוע לא התערב?".
בני, הפקירו אתכם ואנחנו כאן צועקים את הצעקה המרה - שיכלו למנוע את החטיפה ובגלל אותם אנשים שלא שמו לב לפרטים הקטנים - אתה שם בלבנון, לבד, רחוק, מכל מה שאתה מכיר ואוהב.
בשבוע שעבר נסעתי ללשכת רמ"ח נפגעים, ושם לראשונה ראיתי את הפריטים שנמצאו על יד הסופשי"ת השרופה - כובע קסקט של רובאית "אד"ר" בה אתה משרת כסמל מחלקה, מיד ידעתי שהכובע שלך! רק אתה מכופף את המצחיה בצורת קשת כל כך אופיינית... ראיתי את הדרגות של הסמ"ר שתלשת משרוול חולצתך - ובליבי ידעתי כי עשית זאת ברגע שנחטפת. בדמיוני ראיתי איך התנגדת לחוטפך ואולי ניסית לברוח או לגרום לכך שמישהו יבחין במה שקורה.
בפורים נפגשנו עם נציג "הצלב האדום" בארץ - ושאלנו אותו מדוע החנוכיה, ספרי התנ"ך והקוראן נמצאים עדיין במשרדי הצלב האדום בביירות. מדוע עד היום הם לא העבירו אותם אליכם? מדוע הם לא "מנדנדים" לנציגי החיזבאללה? שלחנו לכם משלוחי מנות ואני מקווה שזה יגיע? מתי "הצלב האדום" ישכיל להבין שחייל ישראלי הוא כמו חייל אחר בעולם - מדוע אינם יכולים לאכוף את "אמנת ז'נבה"? יש קיום לארגון שכזה?
בני, יש גם דברים חדשים ומעניינים לא פחות - מחשבים לדוגמה, נושא שאתה כל כך אוהב, אתה יודע שעוד מעט להוריד שירים בנאפסטר יהיה כרוך בתשלום... בינתיים דפנא ואני מורידות לך את השירים שאתה כל כך אוהב. אתה יודע שהתקנו תוכנות חדשות ומדהימות במחשב, והן מחכות רק לך - ולמגע הקסם שלך.
פעמים רבות דיברנו על התוכניות שלך אחרי הצבא, אני בטוחה שלא שכחת אף תוכנית ואתה עכשיו מגלגל אותן בראשך לפרטי פרטים ומנסה להתנחם במחשבה שיום אחד הן בוא יבואו.
בני, יש לנו כזו משפחה נהדרת, גרעין משפחתי חזק ובוטח שנמצא כאן ומתגעגע אליך נואשות. לעיתים אני מרגישה שאני חייבת להיות חזקה בשביל אבא, אמא ודפנא. כי הימים שחולפים מרסקים אותנו לאט לאט...
אולי הדפיקות הבאות על הדלת יהיו הדפיקות שלך ושנפתח את הדלת נראה אותך מולנו, נחבק וננשק אותך ולא ניתן יותר לאף אחד לפגוע בך.

שלך,
אחותך אפרת