מגובה של 463 מטר מעל פני הים נראית אום אל־פחם שקטה ורגועה. יש פער בלתי נתפס בין שלוות הנוף הנשקף מהתצפית הסמוכה למי־עמי, כשמסביב עצי האורן המצלים על שורה של אלות מסטיק הנלחמות בחום הנורא של הקיץ הזה, לתובנות המדאיגות שעולות מהראיון עם ניצב בדימוס זהר דביר – מי ששירת בתפקידו האחרון כסמפכ"ל והיה על סף המפכ"לות, מפקד הימ"מ באינתיפאדה השנייה, מפקד סיירת גולני בתקופת הלחימה ברצועת הביטחון והאיש שהיווה, על פי האגדות, את ההשראה לסרטו של אדם סנדלר "אל תתעסקו עם הזוהן", סרט שהוא עצמו לא ראה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מבחינתו של דביר, רעידת האדמה שהתרחשה במגזר הערבי בימים הקשים של מבצע "שומר החומות" היא רק קדימון, ומה שמאיים עלינו עכשיו "זה הצונאמי שיבוא בעקבותיה, כשראשוני הגלים כבר נגעו בחוף". לזה, הוא אומר, "צריך להוסיף את גלי הרציחות המסיביים שאנחנו חווים בשבועות האחרונים, אבל לא רק, שהם בין השאר תוצאה של כמות הנשק הבלתי חוקי במגזר. וגם אם המשטרה עושה כמיטב יכולתה, מה שהיא מצליחה לחשוף ולהחרים זו טיפה בים". 21 הכדורים שנורו בשבוע שעבר בראמה, ושהביאו למותו של יועץ שרת החינוך סאהר איסמאעיל, הם הוכחה לכך. עוד רצח נורא ואלים בשרשרת הרציחות הבלתי נגמרת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"וכשהעימות יתפתח למה שאני מגדיר כצונאמי", מזהיר דביר, "הנשק הזה יופנה כלפינו. סימנים ראשונים לכך, למי ששכח, ראינו ב'שומר החומות', כשאש חיה נורתה על כוחות המשטרה באזור אום אל־פחם. אני לא רוצה להיות נביא זעם המחולל היסטריה ציבורית, אבל הדברים צריכים להיאמר בצורה ברורה ובלי ניסיונות ליפות או לטייח את המציאות".
הוא היה שם כששימש מפקד מרחב עמקים, הוא היה שם כששימש כמפקד מחוז צפון, והוא יודע "איך כהרף עין מתהפכת השלווה הזו והופכת לסערה גדולה". זה מה שמטריד אותו, ואם להישען על עדותו, גם קבוצה גדולה של אנשי מקצוע נוספים. "מה שקרה במבצע 'שומר החומות' הוא רק אפס קצהו של מה שיכול לקרות בעימות הצבאי הבא, שבו ישראל עלולה למצוא את עצמה מתמודדת בשלוש חזיתות לפחות – מול חמאס, מול חיזאבללה ובשטחי יהודה ושומרון. ואולי גם בגבול הסורי. הצבא, שייאלץ לשנע כוחות, ימצא אז שכביש ואדי ערה חסום, או שכבישי הנגב סגורים, כי חלקים באוכלוסייה הערבית, בשני צידי המדינה, ייצאו לרחובות. חלק מהאנשים אולי מתקשים להפנים את המשמעויות, אבל מי שזה עולם התוכן שלו מבין עד כמה הנושא הזה קריטי ודחוף".
ב"שומר החומות", הוא מזכיר, העימות התנהל רק בחזית הדרומית, מול ארגון נחות כמותית ואיכותית בהשוואה לחיזבאללה, ועדיין מדינת ישראל ספגה בכל יום מאות רקטות, שחלקן הגיעו עד המרכז וגרמו אבידות בנפש ונזק כבד לרכוש. "בעימות שיתנהל בשלוש החזיתות ייפלו כאן מאות רבות של טילים, אולי גם אלפים, שיצליחו לחדור את מעטפת ההגנה של ישראל, את כיפת ברזל ושרביט קסמים, כולל טילים מדויקים שיגרמו נזק אדיר ויחוללו כאוס נורא – ראינו מה קרה במיאמי כשרב־קומות אחד קרס. ולכל זה תוסיפי עימות מול האוכלוסייה הערבית מקומית שיכלול גם שימוש בנשק חם".
ולמה אתה חושב שזה יקרה?
"כי זה בדיוק מה שכבר קרה כאן. כי עימות כזה מקצין את המוטיבציות הדתיות והלאומיות של חלק מהאוכלוסייה הערבית. וחשוב לי להדגיש: אני לא מטיל דופי בכל המגזר, אבל אני גם לא מקבל את ההגדרה 'קומץ'. בהתפרעויות שהתרחשו כאן באמצע מאי זה לא היה קומץ. וחמור לא פחות – הרוב לא נקט עמדה, בטח לא ניסה למנוע אותן. וכשהרוב שותק, הקומץ, או הקומץ לכאורה, יכול לפעול. מדובר באנשים שהפנימו את הלקח, שהבינו דבר או שניים על היעדר המשילות הישראלית בשעת משבר. זה עימות פנימי שעלול להתפתח למלחמת אזרחים כאשר משני צידי המתרס, ערבים ויהודים, יעשו שימוש נרחב בנשק חם כמו שלא ראינו אף פעם. זה משהו שצריך כבר היום לקחת בחשבון. הם לא הולכים לשום מקום, וגם אנחנו לא ניעלם מכאן, גם אם זו משאלת לב של חלקים מסוימים בחברה שלנו או שלהם".
יכול להיות שאתה מגזים נוכח השקט של החודשים בערים המעורבות וביישובים הערביים?
"לא. החוכמה היא לא לחכות שהצונאמי יגיע לחוף. החוכמה היא לייצר נתיבי מילוט, לסמן חסימות, לקבוע מראש איך ולאן מפנים אוכלוסייה אם צריך. השקט עכשיו הוא שקט מטעה, מרדים. ולמרות שזו תכונה אנושית בכלל, וישראלית בפרט להתמכר לו, אסור להתפתות לכך".
דביר נולד וגדל בראשון־לציון, סיים את הפנימייה הצבאית בתל־אביב והתגייס לצה"ל ב־1983. אחרי שנשר מקורס טיס עבר לגולני, ובין השנים 1992־1994 שימש כמפקד הסיירת החטיבתית. הוא פיקד על שורה של מבצעים ברצועת הביטחון בלבנון ומחוצה לה ונחשב לאחד המפקדים היותר נערצים של היחידה. עם שחרורו מהצבא עבד מספר שנים כמנהל הביטחון של אל על בגרמניה וב־1999 התגייס לימ"מ, היחידה ללוחמה בטרור של משטרת ישראל. הוא שימש שם במפקד פלגת הלוחמים וכקצין האג"ם של היחידה, וב־2001 מונה למפקד הימ"מ.
ב־2003 עבר תאונת דרכים קשה בשעה שעצר לסייע לאדם שנלכד תחת רכב שהתהפך. אחרי תהליך שיקום ארוך ומפרך חזר לשרת במשטרה. ב־2007 מונה למפקד מרחב העמקים, ב־2009 מונה לסגן מפקד מחוז צפון, וב־2014 קיבל את הפיקוד על המחוז והועלה לדרגת ניצב. במצטבר שירת דביר באזור הצפון כשמונה שנים. "אתה בטח מכיר פה כל סמטה", אני מעירה כשאנחנו נכנסים לאום אל־פחם דרך הציר הדרומי. "עברו מאז כמה שנים", הוא אומר, "והעיר צומחת ומשתנה כל הזמן, אבל אני מכיר את העיר טוב. ביליתי פה לא מעט שנים".
בחום המתיש של אמצע היום נראית העיר חצי ריקה. אנחנו משתרכים לאיטנו אחרי משאית שמרוקנת את פחי הזבל הירוקים ברחוב ששתי מכוניות לא יכולות לעבור בו זו לצד זו, על אף שלא מדובר ברחוב חד־סטרי. גם חומות האבן המקיפות את חצרות הבתים מקשות על התמרון, וכך אנחנו נוסעים אחרי משאית הזבל כשממול ממתינה שורת מכוניות, וכולם מנצלים קטע של כמה מטרים שבהם הכביש מתרחב – אנחנו כדי לעקוף את המשאית והם כדי להיכנס לשכונה.
"דורשים מהמשטרה לטפל באמל"ח שנאגר במגזר הערבי, אבל מספיק סיבוב קצר בעיר הזו כדי להבין את הקושי – באום אל־פחם וביישובים האחרים", הוא מסביר. "אני לא אומר שזה בלתי אפשרי. זה אפשרי וזה הכרחי. אבל צריך להבין את הקושי".
אז איך עושים את זה?
"בשילוב כוחות שמתחיל באיסוף מודיעין, בדרך כלל תוך שימוש בסוכנים סמויים. וכשיש מודיעין שאפשר לסמוך עליו מכניסים יחידות שזו ההתמחות שלהן, שיודעות איך פועלים בשטח בנוי, בקרב אוכלוסייה שאולי טוענת שהיא מצפה מהמשטרה לעשות את זה, אבל לא רק שאינה משתפת פעולה, אלא עושה כמיטב יכולתה כדי למנוע מהמשטרה לפעול. מדובר ביחידות ייעודיות שיודעות, אם צריך, גם איך להשתמש בנשק חם בלי לגרום לאבדות מיותרות. ובסופו של יום – צריך להכין תיק מסודר לפרקליטות ולהגיע איתו לבית המשפט".
ולמה זה לא קורה בפועל?
"כי אין מספיק כוח אדם לזה, כוח האדם שעומד לרשות היחידות האלו נע סביב 2,200 לוחמים, בכל הארץ. וגם אם הכוחות מצליחים לבצע את המשימה, בתי המשפט נוטים לסלחנות יתר".
מה זה אומר?
"זה אומר שלא רק שהמשפטים נסחבים ונמרחים לאורך זמן, כשבתוך כך מתמסמס אפקט ההרתעה, אלא שגם כאשר המשפט מסתיים, מתברר שהענישה ממש מגוחכת. אז נכון, משטרת ישראל לא מושלמת ולעיתים החומר שאיתו מגיעים לבית המשפט לוקה בחסר, אבל אני יכול להביא לא מעט דוגמאות שבהן גם תיקים שנתפרו היטב – נגמרו בעבודות שירות".
4 צפייה בגלריה
''אנשים פחות מושעים להיקף האלימות כלפי שוטרים''. ניידת משטרה שהוצתה במהומות בלוד
(צילום: יובל חן)
למשל?
"למשל, במסגרת אחד המבצעים שנעשו בתקופה שבה שימשתי מפקד מרחב, סוכן סמוי ביצע עבודה מעולה שהביאה למעצר של עשרות חשודים בסחר אמל"ח, רק שהענישה הייתה מינורית, בלשון המעטה. סוחרי נשק שהחוק מתיר לשלוח אותם לארבע שנות מאסר, יצאו עם עבודות שירות או נשלחו לשנה בכלא. התסכול והאכזבה היו כל כך גדולים שהאנשים שעבדו מסביב לשעון, תוך סיכון חיים, שאלו אם כל המאמץ הזה בכלל שווה, למרות שבסופו של דבר הם חזרו לעבודה למחרת בבוקר".
ואיך אתה מסביר את הענישה המגוחכת?
"אולי כי המערכת עמוסה, כי אחרי סחבת ארוכה השופטים נוטים להקל בגזר הדין. אולי כי הם לא לגמרי מודעים לחוסר ההלימה בין חומרת העבירות למסר העולה מגזר הדין".
שוטרים טוענים כי חלק מהשופטים פשוט פוחדים שיפגעו בהם ובמשפחותיהם, ולכן אינם מחמירים בענישה.
"יכול להיות שיש בזה משהו. במבחן התוצאה, בכל מקרה, הם כנראה צודקים. מה שברור הוא שהמערכת לא מספיק נחושה. גוף שרוצה לרוץ קדימה לא יכול לעשות את זה כשהוא נאלץ לגרור רגל צולעת מאחור. זה בא לידי ביטוי גם בהתייחסות בתי המשפט לפגיעות בשוטרים. מאשימים את המשטרה באלימות, אבל אנשים פחות מודעים להיקף האלימות כלפי השוטרים – החל מקללות דרך יריקות ועד ניסיונות לפגוע בהם פיזית. גם המקרים האלה נגמרים בדרך כלל בסגירת תיקים או בעונשים מקילים מאוד. כולנו זוכרים איך אדם שזרק נעל על שופטת נידון לשלוש שנות מאסר. אבל כשמישהו מתנפל על שוטר זה יכול להסתיים בסגירת תיק מחוסר עניין לציבור (ובלשון החוק: "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין" – אר"ה), או במקרה הטוב – בעבודות שירות".
גם אם זה נכון, עדיין אנחנו חשופים למקרים קשים של אלימות מצד שוטרים במצבים שאינם מצדיקים אותה.
"אני שמח להתייחס לזה. בשנים האחרונות לכל שוטרי הסיור יש מצלמות גוף שמתעדות כל אירוע. הבעיה היא שמה שמתפרסם – בעיקר ברשתות, אבל גם בתקשורת – אלו סרטונים ערוכים שאינם משקפים את המציאות ואינם מראים איך השוטרים פונים בצורה אדיבה ומנומסת לאזרח, וכמה אלימה, בוטה וגסה התגובה שלו. אז אני לא טוען שאין חריגות, אבל התמונה הכללית היא הפוכה".
חלק מהתובנות שדביר מעלה כאן מופיעות בנייר עבודה שפירסם לאחרונה תחת הכותרת "האלימות במגזר הערבי – גזירת גורל?". את המסמך הזה גיבש במסגרת פעילותו כעמית מחקר בכיר במכון למדיניות נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן (הבינתחומי הרצליה) שבראשו עומד פרופ' בועז גנור, חוקר בעל שם בינלאומי בתחום. את העבודה על הנייר החל דביר עוד לפני שפרצו המהומות במבצע "שומר החומות". כבר בפרק הראשון שלה הוא מתייחס ל"היעדר ענישה אפקטיבית", כהגדרתו.
"רף האלימות בחברה הערבית היה תמיד גבוה", קובע דביר, ומגבה את הטענה במספרים. "95 אחוז מכלל אירועי הירי מתרחשים במגזר הערבי, קרוב לפי חמישה מחלקם היחסי בחברה. כך גם 80 אחוז מכלל השימוש בנשק בלתי חוקי ו־67 אחוזים מכלל מקרי הרצח. אין לנו סטטיסטיקה מעודכנת במה שנוגע לעבירות של סחיטת דמי חסות", הוא אומר, "כיוון שמרבית העבירות אינן מדווחות, אבל ברור שגם במקרה הזה מדובר בעבירות שרבות מהן מבוצעות על ידי עבריינים במגזר הערבי, וכך גם עבירות של אלימות, בריונות על הכביש ונהיגה ללא רישיון, המובילים לתאונות קשות ולפגיעה בחיי אדם. הבעיה היא שהחברה הערבית מבוססת על מסורת שבטית ומקיימת יחסים דואליים עם תהליכי המודרניזציה. למרות רגישות הנושא, חובה לאבחן את התופעות ולטפל בהן".
השאלה המתבקשת היא: אז איפה המשטרה?
"בתקופתו של רוני אלשיך כמפכ"ל פרסה המשטרה יותר תחנות במגזר הערבי והפגינה נוכחות מוגברת. זה בא לידי ביטוי בסקרים שבדקו את מידת האמון הציבורי במשטרה, ועלה מהם שלעיתים דווקא בציבור הערבי מידת האמון גבוהה יותר מזו של הציבור היהודי".
שזה לא הישג כזה גדול לנוכח העובדה שבשני המגזרים מידת האמון במשטרה – אז וגם היום – היא מאוד נמוכה.
"בתקופה שבה הייתי מפקד מרחב, ואחר כך מפקד מחוז, נעשה מאמץ גדול לשלב את ההנהגה המקומית במלחמה בעבריינות במגזר. באחד הכנסים, שנכחו בו כל ראשי הרשויות הערביות, שאלתי מי מהנוכחים מקפיד לחגור חגורת בטיחות כשהוא נוסע בתוך היישוב שלו ומי מקפיד להושיב את הילדים שלו בכיסאות בטיחות. הייתה שתיקה. אמרתי להם: 'לא הכל נעוץ בתקציבים ולא הכול תלוי בתשתיות, וגם אין לי כל כוונה להטיל דופי בציבור שלם, אבל אם אתם לא תתגייסו לסייע לנו, לא נוכל למגר את התופעות האלו'. העובדה שרצח מוביל לרצח מוביל לרצח מוביל לרצח בחברה הערבית, ואני לא מדבר רק על גורמים עבריינים, לא תשתנה גם אם המשטרה תכניס עוד כוחות ליישובים".
אולי גם בגלל חוסר האמון במשטרה.
"אמון נבנה או נהרס לפי האופן שבו מסתיימים אלפי המפגשים שמתקיימים על בסיס יומיומי בין המשטרה לאזרחים, ואיזה ביטוי הם מקבלים בכלי התקשורת. ככל שהמשטרה תהיה אפקטיבית יותר, האמון יעלה בהתאמה. אנשים מצפים שאם הם יתקשרו למוקד 100 הם יקבלו מענה מיידי וראוי".
ובחלק גדול מהמקרים זה לא קורה.
"כי אנחנו חוזרים שוב ושוב לבעיה המרכזית של תת כוח אדם".
אני חוזרת לפגישות שקיימת עם נציגי ציבור ערביים. מה הם ענו לדברים שאמרת?
"הם חזרו על הטענה שמשטרת ישראל לא מטפלת במקרים האלה, כי זה לא מעניין אותה כל עוד ערבים רוצחים ערבים".
זה לא נשמע לגמרי מופרך. לאחרונה התפרסמו נתונים המלמדים כי בעוד שכ־70 אחוז ממקרי הרצח בחברה היהודית מפוענחים, במגזר הערבי המספרים נעים סביב 20 אחוז.
"אני לא מכיר את הנתונים האלה, אבל אני יכול להעיד שגם כאשר המשטרה מוזעקת לטפל באירועי רצח במגזר הערבי, במקרים רבים עד שהכוחות מגיעים כבר יש מי ששוטף את הזירה, מזיז את הגופה ממקום למקום או שובר את המצלמות ומעלים ראיות. אני זוכר לא מעט מקרים שבהם הצד הנפגע האשים את המשטרה בשיטור חסר בעוד שהצד הפוגע טען שמדובר בשיטור יתר. אי־אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו ולטעון בו־זמנית שיש גם שיטור יתר וגם שיטור בחסר. בדיוק כמו שאי־אפשר להאשים את המשטרה שהיא לא מפענחת מקרים של עבריינות כאשר האוכלוסייה המקומית מסרבת להעיד ומעדיפה לסגור את העניינים בכוחות עצמה".
4 צפייה בגלריה
''השקט מטעה ומרדים''. ראש הממשלה נפתלי בנט, המפכ"ל קובי שבתאי והשר עומר בר־לב עם נשק שנתפס במגזר הערבי
(צילום: גיל נחושתן)
עם זאת, בנייר העבודה אתה מודה בעצמך שיש צורך בהגברת הנוכחות המשטרתית, בהקצאת כוחות, מדבר על אפקט הנראות בשטח.
"נכון, וזה כבר לא תלוי במשטרה אלא בהחלטות שאמורה לקבל ממשלת ישראל, וזה נוגע לא רק למגזר הערבי אלא לכלל האזרחים. בעוד שבמדינות ה־OECD היחס המקובל הוא בין ארבעה לחמישה שוטרים על כל 1,000 אזרחים, בישראל היחס עומד על 2.9 ל־1,000, ואני מדבר על הכוחות שפועלים בשטח, כולל חוקרים שיודעים להריץ את השרשרת קדימה. ואכן, אני טוען שיש צורך להכפיל את כוח האדם העומד לרשות המשטרה ולהגדיל את התקציבים. המשטרה בישראל קטנה על האזרחים וסובלת ממחסור מתמשך בתקציבים, ומה שקרה במהלך מבצע 'שומר החומות' הוא אולי סוג של נבוט על ראשיהם של מקבלי ההחלטות".
ואתה מרגיש שיש שינוי כזה?
"אני מצפה לראות מה יקרה כשהתקציב יגובש".
אתה מאמין שזה יקרה?
"אני אופטימי מטבעי. אבל אני גם ריאלי. תראי, אני אוהב את הצבא, גדלתי במסגרת הזו ואני מרגיש מחויב לה עד היום. אבל אני חושב שחייבים לשנות את סדרי העדיפויות בחלוקת המשאבים. אפשר להבנתי לוותר על צוללת אחת – ואני לא רוצה שהדיון יגלוש להיבטים פוליטיים כשאני מזכיר את המילה צוללת – או על טייסת אחת של F35, ולהשקיע במשטרה את הכסף שנחסך. אני לא מוטרד מהמצב לאורך הגבולות ומיכולותיו של צה"ל להתמודד עם האתגרים הביטחוניים, אבל אני מאוד־מאוד מוטרד ממה שקורה בתוך המדינה. חוסנו של העם תלוי לא רק במספר מטוסי האדיר שעומדים לרשותנו אלא גם ברמת הביטחון האישי שאנחנו מספקים לאזרחים ביום־יום".
וכך אתה גם מסביר את המחדל המתמשך בטיפול בבעיית הפרוטקשן שהפכה למכת מדינה?
"זו תופעה שהייתה מאז שאני זוכר את עצמי במשטרה, ובטח גם קודם לכן, והיא אכן התגברה בשנים האחרונות. זה מתחיל בדרך כלל בהצעה תמימה לספק שירותי אבטחה או שמירה, ונגמר – אם הלקוח מסרב להצעה – בשריפת הקומביין, האסם או השדה, בשריפת מכוניות ואפילו בירי לתוך מסעדות או בתי עסק. הבעיה במקרים האלה שאנשים לא מדווחים על כך".
לא מדווחים כי יודעים שממילא המשטרה לא תטפל בבעיה.
"אני מסכים שהמענה שהמשטרה נותנת הוא לא טוב, אבל יש לכך רק תשובה אחת: הגדלה מאוד משמעותית של כוחות היסמ"ג, יחידות מיוחדות של משמר הגבול שיודעות לטפל במקרים כאלו: לאסוף מודיעין ממוקד, לבצע מעקבים, להשכיב מארבים במקומות הנכונים, להפגין נוכחות ולהגביר את יכולת ההרתעה של המשטרה. רק ששוב, זה מחייב תוספת תקציבים והקצאות של כוח מיומן ומאומן לכך".
המשטרה לא מציגה תוצאות משכנעות גם אם מדובר בהתנהלות שאינה תלויה בכמות כוח האדם העומד לרשותה, למשל – בטיפול בעבירות מין, כששוטר ששואל מתלוננת על הטרדה מינית למה הגיעה אחרי שנתיים.
"משטרה חזקה תדע לתת תשובות נכונות גם לטיפול בעבירות מין. עם זאת, אני חושב שהמשטרה גם צריכה לפעול בצורה נכונה ולא להיכנע לתכתיבים ולהשפעות של הרשתות החברתיות, לדעת להבחין בין טיפול ענייני ומקצועי בעבירות לבין ניצול הארגון כדי לסגור חשבונות".
שזה מה שקורה לדעתך.
"שזה מה שצריך למנוע שיקרה".
באוגוסט 2018, לפני שלוש שנים בדיוק, החליט זהר דביר, אז סגן המפכ"ל, שהוא פורש. רוני אלשיך, שהיה המפכ"ל באותה עת, עמד לסיים את תפקידו אחרי שהשר לביטחון הפנים דאז, גלעד ארדן, החליט שלא להאריך את כהונתו לשנה רביעית. בחלק מהדיווחים הוזכר שמו כמי שעתיד להתמודד על המפכ"לות, אבל דביר עצמו אומר שזה לא עמד על הפרק. "לא התאים לי, לא התחברתי לקטע הפוליטי, לא הייתי מקורב למקבלי ההחלטות ולא רציתי להיות מקורב", הוא מסביר, "ולא רציתי להגיע למצב שבו אני מנהל קמפיין או עושה דברים שאני לא שלם איתם".
דביר פרש, מוטי כהן מונה להיות ממלא מקום, ודביר טוען היום שחלק מהבעיות שהמשטרה מתמודדת איתן נעוצות גם בעובדה שבמשך יותר משנתיים פלוס לא מונה מפכ"ל קבוע. "מישהו חושב שאפשר היה לנהל את הצבא עם רמטכ"ל ממלא מקום?" הוא שואל.
זאת אומרת?
"זאת אומרת שהיה מי שהחליט להחליש את יכולתה של המשטרה לפעול".
אתה מתכוון לראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו?
"אני לא רוצה להיכנס לפינה הזו. די במה שאמרתי, ואני סומך על הקוראים שהם מבינים למה אני מתכוון".
כשפרש מהמשטרה הקים דביר חברה המתמקדת בייעוץ ביטחוני, "תור פתרונות פרואקטיביים בע"מ". נכון להיום הוא משמש פרויקטור בזק"א במטרה לשקם ולקדם את הארגון שספג מכה קשה אחרי שהתפוצצה פרשת יהודה משי־זהב. "זה ארגון מופלא עם מתנדבים, שנדהמתי לגלות, כל פעם מחדש, עד כמה הם מחויבים למשימות", הוא אומר. "לא כל אחד מסוגל לטפל במתאבד שקופץ לפני רכבת נוסעת ולהקפיד לטפל במסירות מעוררת השתאות כדי להביא אותו לקבורה ראויה. אנשי הארגון גם עשו עבודה נפלאה בטיפול בנפגעי האסון במירון, שהסתיים עם 45 הרוגים ועשרות פצועים.
"שלוש פעמים התקיימו חגיגות ל"ג בעומר במירון בתקופה שבה שימשתי מפקד מחוז, ובכל פעם החזקתי אצבעות והתפללתי שזה יעבור בשלום, למרות שאני לא דתי. הפעם הראשונה הייתה כשראיתי את ההמונים קופצים על הטריבונות המאולתרות ולא הבנתי איך העסק לא קורס. שנה אחר כך כבר התעקשתי שייבנו פיגומים כמו שצריך, מה שאכן קרה, ועדיין הייתי מוטרד. כשהאירוע נגמר אמרתי שצריך לברך הגומל".
אולי במקום לברך הגומל היה צריך לאסור על קיום האירוע בתנאים הקיימים?
"בניגוד למשחקי כדורגל, שבהם המשטרה יכולה להכתיב תנאים ולאסור על קיום המשחקים אם המארגנים לא עומדים בהם, במקרה הזה היה ברור שגם אם אקבע שלא ייכנסו לאתר יותר מעשרת אלפים חוגגים, ההוראה הזו תחזיק מעמד חמש דקות. אי־אפשר היה למנוע את האירוע. אפשר היה רק לשפר בנקודות".
למה?
"כי במקרה הזה, כמפקד מחוז אני אולי הייתי עם הידיים על ההגה, אבל יחד איתי החזיקו בו עוד עשרה אנשים שלא הייתה להם כל הכשרה לכך".
4 צפייה בגלריה
''מישהו חושב שאפשר היה לנהל את הצבא עם רמטכ''ל ממלא מקום?'' ניצב מוטי כהן כמ"מ המפכ"ל, עם בנימין נתניהו וגלעד ארדן
(צילום: יריב כץ)
מיהם אותם אנשים?
"הנושא בחקירה ואני מקווה שהיא תוביל לקביעת נהלים חדשים שיבטיחו שאירוע כזה לא יחזור על עצמו. אני יכול רק לומר שהלחצים היו אדירים. עסקנים שלחצו על שרים, שלחצו על המפכ"ל, שהבהיר את המצב למפקד המחוז, שלא הייתה לו ברירה אלא לקבל את הדרישות".
או לשים את המפתחות על השולחן.
"שזו לא גישה שאני מאמין בה. במלחמת לבנון הראשונה המח"ט אלי גבע שם את המפתחות. אז מה? בגלל זה לא נכנסו לביירות?"
שלוש שנים אחרי שפשט את מדיו, דביר מעדיף להתמקד בדברים שצריך וניתן להיעשות ונזהר שלא לבקר את הארגון שבו שירת קרוב ל־20 שנה. "בניגוד אולי לאחרים, אני לא יורק לבאר שממנה שתיתי", הוא אומר. וכך הוא מרעיף שבחים על אלשיך, "איש מוכשר שהוביל מהלכים חשובים", על המפכ"ל הנוכחי קובי שבתאי, "הכרתי אותו היטב כאשר כיהן כמפקד תחנת עירון ואני שימשתי כמפקד מרחב".
למרות שיש ביקורת לא מעטה על התנהלותו ועל שורת המינויים שהוא מוביל, בטענה שהוא מקדם את המקורבים אליו.
"ביקורת שתמיד הייתה ותמיד תהיה במשטרה, כמו בארגונים דומים אחרים".
יש גם טענות קשות על האופן שבו טיפל בהתפרעויות בחודש מאי האחרון.
"אם היו עומדים לרשותו כוחות בהיקף המתאים, ובאיכות הנדרשת, זה לא היה קורה. מדברים, למשל, על הלינץ' בבת־ים. אז נכון, לא היו שם כוחות משטרה, כי המשטרה נערכה על גבול בת־ים כדי למנוע זליגה של ההתפרעויות מיפו לתוך העיר. מה שצריך ללמוד מהאירוע הזה הוא שעימותים מהסוג הזה מציבים אתגר גדול מאוד לכוחות המשטרה, אתגר שאי־אפשר היה להתמודד איתו בהצלחה במצב הקיים, ולהבין שזה הרגע האחרון להתעורר, לדעת שאם לא נהיה מוכנים לפעם הבאה התוצאות יהיו חמורות הרבה יותר".
שזה אומר?
"להבין שההתייחסות לחברה הערבית חייבת להיות הוליסטית. שצריך להשקיע שם בכל התחומים, בפיתוח התשתיות, בחינוך – יש חלקים בציבור הערבי שבהם הילדים כלל לא יודעים עברית – ובמקביל לגלות אפס סובלנות למה שמוגדר כתופעת 'החלונות השבורים' – התעלמות מהזנחה, מעזובה ובהמשך גם מהפשיעה. לשם כך חייבים לגייס את ההנהגה המקומית. לא צריך להמציא את הגלגל; צריך רק להקצות את המשאבים הנדרשים ולהפנים שאם הדברים לא ייעשו היום כמו שצריך, המחיר העתידי יהיה בלתי נסבל – לחברה הערבית כמו לחברה היהודית".
ואתה מאמין שיש מי ששומע את קריאת ההשכמה הזו?
"אני מקווה. כמו שאמרתי, אני אופטימי ונותן קרדיט לממשלה החדשה. אבל אני גם ריאלי. להגיד שאני חותם שזה יקרה? התשובה היא לא".
פורסם לראשונה: 07:28, 27.08.21
