על קו החוף

המקום: חוף מצוקי דרגות, 15:00

המצולם: איתי "יוסטון" הדר, רווק בן 25. נווד ומוזיקאי.

"הייתי אמור להתחיל לימודים בהפקה מוזיקלית בבית ספר רימון. חודש לפני הלימודים הודיעו שדורשים תו ירוק, ובגלל הכפייה הזאת, מנהלת בית הספר התפטרה. בהשראת המנהלת ביטלתי את הלימודים כי גם אני נגד הסלקציה הזאת. במקום הלימודים, אספתי שלושה חברים מוזיקאים ויצאנו לחיות את החיים. אנחנו קוראים לעצמנו 'מסע ומתן', או 'Trip & Giving'. אנחנו מטיילים בארץ עם וואן מלא בבובות, ציורים וצבעים, מארגנים מסיבות, הופעות ומעבירים סדנאות. הכל בלי כסף. המסר הוא שכולם צריכים לחיות ביחד באהבת חינם, בלי להבדיל בין מחוסן ולא מחוסן, או כל הבדל אחר.

"גדלתי בשכונת ג'סי כהן בחולון. נתנו לי את שם החיבה 'יוסטון' כי הייתי ילד מעופף. השכונה הייתה מאוד קשה ואלימות הייתה הנורמה, גם בבית שלי וגם אצל החברים. כל מי שגדל איתי בשכונה כבר בכלא או מת. אמא שלי הייתה מרביצה לי בצורה מאוד קשה והתעללה בי גם נפשית. אבא היה אלכוהוליסט ואף פעם לא היה בתמונה. לשכת הרווחה הוציאה את האחים הגדולים שלי מהבית כשנולדתי, אבל ממני הם שכחו. הייתי אוכל מלא מכות בבית ואז הייתי הולך מכות בחוץ. כבר בכיתה ה' כולם התחילו לשתות ולעשן ובחורות ועניינים. ילד שלא הכרתי דיבר אליי לא יפה מול החברים שלי והתחיל להרביץ לי. אני החזרתי לו וכמעט הרגתי אותו. בבית החולים קצינת המבחן ישבה מולי ואמרה שאם הוא לא שורד את הניתוח, אני הולך להישפט על רצח. ואני לבד עם כל זה, בלי אמא שמתפקדת. תודה לאל, הבחור שרד את הניתוח ובגלל שהוא התחיל את הקטטה אמא שלו לא הגישה תלונה והתיק נסגר. זאת הייתה כאפה, השכמה רצינית והבנתי שאני לא רוצה להמשיך כך. נכנסתי לדיכאון עמוק והיו לי התקפי חרדה מתמשכים. היום אני מאובחן עם פוסט טראומה מורכבת ויש לי ארבעים אחוז נכות. בכיתה ו' העבירו אותי לחינוך מיוחד ושם קיבלתי כל מיני כלים. עברתי פסיכותרפיה ושיאצו, למדו אותי גיטרה והתאהבתי במוזיקה. אחר כך העבירו אותי לתיכון רגיל ולא הסתדרתי שם. דפקו לי כל מיני תחומים שלא עניינו אותי. בגיל 15 קמתי ועזבתי את הבית. ישנתי בבתים של חברים ובגינות. היה רע בחוץ ורע בבית, אבל בבית היה אוכל, אז הייתי חוזר לשם כל פעם.

"התגייסתי כחייל בודד. קיבלתי חדר בבית החייל אז סופית יכולתי לעזוב את בית, אבל היה לי קשה עם חוסר הפרטיות. יצרתי קשר עם סבתא והיא הסכימה לקחת אותי אליה. אחרי הצבא, נתקלתי בהודעה בפייסבוק מחברה שנמצאת ביוון ומחפשת דוברי עברית־אנגלית לעבוד בתמיכה טכנית עבור 'אפל'. אז הייתי מאורס לבת זוג, בקשר פתוח. עברנו יחד לגור באתונה. בחברה הזאת ריכזו עובדים מכל העולם, כי היא נתנה תמיכה טכנית בכל מיני שפות. היה מעניין מאוד בקפיטריה – ערבוב של תרבויות וטיפוסים. אחרי שנה בת הזוג נפרדה ממני וחזרה לארץ. כבר לא היה לי טוב בעבודה לשבת כל יום בתא, אז התפטרתי. ואז נכנס הסגר הראשון. נשארתי לבד, לבד. החלטתי שחאלס, כלום לא עוצר אותי כבר. ארזתי תיק, תרמתי את מה שלא נכנס, חוץ מהגיטרה, ויצאתי לטייל בטבע של יוון. הייתי במצב מאוד רע עם עצמי וכמעט מתתי כמה פעמים. טיפסתי על הר אולימפוס ותיכננתי להגיע למנזר שנמצא על ההר. מצאתי את עצמי תקוע בצוק, בלי קליטה, במצב שאם אני משחרר את האחיזה אני נופל ואף אחד לא ימצא אותי לעולם. כל המחשבות השליליות רצו לי בראש – אין עבודה, אין חברה, אלוהים נגדי, היקום נגדי... אבל במקום לשחרר את היד ולמות, המשכתי לטפס למעלה והגעתי לפסגה. בדרך חזרה היה כבר חשוך ונפלתי לנחל קפוא. כל הבגדים שלי ספוגי מים וקר למות. צרחתי לעזרה וענה לי נזיר שבא והציל אותי. הייתי יותר קרוב למנזר ממה שחשבתי. הביאו לי שמיכה חמה, תה וכריך. זה נתן לי את התחושה שבכל זאת אלוהים איתי. תהיתי מה גרם לי להמשיך מהצוק ולהישאר בעולם הזה? למה אני נלחם כדי להיות פה? התשובה שמצאתי היא כדי לעשות מוזיקה ולשמח אנשים. ברגע הזה הבנתי כשהכל סביבי קרס, המוזיקה תמיד נשארה. מ־12 שנות לימוד אני לא זוכר כלום, אבל שירים מכיתה ב' אני עדיין זוכר בעל פה. מאז שחזרתי לארץ אני לא מתעסק בשום דבר שלא קשור למוזיקה וללשמח אנשים.

"אם כל מה שעברתי בחיים, המלאכים שלי עבדו שעות נוספות. לא הייתה לי משפחה לתמוך בי, אבל זכיתי בחברים מדהימים. לפני חודשיים עברתי תאונת דרכים, באמצע הלילה, והיו לי לפחות שישה אנשים שיכולתי להתקשר אליהם ולבקש שיבואו לקחת אותי. החברים מלאו את המקום של המשפחה, לטוב ולרע. אני נורא אוהב ליצור חיבורים בין אנשים, אז מעגל החברים שלי תמיד גדל, ויוצא שאני תמיד במרכז ה־Gang. כל החיים הייתה לי משיכה לקהל, כי לא הייתי מקבל תשומת לב מהבית. תמיד רציתי שיאהבו אותי, אבל עכשיו הגעתי למקום אחר שגם אני אוהב אותי".