ארץ עיר
בשכונה הכי יקרה בעיר, בעיר הכי יקרה בעולם, לא מפנים את הזבל מספיק, ואין פחי מיחזור. אין עצים ובקושי יש גינות.
בשכונה הכי יקרה בעיר, בעיר הכי יקרה בעולם, אין תחבורה ציבורית כמעט, ואין חניה, ואין צל, שזה הכי קשוח. יש בנייה, ומערבלי בטון, ואין מדרכות, ועם העגלה את צריכה ללכת על הכביש, רק כדי שמכונית יקרה מאוד וגדולה מאוד תנסה לעבור ברחובות הצרים של השכונה הכי יקרה בעיר הכי יקרה בעולם.
בשכונה הכי יקרה בעיר הכי יקרה, יש הומלסים וריח של שתן לפעמים, ובין ענני אבק חנויות היוקרה של שכונת היוקרה בעיר הכי יקרה בעולם, זה כיף לגור בעיר היקרה בעולם. אלוהים יודע כמה אני אוהבת גם אותה וגם את השכונה היקרה.
רק כן הייתי רוצה, לפחות, בשביל הטייטל, שאולי תהיה באמת קצת יותר יוקרתית ולא תיראה כמו אחות תאומה של הודו. ולעיתים אף פקיסטן (Not that there is anything wrong with that). אם זה המקום היקר בעולם, היה נחמד אם היה בה את המדרכות הכי נקיות בעולם והכבישים השקטים בעולם, או לפחות עצים מלבבים עם צל ולא טפטופי מזגן המפריחים אזוב פצוע. וגם פרחים? או שהגזמתי?
הייתי רוצה להרגיש שזה לא בלוף. שלפחות אם זה ככה, שירגיש מלכותי. שלפחות תהיה איזו תחושה של הכרה בזה, של יוקרה על אמת, שלא כל יום נחתום על עוד עצומה לנסות להציל עוד אסופת עצים שמנסים לגדוע רק כי הם לא משלמים ארנונה.
ואולי שיהיו קצת חיות? ולא חולדות, הן לא ממש מלבבות. ואולי יותר אנשים יאספו את הקקי של הכלבים שלהם. ושאולי בקיץ יהיו מצילים עד הערב כי רק בשש פחות חם בשביל להגיע. והיינו רוצים גם לרחוץ בשקיעות המדהימות של העיר היקרה בעולם.
ושלא אחרי כל גשם הכי קטן יתמלאו הכבישים בנהרות בלתי חציים, שאפילו מגפיים לא עוברים בהם ביובש. ושלא יהיו עמודי חשמל שנראים כמו דמויות מסרט אימה, עם חוטים מפחידים. ושיהיה יותר אור בלילה כי מחשיך מוקדם עכשיו ובשבע בערב כבר יש עלטה.
ושלא יצפצפו כל היום, בחוזקה, כאילו מי שישמע מה קרה, סתם כי שנייה ירדתי מהאוטו עם שני ילדים וזה לקח יותר מ־30 שניות.
בשכונה הכי יקרה בעיר הכי יקרה שאותה אני אוהבת, הייתי רוצה להרגיש גם קצת נאהבת. שקצת היא חושבת עלינו, התושבים. שעושים בה שווקים ססגוניים ומקשטים את רחובותיה בגרילנדות זהובות ובילדים חמודים. שתתאפס על עצמה העיר ותתחיל להתנהג כמו שהיא שווה כבר, שתתלבש ותתרחץ קצת לכבודנו.
כי מי יודע עוד כמה זמן נצליח לגור בה.
