הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב
"ליקריץ פיצה", החדש של הבמאי הגאון פול תומאס אנדרסון, הוא סרט קליל וכיפי שיחזיר אתכם ללוס־אנג'לס של שנות ה־70, כולל נגיעות ישראליות. רוצו לראות | בנימין טוביאס | 4 כוכבים
שיר ראשון: בסוף, סרטים במיטבם הם מכונת זמן. "ליקריץ פיצה" לוקח והופך אתכם לבני נוער בלוס־אנג'לס ב־1973. איך היה להתבגר שם, לרוץ שם, להתאהב שם. במקום מאוד ספציפי באל־איי: ברוכים הבאים לעמק סן פרננדו, פרברי הוליווד. פה לא גרים הכוכבים (למרות ששון פן קורע בסיקוונס אחד ככוכב עבר שמגיע לבקר, ובראדלי קופר עוד יותר כמפיק היסטרי שהיה החבר של ברברה סטרייסנד), אלא הסוכנים, הניצבים והשחקנים־ילדים. למשל גיבור הסרט (קופר הופמן, הבן של פיליפ סימור המנוח) והגיבורה (אלנה חיים) שמנסה להיכנס לביזנס, כנראה כי כולם סביבה כבר בפנים.
שיר שני: פול תומאס אנדרסון הוא גאון, יגיד כל חובב קולנוע, וגם אני. אולי הגאון הכי בקונצנזוס בקולנוע האמריקאי - יותר מהאחים כהן, יותר מווס אנדרסון שהפך לחומר לפרסומות. והסיבה שאנחנו מתים עליו, היא שכל פעם הוא הולך לכיוון אחר. "זה ייגמר בדם" היה כמו רומן עב כרס, "מגנוליה" גם, אבל מעידן וסגנון אחר, "לילות בוגי" הוא קלטת ממסיבה מלאה בקוקאין, "מידות רעות" הוא יצירת ג'אז לא קומוניקטיבית. וליקריץ? תקליט פופ מושלם מהסבנטיז (השם "ליקריץ פיצה" מגיע מחנות תקליטים קליפורנית מאותו עידן).
צד ב', שיר ראשון: ולכן הסרט הזה קטוע, כמו תקליט. אפיזודה אפיזודה. יש סיפור קטן שחוזר על עצמו, על בחור פוגש בחורה. הם ידידים וספק אוהבים, מתקרבים מתרחקים וחוזר חלילה. הופמן וחיים (מלהקת "חיים", ועוד שנייה מועמדת לאוסקר) פשוט מעולים וכובשים בתפקידים הראשיים.
שיר שני: בטוח שזה לא הסרט הכי טוב של פול תומאס אנדרסון. אבל הוא כנראה הכי קליל, הכי רומנטי והכי כיפי (אם כי "מוכה אהבה" עם אדם סנדלר נותן לו פייט).
שיר שלישי: מתחת לקלילות, הוא גם חכם ממש. הוא לא מתמכר לנוסטלגיה. הדמויות שלו לא מושלמות, לא בוגרות. הטרדות מיניות יש בשפע ברקע ויש פער גילים מטריד. הליקריץ הזה טעים, אבל גם מר.
שיר רביעי ואחרון: מה שמוביל אותנו למתנה הכי לא צפויה עבורנו, והיא שזה גם הסרט הכי "ישראלי" של אנדרסון. ממוטי חיים, כדורגלן מכבי יפו לשעבר ואבא של אלנה, שמופיע בתור אביה גם בסרט (והוא נהדר), ועד תיעוד של הקהילה הישראלית באל־איי, פלוס אזכורים למלחמת יום כיפור, זה הסרט שפול תומאס אנדרסון מעולם לא ביים בתל־אביב. רוצו לראות.
חיי היהודים בלונדון במאה ה־18, אהבה בימי המנדט הבריטי וקומדיית פשע צינית: ההפקות שעלו השנה במסגרת חג המחזמר המקורי בהבימה, הוכיחו שיש לז'אנר עתיד מבטיח בארצנו | שי בר-יעקב
חג המחזמר המקורי חזר השנה לפעול אחרי כמה שנות היעדרות מהנוף התיאטרוני שלנו, וגם מצא לעצמו בית מארח חדש אחרי הפרידה הכפויה מהיכל התרבות בבת־ים. הפסטיבל, שנוסד ומנוהל אמנותית על ידי הבמאי הוותיק אורי פסטר, נדד השנה לאולם יותר קטן ואינטימי במרתף תיאטרון הבימה, שם הוצגו שלוש הפקות, שהוכיחו שיש לז'אנר המחזמר עתיד מבטיח בארצנו.
ˆ "מלך השנוררים", ההצגה שזכתה בפרס הראשון בסיום הפסטיבל, הוא מחזמר קליל שנכתב והולחן על ידי נתי ברוקס, שהתבסס על רומן קומי ישן מאת הסופר היהודי־אנגלי ישראל זנגוויל, המספר על חיי היהודים בלונדון במאה ה־18. במרכז העלילה המפותלת ניצב מנשה דה־קסטרו, מלך הקבצנים היהודים בעיר הבירה האנגלית, ששייך לשבט הספרדי המיוחס. הדרמה סובבת סביב יחסיו המורכבים עם יענקל'ה, קבצן אשכנזי, המתאהב בבתו היפה, דבורה. יש משהו חתרני בסיפור הזה, ההופך את הסדר העדתי המקובל בנרטיב הישראלי, שבו דווקא המשפחה האשכנזית אמורה להתנגד לחתן הספרדי. מעבר לכך, מצליח ברוקס לשרטט אוסף גדול של דמויות משנה משעשעות, ולשזור אותן יחד לתוך קומדיה אפיזודית עם הרבה שירים יפים, שנהנו מהעיבודים המצוינים של המנהל המוזיקלי הוותיק, אלדד שרים.
הבמאי יגאל זקס בנה הצגה קצבית וזורמת, וגם הוציא ביצועים נאים מצוות השחקנים הרחב, ביניהם ניתן לציין את דניאל יפה, אסף אשתר ואודליה סגל. רן סנדלר המרשים ותאי קידר המקסים מגישים ביצועים כריזמטיים בתפקידים הראשיים, וגם שרים מצוין. בסך הכול, זהו מחזמר עליז, צבעוני ומלא חן על העולם התחתון של פעם, מעין "אופרת הקבצנים" יהודית וכשרה.
ˆ "אהובת הקצין הבריטי", שכתבה ענת ברזילי עם שירים של קובי לוריא, גם הוא מנסה לקחת אותנו לתקופה היסטורית אחרת, במקרה זה סוף ימי המנדט הבריטי. אך המחזמר, המחבר בין סיפור אהבה רומנטי טרגי לבין הצדעה נוסטלגית לתיאטרונים הבידוריים של פעם, לא ממש מצליח להתחבר לשלם ברור. העלילה מתמקדת בקלרה, זמרת דיווה מפולין המככבת בתיאטרון היתוש, המתאהבת בחייל בריטי צעיר חובב מוזיקת ג'ז והצעיר ממנה בשנים רבות. מצד שני, יש עלילת משנה על הבת שלה, לאה, המאורסת לפלמ"חניק ממוצא מזרחי, בניגוד לדעת אביה, המנהל מפעל נשק במרתף ביתם.
אף עלילה לא ממש מפותחת מספיק, אך הבעיה היותר חמורה היא המעברים החדים בין אווירה קלילה ומבדרת לבין רגעים מלודרמטיים חריפים, כולל הסוף שבו מתברר שאולי הקמנו מדינה אבל בדרך הפסדנו את האהבה. המוזיקה המצוינת של לוריא עושה עבודה טובה בניסיון לחבר בין הקרעים העלילתיים, וגם חלק מהשחקנים, ובעיקר השחקניות, כמו עדי ארד ואוריה לימור קומורניק, מגישים ביצועים יפים. אך, בסופו של דבר, התחושה העולה מההצגה היא שיש כאן פוטנציאל נאה שלא זוכה למימוש בימתי מלא.
ˆ גם המחזמר "עמירם" נע בין אווירות שונות ומשונות: מצד אחד קומדיית פשע צינית, עם הרבה התייחסויות לקשרי הון־פשע־שלטון, ומצד שני, סיפור אהבה רגיש ויפה על שני צעירים תמימים המגיעים מרקעים מאוד שונים ומתאהבים. אך בניגוד ל"אהובת הקצין הבריטי" זהו מחזמר שלא ממש לוקח עצמו יותר מדי ברצינות, ולכן האווירה השעטנזית שבו עוברת בקלילות. במרכז העלילה ניצב עמירם, הבן של ראש משפחת הפשע, הנאלץ להסתתר בקאנטרי המקומי הנקרא "נווה אושר" אחרי התנקשות באביו, ושם פוגש את שירן, הבת של מנהל הקאנטרי. העלילה ההזויה מצליחה להוביל אותנו בנבכי קונספירציות משונות וגם להציג סאטירה מוזרה על הקאנטרי כמרכז נהנתנות אובססיבית, אך המוזיקה הנהדרת שכתב אליאור פלח, יחד עם הבימוי התוסס של יותם קושניר והביצועים המקסימים של צוות השחקנים המוכשר הופכים את המופע האירוני המטורף הזה לממתק אמיתי.
בין הבולטים על הבמה ניתן לציין את הוותיקים המנוסים יואב בר לב ואלי דנקר לצד שמות חדשים כמו מאיה בכובסקי ועילי עלמני הנהדרות. בראש הלהקה ניצב גיל ארי כהן, שכתב את המחזה וגם מככב בצורה נהדרת בתפקיד הראשי. בעיניי, הוא התגלית האמיתית של הפסטיבל כולו השנה, ויש לקוות שהמחזמר המקסים והמצחיק שברא ימצא לעצמו במה של קבע בקרוב מאוד.
"להיות גבר", קובץ הסיפורים החדש של ניקול קראוס, הסופרת האמריקאית הכי יהודייה וכמעט ישראלית שיש, הוא יצירת מופת על נשיות מלבלבת ובדיקת גבולות | רן בן-נון | 4.5 כוכבים
בת למשפחה יהודית ניו־יורקית קלאסית, שטופת תסביכי רדיפה שואתיים, מבלה שנה בז'נבה לכבוד ההתמחות של אביה הרופא במחלקת הטראומה היוקרתית בבית החולים המקומי. כך נפתח "להיות גבר", קובץ הסיפורים החדש של הסופרת האמריקאית הכי יהודייה וכמעט ישראלית שיש, ניקול קראוס (בהוצאת כנרת).
השנה היא 87' וגיבורת הסיפור "שוויץ" נשלחת לבית ספר צרפתי נוקשה לבנות ונאלצת ללון במעין פנסיון המנוהל על ידי מטרונית חמורת סבר עם שלוש צעירות נוספות, שהמרשימה בהן היא סוראיה, נצר למשפחה פרסית גולה שעושה את כל מה שאסור – מעשנת, שותה ומבלה עם כמה גברים במקביל, עד שהיא נעצרת על בנקאי הולנדי מבוגר שמשתמש בה למשחקי מין משונים. בקיצור, יש כאן יצירת מופת קטנה, ומאוד קראוסית, על נשיות מלבלבת ובדיקות גבולות קיצונית.
במרכז הספר ניצבת הנובלה המרשימה "ימי סוף", העוקבת אחר נועה, צעירה אחרי גירושי הוריה מקליפורניה, ההולכת ומתכלה בדליקות ענק. אביה הארכיאולוג חופר אי שם בתל מגידו, ארמגדון, האתר הרשמי של מלחמת גוג ומגוג ואחרית הימים. החורבן הכללי שמסביב מתחבר לסוף העולם הפרטי של נועה, שלא מכבר זרקה את החבר הראשון שלה בהתקף זעם פתאומי נטול סיבה. היא לבד בבית שפעם הייתה בו משפחה חמה ואוהבת, ואצל קראוס גם הקריסה הכי טוטאלית נראית יפה עד דמעות.
גיבורת סיפור הנושא, החותם את הקובץ הנפלא הזה, היא גרושה יהודייה אמריקאית, שמסתובבת בעולם ונהנית בחברת שני גברים במקביל. הראשון הוא מתאגרף חובב גרמני עצום ממדים אך רגיש בדיוק במידה הנכונה, שגורם לה לתהות אם בזמן אחר היה יכול להיות קצין נאצי (הוא חושב שלא). השני הוא רפי הישראלי, בוגר סיירת שכמעט וחיסל משפחה שלמה של מפקד חיזבאללה בלבנון. קראוס צופה בריחוק אינטלקטואלי במודלים הגבריים שיצרה וגורמת לנו לתהות – מה יש בדבר הזה מלבד סקס? אקורד סיום גאוני לספר כל כך מבריק, שזה כואב.
אם יש פודקאסט אחד שאסור היה להחמיץ ב־2021, מדובר ב-9/12, הסדרה על הימים שאחרי הפיגוע במגדלי התאומים. פנינה אמיתית של אחד היוצרים המובילים בתחום באמריקה | אסף יערי | 4.5 כוכבים
איפה הייתם כשמגדלי התאומים בניו־יורק קרסו בפיגוע הגדול? אתם בטח זוכרים.
עכשיו תארו לכם שהייתם על ספינה עתיקה באוקיאנוס, באמצע צילומי סדרת ריאליטי שמשחזרת את מסעותיו של מגלה הארצות הקפטן קוק במאה ה־18. הקשר היחיד שלכם לעולם היה הטלפון הלווייני של הקברניט, שבוקר אחד מעיר את כל 56 הנוסעים ומספר להם מה קרה בניו־יורק ב־9/11, אבל בלי תמונות, בלי דיווחים, בלי עדויות.
כך נפתחת סדרת הפודקאסטים 9/12 שיצר דן טברסקי, מבולטי יוצרי ההסכתים בארה"ב, ומוקדשת למה שקרה בימים שאחרי הפיגוע הנורא לפני 20 שנה במגדלי התאומים. הסדרה מככבת בכל מצעדי הפודקאסטים שפורסמו לרגל סוף השנה, ואפשר להכתיר אותה בתואר פודקאסט השנה.
טברסקי, שבעברו הפקת תוכנית הטלוויזיה של ג'ון סטיוארט, וכמה פודקאסטים מצליחים, החליט לבדוק מה קרה לעולם (ובעיקר לאמריקה) בעקבות הטרגדיה, והוא עושה את זה בעזרת מקבץ של סיפורים מרתקים, מפתיעים ובעיקר מעוררי מחשבה.
בשבעת פרקי הסדרה (פחות מארבע שעות של בינג' מוצדק), מדלג ההסכת בין אדם ששכח את זהותו, לאוהד בייסבול שנעצר בדרך לשירותים במשחק בייסבול כי לא שר את ההמנון, בין הקומיקאי ג'ורג' קרלין שערב לפני הפיגוע צחק בהופעה על חיבתו לאסונות גדולים, למוחמד המהגר הפקיסטני התמים שמצא את עצמו בחקירה והיום מניף דגל אמריקאי אדיר ממדים.
מדובר ביצירה דוקומנטרית מעוררת השראה, עם תחקיר עמוק ומקיף, ומרואיינים ייחודיים. פסיפס הסיפורים מציף את השאלה: מתי אסון התאומים הפך לרעיון שמעצב את המדיניות האמריקאית ואולי גם את האופי הלאומי?
היתרון של פודקאסט כזה על סדרת דוקו בטלוויזיה הוא בכך שאפשר לצרוך אותו על הדרך, בנהיגה, בריצה בפארק או בתור לבדיקת קורונה. עדיף בהרבה על גלילה חסרת תוחלת של הרשתות החברתיות בנייד.
שני הפרקים האחרונים של הסדרה פחות חזקים, אבל פרק אקטואלי במיוחד הוא זה שעוסק בלידתן של תיאוריות הקונספירציה הרבות, ובתפקיד שהן ממלאות בתקשורת שבין האדם הפשוט לממסד.
אפשר להאזין ל"9/12" בכל האפליקציות ובאתר
https://open.spotify.com/show/3ufgLmlLHsZPQCeh5rBm4X
לפרק הראשון (מומלץ להאזין לפי הסדר)
https://open.spotify.com/episode/7cDUdpJsq33NxAQzUgqqZo
נל סמית', נערה בת 14 חברה ללהקת פליימינג ליפס ויצרה איתם את - Where The Viaduct Looms, אלבום קאברים חכמים ומפתיעים לשירים הגדולים של ניק קייב. ולא, זו לא התחלה של בדיחה | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים
עד שיתחילו לטפטף האלבומים של 2022, הנה חוב קטן מהשנה שזה עתה הסתיימה. אבל כזה שבאמת כיף לפרוע.
יש אלבומים שהסיפור שמאחורי לידתם יפה לא פחות מהמוזיקה שמגלים כשמתחילים להאזין להם. אחד מהם הוא Where The Viaduct Looms שבו נל סמית' בת ה־14, בעזרת סיוע חם מחברי הפליימינג ליפס, מגישה תשעה קאברים חכמים ומפתיעים לכמה מהשירים הגדולים של ניק קייב.
סמית', שנולדה בלידס ועברה בהמשך לקנדה, פגשה לפני כשנתיים בפסטיבל מוזיקה שהתקיים בארץ עצי המייפל את סולן הפליימינג ליפס, וויין קוין. סמית' נהגה להגיע להופעות של הלהקה כשהיא מחופשת לתוכי, עמדה הכי קרוב שהיא יכולה לבמה וצרחה את מילות השירים בהתלהבות שאפשר לייצר רק בגילים שכאלו.
זה היה עניין של זמן עד שקוין יקלוט את המעריצה הצעירה בעלת החושים המוזיקליים והאופנתיים המפותחים. כשזה קרה הוא הקדיש לה קאבר לשיר של דיויד בואי – וסמית' שרה איתו.
השניים הפכו לידידים, וכשסמית' החלה ללמוד לנגן על גיטרה ולכתוב שירים, היה די מתבקש שקוין וחברי להקתו יהיו בתמונה. בתור שיעורי בית, הוא הציע לה לצלול לאלבומים של קייב, לבחור מהם את השירים שהיא תתאהב בהם, ואז להקליט אותם ולשלוח לו את הגרסאות שלה, במטרה שהלהקה תוסיף את הצבע החללי־פסיכדלי שלהם על הסקיצות.
התוצאה היא אחד מאלבומי הקאברים החמודים שיצאו בחודשיים האחרונים. הגרסאות של סמית' ל־The Ship Son, No More Shall We Part, Girl In Amber, O Children וחבריהם, בהחלט התרחקו מהמקור הבלוזי־מוריבידי של קייב. הן מוגשות פה על מצע אלקטרוני רך ומאוד לא מתאמץ, והן נשמעות מרעננות ואווריריות בדיוק במידה, ובעיקר – מטאטאות החוצה כל מחשבה על גימיק.
קשה שלא לחשוב על כך שסמית' היא בערך בת גילו של ארתור, בנו של קייב שנפל אל מותו מצוק לפני כשש וחצי שנים. קייב, שיצירתו מאז היא הדהוד שורט לב לטראומה שעברה משפחתו, יכול למצוא מעט נחמה בכך שנערה חובבת מוזיקה וזמרת עם גישה מקורית, מתחברת לחומרים אפלים ומורכבים שעוברים מעל לראש של רבים מבני גילה.
https://open.spotify.com/album/2EG2v4spiRrWdRhbWVfgGi
