מינכן 1938, מוסקבה 2022
אין להשוות בין היטלר לפוטין או בין גרמניה הנאצית לרוסיה - אבל הנימוקים המחפירים של המערב שהובילו להקרבת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה חוזרים ומופיעים כעת ביחס לאוקראינה
מינכן: על סף מלחמה" הוא סרטו החדש של הבמאי הגרמני כריסטיאן שווצ'ו, שעלה החודש בנטפליקס. עלילתו, המתבססת על מותחן הריגול של הסופר הבריטי רוברט האריס, "מינכן", מתרחשת ביומיים הקריטיים בספטמבר 1938 - כאשר היטלר דרש מבריטניה ומצרפת לספח לגרמניה הנאצית חלקים מצ'כוסלובקיה ולשעבד את חלקיה האחרים, תוך איום מפורש לפלוש אליה אם לא תינתן לו ההסכמה המבוקשת. הוא ניהל משא ומתן עם ראש ממשלת בריטניה צ’מברלין, שנכנע לבסוף לכל דרישותיו, ועל מנת "להציל את אירופה מעוד מלחמה" מגיש את צ'כוסלובקיה על מגש נייר לנאצים.
הספר, ובמיוחד הסרט, אינם היסטוריים. לתוך המציאות המשוחזרת והעמוסה באנכרוניזמים נוסף סיפור בדיוני על דיפלומט גרמני צעיר אנטי־נאצי המדליף לחברו הבריטי, ידיד מספסל הלימודים באוקספורד, מסמך שבו מפרט היטלר את תוכניות הכיבושים העתידיים שלו באירופה; המסמך מגיע ערב החתימה לידיו של צ'מברלין, הדוחה אותו בביטול ובכעס ומחליט להיענות לדרישות היטלר. כדי להצדיק את מעשיו הוא נעזר בשלושה נימוקים. האחד: מה שהיטלר מבקש מהעולם אינו שטחי מחיה לאומה הגרמנית אלא רק "הערכה וכבוד". אם יקבל אותם, ירפה מחלומותיו האימפריאליים. השני: הסכם עם היטלר יהיה הישג של ממש לדיפלומטיה, וכל מלחמה שנדחתה באמצעות דיפלומטיה, אפילו לתקופה קצרה, עדיפה על מלחמה שפרצה בגלל כישלון הדיפלומטיה. ושלישי: לשתי המעצמות, גרמניה ובריטניה, אסור לצאת למלחמה בגלל "סכסוך על גבולותיה של מדינה קטנה שרוב האירופאים בכלל לא שמעו עליה". בקיצור, מוטב לכל העולם להעלים עין ואפילו לתת גושפנקה ל"פלישה קטנה" של גרמניה הנאצית למדינה שכנה.
נימוקים אלו שוב מושמעים באירופה בינואר 2022, הפעם מול האיומים של המשטר הנוכחי ברוסיה כלפי אוקראינה, מדינה דמוקרטית שכנה הקרועה מבפנים. נכון, יש כל הבדל שבעולם בין רוסיה של פוטין לגרמניה של היטלר, ואין לי שמץ של כוונה חלילה למתוח קווי דמיון לא בין השניים ולא בין שני הממשלים. הכל מבדיל ביניהם, חוץ משיטת האיומים על המדינות השכנות והשתלטות עליהן, או על חלקים מהן, והפעלת ממשלות־בובות בשטחן. כאן כדאי להזכיר כי גם ב־1956 "ביקשו" קומוניסטים הונגרים הכפופים למוסקבה מברית־המועצות לשלוח טנקים לדכא את המרד ההונגרי הדמוקרטי. ב־1968 "ביקשו" קומוניסטים צ'כים מחרושצ'וב לשלוח את כוחות ברית ורשה לדכא את האביב של פראג, וב־1979 היו אלו קומוניסטים אפגנים שליחי מוסקבה שממש התחננו בפני ראשי ברית־המועצות לפלוש לארצם. שלא להזכיר את הכיבוש־למעשה של אוקראינה המזרחית וחצי האי קרים על ידי בדלנים רוסים ב־2014־2015 וביצור אחיזת הקרמלין שם. תקדימים לא חסרים, אפוא.
ולמרות השוני העמוק בפוליטיקה הגלובלית, נשמעים גם היום נימוקים דומים לטובת היענות מיידית לאולטימטום הרוסי כלפי אוקראינה והמערב: פוטין לא רוצה את אוקראינה, הוא רוצה רק "כבוד והערכה" מהמערב. הפתרון הדיפלומטי, כולל כניעה לרוב דרישותיו, עדיף על סכנת מלחמה. ובכלל אין מה להרעיל את היחסים בין המעצמות בגלל מחלוקת גבולות עם אוקראינה רחוקה; איפה בכלל נמצאת אוקראינה הזו?
הסרט של שווצ'ו - להבדיל מהספר של האריס - מנסה להלבין את מכירת צ'כוסלובקיה להיטלר על ידי צ’מברלין באמירה כי השנה שחלפה בין הסכם מינכן לפלישה נאצית לפולין בספטמבר 1939 נוצלה לחימוש מזורז של בריטניה והכנות למלחמה של צרפת. האמת ההיסטורית שונה לגמרי: בריטניה ובעלות בריתה לא הרוויחו מאומה מכניעה להיטלר במינכן ב־1938, ואילו הנאצים הרוויחו המון.
"מינכן: על סף מלחמה" הוא סרט לא טוב, ארוך מדי, מעורפל מדי, מדובר מדי ומסולף מדי. אבל יש בו לקח: המקריב קורבן למולך לא משביע את המולך, אלא רק מגביר את תאבונו. הבה נקווה שנשיא ארצות־הברית ג'ו ביידן, שנולד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ושתודעתו הפוליטית עוצבה על ידי המלחמה הקרה, אימץ והפנים את מוסר ההשכל הזה.
