דברים שרואים מכאן

בילדותי, אי שם בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000, השעון היחיד שהכתיב את ימיי היה לוח השידורים. ידעתי ששווה לקום בחופש הגדול לפני ההורים כי אז ישדרו בחינוכית את 'מרקו', רצתי כל הדרך הביתה מבית הספר להגיע לפרק של 'קטנטנות', ולבושתי אודה שכמדריכה בתנועת הנוער מעולם לא קבעתי פעולה שנפלה על פרק של 'דוסון קריק'. אמנם אוהבים לקרא לילדינו דור המסכים, אבל גם אנחנו היינו דור שגדל יחד ובתוך ערוצי הטלוויזיה. ההבדל הוא שכולנו צפינו בדיוק באותם התכנים, באותה השעה, ויכולנו לנהל תרבות שלמה סביב יצירות מופת או סביב טראש שלא ברא השטן.

בעולם של ריבוי ערוצים, של אקסבוקס וסמארטפון, נראה שהצפייה המשותפת היא נחלת העבר. לכל אחד יש את העדיפויות שלו, וממילא כולנו מכורים לבינג'. לצרוך מהר, בכמויות, לסיים ולשכוח. אבל דווקא ההתרחשות הערה שקורית כרגע סביב תוכניות הילדים והנוער של החינוכית מוכיחה אחרת. בשבועות האחרונים, בכל יום ילדיי חזרו מהצהרון חסרי נשימה. הם ידעו שבשעה 15:00 בדיוק עלה ליוטיוב פרק חדש של תוכנית הילדים 'כראמל', המבוססת על סדרת הספרים הנהדרת של הסופרת מאירה ברנע־גולדברג. אי־אפשר לתאר את ההתרגשות המשותפת לקראת הצפייה. כל ילדי הגן והיסודי סביבנו מדברים רק על זה, צופים רק בזה ומחכים רק לזה. ואנחנו, ההורים, מחייכים. זה כל כך מוכר לנו מילדותנו, כמעט וינטג'. יותר משמונה מיליון צפיות ברשתות רק ב'כראמל' מעידות שישנה מדורת שבט תרבותית שמשותפת לכלל ילדי ישראל.

כראמל היא יצירה עברית, שהחלה כאמור בכלל כסדרת ספרים מצליחה. בזכות ההצלחה האדירה בטלוויזיה, היא גרמה להמוני ילדים שלא קראו אותה עד אז – לשוב אל הספרים וליהנות מהם. כך גם 'האחיין שלי בנץ' או אפילו 'להציל את חיות הבר' וכמובן 'קופה ראשית'. כולן לא נולדו מעבר לים. הן תוצר של תרבות עברית שוקקת, שנטועה בהוויה הישראלית וילדי ישראל אימצו אותה בחדווה. בימים ארוכים של חוסר שגרה, בידודים ומחלות – דווקא הנורמליות של טלוויזיה ישראלית משותפת הייתה מענה נהדר עבור ילדים צעירים. בסופו של דבר, ה'חינוכית' היא ההישג הכי מרשים של תאגיד השידור כאן: היא תרגמה את ריבוי הרשתות החברתיות דווקא ליצירת פסקול ילדות אחיד ומשותף.