שלוש המלצות לפסח

לכל אחד משלושת הרגלים יש המגילה שלו: את קהלת קוראים בסוכות, את רות בשבועות, ובפסח את שיר השירים - זאת לכבוד האביב, שנזכר ומתואר שם, ומשום שמפרשים שונים רואים את שיר השירים כאלגוריה ליציאת מצרים, ואת פסוקי העגבים הנחמדים הם מתארים כדימוי ליחסי האהבה בין אלוהים ובין עם ישראל - העיקר לא להודות באמת, שמדובר בשירי אהבה ותשוקה בין אוהב לאהובה.

מדוע צריך להשתמש באברי גוף כה מובהקים ובפעילויות כה ספציפיות כדי לתאר את אהבתנו לאלוהים ואת אהבתו לנו? לא ברור. הרי בעוד מקומות בתנ"ך מתוארים יחסי זוגיות בינינו ובין הקב"ה. ירמיהו, למשל, התפייט באופן צנוע ותרבותי: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר". אבל בשיר השירים כתובים תיאורים קצת פחות רוחניים: "דודי לי בין שדיי ילין" ו"שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", ושיוך התנוחות האלה ליחסי האל והמאמינים, הכשירו את שיר השירים ואפשרו את כניסתו אל התנ"ך.

אין אלוהים

אלוהים נעדר רק משני ספרים בתנ"ך, ממגילת אסתר ומשיר השירים, ועל אף זאת קבע רבי עקיבא שקדושתו עולה על קדושת ספרי התנ"ך האחרים! אין לי הידע הנחוץ כדי להסכים או להתנגד לקביעה הזאת, אבל נדמה לי שמרוב קדושה נשכח הצד האישי והרגשי של רבי עקיבא לשיר השירים, ואני מעז להציע הסבר אחר, שמקורו באהבת רבי עקיבא ואשתו רחל ומהזדהותו עם הכתוב.

כזכור, רבי עקיבא רעה את צאנו של אדם עשיר ששמו כלבא שבוע. רחל, בתו של בעל הבית, התאהבה בו ונישאה לו. אביה גירש אותה מביתו והדיר אותה מנכסיו, וכיוון שבימים ההם לא חילקה הממשלה הקצבות לאברכים, קושש רבי עקיבא ומכר עצי הסקה.

השניים חיו חיי עוני קשים: "בימות החורף היו ישנים במתבן", מסופר, אבל האהבה כיסתה על מחסורם: "היה מלקט תבן מתוך שערותיה", כתב עליהם סופר מחונן ששמו לא נודע, והתיאור האינטימי הזה מזכיר לקוראים את "נלינה בכפרים" של שיר השירים, אולי גם לקורא רבי עקיבא.

כשחזר בעלה מלימודיו יצאה רחל לקבלו, נפלה לרגליו, ותלמידיו הדפו אותה בגסות, דחפו אותה, ועוד פסוק משיר השירים עולה על הדעת: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני"... לעניות דעתי, ייתכן שהקדושה שייחס רבי עקיבא לשיר השירים נבעה מאהבתו לאשתו, ומכאן החרדה שחש לגורל המגילה הזאת, שמא יצליחו הצדקנים והטהרנים של ימיו להוציאה מן התנ"ך ולהשכיחה מליבנו.

עוצמת הארוס

את שיר השירים מצאתי השבוע גם בספר חדש ששמו "מסעותיי עם העברית". כתב אותו הבלשן רוביק רוזנטל, חוקר השפה העברית על כל רבדיה. כל ספריו ומילוניו נמצאים בביתי, אני נעזר בהם לא אחת, וגם בספרו החדש מצאתי לי תנא דמסייע: דברים שכתב על אודות המדרשים והפירושים שמכשירים את שירי העגבים של שיר השירים כסמל לאהבת עמנו ואלוהינו: "שום מדרש לא ינצח את עוצמת הארוס של האצבעות הנוטפות מור והשדיים הזקופים כמגדלות", כותב רוזנטל, וגם: "עורכי התנ"ך, החכמים באנשים, השאירו את כתב התהילה הזה לאהבה ולחדוות המין לדורות הבאים". לכבוד פסח אני ממליץ לקרוא את שני הספרים האלה, גם את "מסעותיי עם העברית" וגם את שיר השירים.

טיול פסח

בפסח נוהגים לטייל, וההמלצה השלישית שלי היא אטרקציה תיירותית שלא מופיעה במדורי ובספרי הטיולים. לשם כך יש לנסוע בדרך עפר שיוצאת מכביש 25, בין צומת הערבה ובין דימונה, לכיוון פתחו של המכתש הקטן. אחרי כתשעה ק"מ מגיעים למצפור שניצבים בו שלטי הסברה על אודות מרבצי הפוספטים שבאזור, על תקופת הטורון ועל תהליך חשוב שהתרחש בה: "סביבת ההשקעה של סלע הפוספט הייתה באגנים ימיים באזורנו עקב קימוט גיאולוגי לפני כ־90 מיליון שנה".

מה כאן האטרקציה? ובכן, היא נמצאת על השלט עצמו: מישהו טרח, קירצף ומחק ממנו את המילה "מיליון", כך שתקופת הטורון לא הייתה לפני 90 מיליון שנה אלא לפני 90 שנה, וכך גם הקימוט הגיאולוגי והאגנים הימיים שנוצרו בעקבותיו.

אני תוהה: מי הם האנשים שהמספר 90 מיליון הכניס אותם לחרדה כזאת? ייתכן שמדובר במי שחוששים ממספרים גדולים באופן כללי ואף פעם לא קונים פיס. אבל סביר יותר שמדובר באנשים שמבקשים להנחיל לציבור את הידיעה שהעולם נברא לפני 5782 (ה'תשפ"ב) שנים, והאפשרות שגילו גדול מזה מערערת אותם.

איש באמונתו יחיה, אבל יש אנשים שמבקשים לעצב גם את אמונותיהם של אחרים. במאה ה־17 הועמד גליליאו גליליי למשפט האינקוויזיציה על מחקריו המדעיים. לפני מאה שנים נתבע ל"משפט הקופים" מורה אמריקאי שלימד את תורת האבולוציה של דרווין. ואצלנו, במאה ה־21, מוחקים יהודים טובים את המילה "מיליון" משלט שמסביר תהליך שהתרחש לפני 90 מיליון שנים. אני משער שהם צאצאים ישירים של האנשים שדרשו להוציא את "שיר השירים" מהתנ"ך, ואני שמח שהיו לנו אז "החכמים שבאנשים", עורכי התנ"ך, שהבינו שיש בידיהם ספר שירה נועז ונפלא, שצריך לשמור עליו על אף תכניו הבעייתיים. חבל שאין לנו אישים כאלה היום.

המשך הטיול

על מאורעות שאירעו לפני 90 מיליון שנה אפשר לשער כל מיני השערות, אבל את מה שקרה לפני 90 שנה אפשר לבדוק. אני, אמנם, עוד לא נולדתי אז, אבל סבא שלי היה כבן 40. פניתי אליו והוא שמח לספר לי על הקימוט הגיאולוגי ההוא, על האגנים הימיים ועל הפוספטים: "הטורון הייתה תקופה נהדרת!" הוא קרא בהתרגשות, "איזה קימוט, והאגנים הימיים... היינו הולכים לשם בכל שבת: אני, אברשה, יאשה, ברל כצנלסון, טוניה ומאשה, וברל תמיד צעק עלינו: דוואי, חברים! תיכנסו כבר למים, עוד מעט ישקעו שם פוספטים ולא נוכל לשחות". ¿