דבר אחד ברור - הייתה נשיקה. המצלמות הנציחו אותה. אבל מה בדיוק היה אחרי שהמצלמות כבו - לך תזכור. יחסי הציבור לסרט "נורית" פימפמו שגם אחרי שהבמאי ג'ורג' עובדיה צעק "קאט", ששי קשת ויונה אליאן המשיכו להתנשק. "האגדה מספרת שהצוות יצא והשאיר אותנו להמשיך להתנשק ומאז אנחנו חיים באושר ובעושר", אומר קשת. "ממרום שנותינו אנחנו לא זוכרים מה בדיוק היה שם".

"גם אני לא ממש זוכרת כמה זמן נמשכה הנשיקה", מוסיפה אליאן. "בכל אופן, הייתי בסצנה הזאת עם שמלה וששי עם חצי גוף עירום - ככה זה בסרטים לכל המשפחה, חייב להיות צנוע. מה שבטוח זה שאחרי שבעה חודשים התחתנו".

50 שנה עברו מאז הסרט "נורית" שהפגיש ביניהם. כשהכל התחיל אליאן הייתה שחקנית מבטיחה בתיאטרון הקאמרי, בתחילת שנות ה־20 לחייה; וקשת, אליל נוער, בוגר להקת הנח"ל המיתולוגית. כשלביאה הון, הסוכנת של אליאן, הציעה לה לשחק בסרט, אליאן לא ממש התלהבה. "קראתי את התסריט, ואמרתי, 'אני לא עושה את הדבר הזה. מה זה?'. למזלי, ישבה אצל לביאה טלילה בן זכאי, אז עיתונאית משמעותית. היא אמרה, 'תקשיבי, אם הסרט יהיה לא טוב, הוא יישכח אחרי יום, ואם יהיה טוב, לכי תדעי'. הסכמתי. הסרט שינה את מהלך הקריירה שלי. מאותו רגע כרתי ברית עם הקהל. זה קהל שאוהב אותי ולאט־לאט למד לראות אותי גם בתיאטרון".

מה ידעת אז על ששי?

"ידעתי שהוא אליל נוער, בעיניי זה היה חסר משמעות. ההתאהבות הייתה ממבט ראשון. מהרגע שהסתכלתי עליו ידעתי שנתחתן. גרתי אז באבן גבירול והמונית שאספה אותי לצילומים לקחה אותו. ראיתי אותו מרחוק. היו לו מעיל אפור עם צווארון גבוה שכיסה את הפנים, ומשקפיים אפורים כדי שהמעריצות לא ירדפו אחריו. לקחתי איתי לנסיעה את 'שירה' של עגנון כדי שיידע שאני לא בעניין שלו".

"הפגישה הראשונה שלי עם יונה הייתה דרך תמונה", נזכר קשת. "הייתי בלונדון, הופעתי ב'אלברט הול'. יום לפני זה הופיע שם פרנק סינטרה ויום אחר כך הביטלס. שלמה צח, האמרגן שלי, שלח לי תמונה של יונה ואמר, 'זאת תשחק לצידך בסרט', אמרתי 'בסדר'".

"הוא לא ממש יצא מכליו", אליאן צוחקת.

קשת: "אגב הספר של עגנון, היא הייתה תקועה כל הנסיעה על אותו עמוד. סיפור ההתאהבות לא היה פשוט. הייתי בקשרים עם מישהי אחרת. יש אומרים שאפילו היה לנו תאריך לנישואים, אם כי אני לא זוכר. באופי שלי אני ביישן, קיבוצניק, ומבחינתי לבגוד זה איום ונורא.

"הייתי כל כך ביישן שכשיונה הזמינה אותי להצגה שלה, 'הן לא תקחהו עימך', הבאתי איתי את יהודה ברקן, שהיה שותף שלי לדירה. גם יונה הגיעה עם חברה. הלכנו אחרי זה לשתות קפה, ומשם עלינו לדירה. ברקן הלך עם החברה לחדר. אני התמים ישבתי עם יונה עד הבוקר על השטיח ודיברנו־ודיברנו".

אליאן: "ככה הוא קנה את ליבי".

× × ×

למרות הביקורות, כ־700 אלף איש צפו ב"נורית", כמות מדהימה אז. "חטפנו ביקורות איומות", אליאן נזכרת, "יום אחד הלכתי בדיזנגוף ונסים אלוני, המחזאי הדגול, עבר. חטפתי פיק ברכיים. ואז הוא אמר, ראיתי את 'נורית', וזה סרט נפלא. הרגשתי שהנשמה שלי ממריאה".

מי הציע למי נישואים?

אליאן: "הוא אומר שאני אבל הוא משקר".

קשת: "הייתי בסיבוב הופעות של הפסטיבל החסידי באמריקה. יונה אמרה, 'אמא שלי קנתה מגבות ומפות וסירים', אז הבנתי שאני צריך לחזור ולהתחתן איתה. זו בעצם הייתה הצעת הנישואים".

החתונה כיכבה בעיתונים ובמהדורות החדשות. השבועון "העולם הזה" אפילו הקדיש לה את הכותרת "חתונת המרגרינה". "פתחו אז מלון חדש בבת־ים, פאן אמריקן", אליאן נזכרת. "פנו אלינו מהמלון ואמרו, 'נעשה את החתונה על חשבוננו'. באנו לאולם וחשכו עינינו. השף שלהם פיסל את הפלקטים שלנו ממרגרינה".

איפה ביליתם את ליל הכלולות?

קשת: "בפאן אמריקן. זה היה היום הכי גשום אי פעם. זקני צפת לא זכרו דבר כזה. החימום לא כל כך עבד והחלונות לא היו אטומים, אפילו נכנס קצת גשם".

אם היו אומרים לכם אז שהנישואים שלכם יימשכו 50 שנה, מה הייתם אומרים?

קשת: "כשהתחתנתי עם יונה הייתי עיוור, כי הרי אומרים שהאהבה עיוורת. 50 שנים קדימה בטח לא חשבתי. כשאני מסתכל אחורה, 50 השנים עברו במהירות. אני אוהב את יונה הרבה יותר משאהבתי אז".

אליאן: "השיר של דליה רביקוביץ, 'אהבת תפוח הזהב', הכי מתאים לתאר את האהבה שלנו. הוא אומר בין השאר: 'שני דגים נחפזו/ וירדו למצולות הים/ לספר איש לרעותו/ מה גדלה אהבתם/ שני דגים צללו/ ושהו במצולות הים/ וככל שהרחיקו הלוך/ כך גדלה אהבתם'.

"אני זוכרת שאמרתי בהתחלה לששי, שאני לא מתחייבת להמון שנים. כשנפגשנו הייתי נערה שהייתה מאוהבת בסרטים הצרפתיים על חיי הבוהמה. לא חשבתי שאהיה ממוסדת. היו פעמים שחשבתי שאני רוצה למות בגיל 36. חלומות רומנטיים מטופשים, בדיוק כמו הרצון להיות אמן עני שגר בעליית גג בפריז וכותב מייסורים".

היו לך אהבות לפני ששי?

"ברור, אבל לא בכמויות. כל פעם זה היה סיפור אהבה גדול, לא סטוצים. הילדים שואלים עד היום על האהבות הראשונות שלו, והוא מתעקש, 'לא, אמא הייתה האהבה הראשונה שלי'".

וזה יהיה לתמיד?

אליאן: "בהחלט. המון אנשים אומרים לנו, 'אתם השראה לזוגיות'. בגלל שנפל עליי מאוד מהר כל מה שכולם רוצים היום במקצוע שלנו - פרסום וסלבריטאות, שהם לא באמת חשובים בעיניי - כשהחיים עמדו מול המקצוע, המקצוע תמיד הפסיד למשפחה. פעמיים קיבלתי הצעה להגיע להוליווד ולא נסעתי. אמרתי, מה ששי יעשה שם? יש לו קריירה פה. אותו הדבר ששי. קצת אחרי שמייק ברנט מת, הציעו לו לעשות קריירה בחו"ל והוא סירב".

"כל החיים שואלים אותי, 'למה לא נסעת לברודווי?'" אומר קשת, "ואני אומר, יותר טוב שישאלו למה לא נסעתי מאשר למה נסעתי. מי ערב לי שאצליח? אני ממש לא מסתכל אחורה ואומר פיספסתי".

אליאן: "אם הייתי רוצה לשחק את מרתה ב'מי מפחד מווירג'יניה וולף', בחיים לא הייתי משחקת אותה בארה"ב כי תמיד הייתי זרה שם. מקסימום הייתי משחקת פליטה פולנייה. השיקול המרכזי שלי תמיד היה המשפחה. אתה יודע מה זה לשבת עם הילדים בשבת? ועכשיו זה גם עם הנכד. זה האושר האמיתי. אתה יודע איך אני נהנית כשהנכד קורה לי סבתא? שום אוסקר לא היה גורם אושר כזה.

"צילמתי עכשיו סדרה בבלגיה. היו לי איזה 18 טיסות. הילדים אמרו, 'תסעי, חוויה של פעם בחיים', ואני לא הייתי כל כך להוטה. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן, אבל לא נראה לי שעכשיו אפרוץ לעולם".

קינאתם לפעמים אחד בשני?

קשת: "מכיוון שיונה יותר שחקנית, ואני בצד המוזיקלי - אף פעם לא הייתה קנאה. תמיד, גם כשאחד מאיתנו הצליח יותר, היינו חרדים להצלחה של השני'".

× × ×

שני ילדיהם הלכו בעקבותיהם. הבכור אריאל הוא מפיק מוזיקלי וחבר להקת "פול טראנק". מאי משחקת בתיאטרון בית ליסין ("אפס ביחסי אנוש", "אינטימיות"). "הם ראו את כל הדבש וכל העוקץ שבמקצוע הזה", אומר קשת.

אליאן: "הם לא באו למקצוע הזה עם משקפיים ורודים. הם חוו את המציאות כמו שהיא. שואלים אותי המון, 'כדאי שהילד שלי יהיה שחקן?' ואני אומרת, 'כדאי זה בטח לא, רק אם המקצוע בוחר בך'. שאלתי את מאי, 'היית יכולה לעשות משהו אחר מלבד לשחק?' היא ענתה, 'לא, רק את זה'.

"אריאל מגיל חמש מנגן בפסנתר, ומגיל 14 מלווה את ששי בהופעות. בשלב מסוים הוא אמר, 'אמא, אני רוצה ללמוד משחק'. הוא חשב שאתעלף. אמרתי, 'אם יש לך את התאווה לזה, לך ללמוד, שלא תחשוב שהפסדת משהו'. הוא למד שנה בבית צבי ואז בא ואמר, 'אמא, אני לא רוצה'. אף פעם לא השלכתי על הילדים את הרצונות שלי. החוכמה היא לראות מה צומח. זה כמו שהפסלים אומרים - הפסל בונה את עצמו".

קשת: "אם היינו רואים שהילדים שלנו בינוניים, אולי היינו מנסים לשכנע אותם שלא לבחור בדרך הזאת. אין דבר יותר עצוב מלהיות בינוני במקצוע שלנו. הילדים שלנו מאוד מוכשרים, והם צריכים עדיין לפלס להם את הדרך. כשאני רואה את מאי על הבמה, אני בוכה. זה לא מעכשיו. אותו הדבר כשאני רואה את הלהקה של אריאל".

אריאל נסע כמה שנים לחו"ל כדי לברוח.

אליאן: "כל אחד והבריחה שלו. זה היה הניסיון שלו להגדיר את עצמו בנפרד מאיתנו. הוא חי שלוש שנים בפריז וחזר. אני חושבת שהוא רצה את זה כהשלמה לדברים שהוא עושה. כשאתה מוזיקאי ויודע גם סאונד, אתה מרחיב את הידע שלך. כשמאי הלכה להיבחן ללהקה צבאית היא כתבה בטופס, 'מאי חיה קוסובסקי קשת', שזה גם השם שלה בתעודת הזהות, העיקר שלא יידעו מי היא".

מתי בכיתם בפעם האחרונה?

"כשהילד האוקראיני הלך עם הבובה שלו לעבר הגבול לא יכולתי להפסיק לבכות", אליאן משיבה.

קשת: "יש כל כך הרבה סיבות לבכות בחיים, אבל אם אתה לא יודע גם לצחוק, אבוד לך".