"נולדתי בתקופה המתאימה של הזמר העברי, עם מנגינות ועם מילים. בזמננו זה היה מקצוע לכתוב מילים ומנגינות. כל אחד היה ספציאליסט במקצוע שלו. היום כל אחד עושה הכל"

החיבור היהודי.

"השיר שאני הכי מחוברת אליו הוא 'עושה שלום', שיר שקושר אותי לעם היהודי, למסורת, לבית סבא וסבתא שלי. לפני שאני ישראלית, אני קודם כל יהודייה, אולי בגלל החינוך שקיבלתי בבית שלהם. השיר נולד בפסטיבל הזמר החסידי 1969 וזכה במקום השני. פניתי לאהוד מנור וביקשתי, 'תן לי רעיון על מה לכתוב', והגאון הזה בחר את המילים הכל כך נוגעות מתפילת הקדיש. השיר הזה כבר פרס מזמן כנפיים בכל העולם".

אהוד מנור.

"את אהוד פגשתי כשהייתי פסנתרנית במועדון צוותא, שהיה אז ברחוב מאפו. שלמה ניצן הפגיש בינינו. הוא אמר, 'תכירו, אהוד כותב מילים, את מנגינות. תעבדו ביחד'. אהוד נתן לי פתק ובו המילים של 'הבתים שנגמרו ליד הים', עם אותיות קידוש לבנה מנוקדות כמו של ילד בכיתה ב'. למחרת בבוקר כבר הלחנתי את השיר. כך נולד רומן של המון שירים וחיבור שאין כמותו. גם של המשפחות. השירים הראשונים של אהוד ושלי מתאפיינים באופטימיות אין קץ ובטקסטים שמחים. עם השנים הטקסטים של אהוד הפכו לרציניים, למאוכזבים, לעצובים. הוא איבד לא רק את אחיו הצעיר יהודה אלא גם אח נוסף, זאביק".

בשנה הבאה.

"גם לשיר הזה, שיצא ב־1970 בביצוע אילן ואילנית, אהוד כתב את המילים. הוא נזכר איך הוא ואחיו המנוח יהודה ישבו יחד על המרפסת של בית הוריהם וספרו ציפורים נודדות. כתבתי למילים מנגינה עצובה ואיטית, וכשהשמעתי אותה לשלמה צח (אילן מהצמד אילן ואילנית), הוא אמר, 'אולי תנגני את זה יותר מהר, זה עצוב לי, זה משעמם אותי'. ניגנתי יותר מהר, והוא ביקש שאנגן עוד יותר מהר ועוד יותר מהר, עד שזה כבר היה ממש מהיר, והוא אמר: 'עכשיו זה נהדר!'. כשהשמענו את השיר לאהוד הוא הופתע, אבל קיבל את התיקון באהבה, בדרכו האצילית, ואף הכניס שינוי קל בשיר, שיתאים יותר לגרסה האופטימית החדשה. במקום השורה המקורית, 'אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תשקע בתוכן', הוא כתב שורה מלאת תקווה: 'אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תזרח בתוכן".

אבניבי.

"לאהוד ולי היה חוש קצב שניכר בכתיבת המילים והלחנים. את 'אבניבי' בכלל רצינו לשלוח לפסטיבל שירי הילדים של אבשלום רובין, אבל אחרי שכתבנו את השיר, עפרה, אשתו של אהוד, אמרה שהוא יותר מדי טוב לפסטיבל הילדים, והציעה שנשלח אותו לקדם אירוויזיון. הרעיון לכתוב אותו בשפת הבי"ת היה של אהוד. הוא הכיר את השפה הזאת מילדותו. השיר הולחן טלאים טלאים תוך כדי שיחת טלפון שנמשכה כמה שעות. אהוד בכלל לא רצה לנסוע לאירוויזיון, זה לא נראה לו חשוב. כשראיתי שזכינו הסתכלתי עליו, עם התלבושת המושבניקית שלו - מכנסיים קצרים וסנדלים - והפצרתי בו ובבעלי דאז יורם רוזנפלד, שלבש חליפת קטיפה שקנינו בפריז, 'לכו ותחליפו את הנעליים ואת החליפה'. הייתה בי תושייה בעת צרה. השרוולים של החליפה היו קצרים על אהוד אבל לא משנה, הוא עלה כמו בנאדם מכובד לקבל את הפרס".

פרח הלילך.

"זאת המנגינה הראשונה שכתבתי. הייתי אז בלהקת השריון. אורי אסף כתב אחר כך את המילים. הבן שלי אומר שזה השיר הכי יפה שלי. כשניגנתי את המנגינה במועדון המפתח, ניגשה אליי בצעדים קטנים אישה נמוכת קומה וחייכנית, ואמרה, 'נורית, איזו יופי של מנגינה. למה לא תתאימי לה מילים?'. זאת הייתה נעמי שמר. נעמי שמר תמיד פירגנה לי ועודדה אותי".

אילנית.

"הכרתי אותה בתחילת הדרך. נסעתי למועדון עומר כיאם ביפו כדי לשמוע את אילן ואילנית שרים. אני לא אשכח את הרגע שבו ראיתי אותה. היא ירדה מהקומה השנייה ונראתה כמו פיה עוצרת נשימה. היא הביאה מין ניחוח חוץ־לארצי. עד היום אני אוהבת את הקול החם שלה. כתבתי לה את מיטב שיריי ואין מאושרת ממני".

קישון והשוטר אזולאי.

"אפרים קישון פנה אליי לכתוב את המוזיקה ל'סאלח שבתי'. הערצתי אותו. אפרים היה איש מאוד חכם. הוא אמר לי, 'תשמעי, זה יהיה כישלון בעיתונות, אבל זאת תהיה הצלחה אדירה בקהל'. אני מספרת בהופעות שאני תוהה לעיתים קרובות למה שיר הנושא של 'השוטר אזולאי' הצליח כל כך. אולי זה בגלל המילים, אולי הלחן והביצוע הנהדר של אושיק לוי, ואולי בגלל שייקה אופיר שעמד והדמעות מתגלגלות מעיניו. כתבתי את המנגינה לפי דמותו של שייקה, בטרם היו מילים, ואחר כך אהוד התאים למנגינה מילים שהתאימו גם לדמותו של שייקה אופיר. זה אחד הדברים המרגשים שזכיתי להשתתף בהם".

לא כמו פעם.

"כמו שיורם טהרלב אמר, נולדתי בתקופה המתאימה של הזמר העברי, עם מנגינות ועם מילים. היום היה לי יותר קשה. בזמננו זה היה מקצוע לכתוב מילים ומנגינות. כל אחד היה ספציאליסט במקצוע שלו, והיום כל אחד עושה הכל. היום רוב הזמרים רוצים להיות גם מלחינים, גם תמלילנים, גם מעבדים. יש עשרות שירים חדשים וברדיו פשוט טובעים בחומר חדש. אבל צריך להבין שהעולם משתנה. אני שמחה שאני מתעניינת במוזיקה של עכשיו. אין לי נוסטלגיה".

עד מתי.

"אני כבר לא כותבת סתם. פעם הייתי קמה בבוקר ומרביצה מנגינות. אני לא רוצה לכתוב למגירה. היום משמח אותי שאני באה לבתי ספר וילדים מכירים שירים שכתבתי ב־62'־63'. הנחלת הזמר העברי לנוער, לצד ההופעות שלי, זה פרויקט חיי".