כשאין עתיד

מאמר בכתב־עת ישראלי נפתח לאחרונה במשפט "מול העלייה בתמיכה במאבק הפלסטיני בעולם". עלייה? התמיכה הבינלאומית ב"מאבק הפלסטיני" בשפל עמוק, מלבד בקרב סטודנטים משועממים בכמה אוניברסיטאות יוקרה. 95% מהממשלות במזרח־התיכון הערבי והמוסלמי הכירו פורמלית בישראל וקשרו עימה קשרים גלויים, או מכירים בה ומשתפים עימה פעולה בלי חוזה חתום. הנורמליזציה היא עובדה מוגמרת, בשעה שפרויקט המלחמה נגד ישראל ירד אצלן מהפרק ואפילו חדל מלשמש מס משפתיים להרגעת הרחוב, השקוע בטרדות אחרות.

להלן עדות מספרית. בסקירה העדכנית של קרן המטבע הבינלאומית על המצב הכלכלי ברשות הפלסטינית מונים כלכלני הקרן את הסיבות למשבר המשק הפלסטיני שלא נגמר (התוצר לנפש פלסטינית נאמד ב־3,200 דולר, לעומת 52,000 דולר לנפש בישראל). הסיבה הראשונה היא הידרדרות עמוקה במשילות העצמית הפלסטינית, בכל ההיבטים. הסיבה השנייה היא ירידה תלולה בהעברות ותרומות חיצוניות לתקציב הרשות הפלסטינית: ב־2013 מימנו מענקים זרים מעל ל־10% מתקציב זה, אשתקד פחות מ־2%. זהו הביטוי המוחשי ביותר לעייפות העולם, כולל הערבי, מהפלסטינים בשטחים: הם מבודדים, דחויים, נטולי הנהגה, מדוכאים ובלי עתיד. זהו גם הרקע להתפרצויות הפיגועים.

ומי אשם בהתפרצויות? מתנגדי נתניהו אומרים נתניהו, תומכיו אומרים בנט, וכך חזרנו אל הציר האישי שעליו סובבות המחלוקות הגדולות במחוזותינו בשנים האחרונות, ביבי או אנטי־ביבי. המציאות האכזרית עגומה יותר: הפיגועים היו, ישנם ויהיו, ולא משנה איזו קואליציה מושלת בירושלים ומי ראשה.

המחפש את הטעויות שטעתה ההנהגה המדינית של ישראל לדורותיה ביחסה לפלסטינים בשטחים ימצא אותן למכביר. את מצב הכיבוש שם צריך היה לסיים לפני שנים, בטרם יהפוך לאפרטהייד מסוג חדש, ולאמץ את קביעתו ההיסטורית של אריאל שרון, "כיבוש רע לישראל". והוא כמובן רע עוד יותר, הרבה יותר, לפלסטינים עצמם. ובכל זאת, העם הפלסטיני לא מצליח להעמיד לעצמו הנהגה מדינית נבחרת, מוסמכת ומעוררת אמון. בעזה שולטת כת טרוריסטית שתפסה את השלטון בפוטש אלים, ברשות הפלסטינית שולט כביכול פת"ח המושחת, שלאחרונה התמודד בבחירות לפני עשרות שנים, והפסיד. ראש המשטר החמאסי בעזה הוא אסיר טרור משוחרר שנידון למאסרי עולם כפולים. ראש המשטר האזרחי של אש"פ הוא נשיא זקן שאיבד מזמן את הלגיטימיות החוקית ואת התמיכה העממית. השיח הרעיוני התוסס שהתנהל בעבר בדעת הקהל הפלסטינית נדם ברובו, והוחלף בקנאות דתית קיצונית, בתפיסות עולם הזויות ובאשליות פנאטיות. תוכנית השלום השאפתנית, אך הבעייתית, של טראמפ מ־2020 נדחתה בבוז ברמאללה ובעזה. ושום חלופה סבירה לא הועלתה שם במקומה.

אי אפשר לנבא מתי תקום לעם הפלסטיני הנהגה מדינית שתוכל לדבר בשמו. היעדרה לא פוטר את ישראל מצעדים משמעותיים ומהירים לסיום מצב הכיבוש. אבל בל נשלה את עצמנו. הקנאות הטרוריסטית לא תתפוגג כתוצאה מנסיגה חד־צדדית או הסדר מדיני רב־צדדי. היא תמשיך לבעבע, לאיים ולפגע. הפיגועים היו, ישנם ויהיו. פחות, אבל יהיו.