"אני אדם אמוציונלי. לא פוסעת מעדנות. אני נלחמת"
האחות שנספתה במחנה ריכוז. ההורים שיום אחד הפסיקו לדבר אחד עם השני. ההחלטה להשאיר את בנה, גיא פינס, עם אבא שלו כשעברה לבאר־שבע. תחושת הבגידה כשמיה דגן עזבה. הגברים שהקטינו אותה ופחדו ממנה. הנאמנות לגרי בילו, גם כשהואשם בהטרדות מיניות. ציפי פינס הפכה את בית ליסין למפעל חיים מפואר, אבל גם היא יודעת שהתיאטרון יחיה אחריה
שואה
נולדתי בשם פייגה בעיר קטנה בסיביר שבה ההורים שלי נפגשו אחרי שברחו מפולין במלחמת העולם השנייה. עליתי לארץ משוודיה אחרי שהם נדדו ממדינה למדינה. רק שנים מאוחר יותר התברר לי שפייגה היה שמה של אשתו הראשונה של אבי, שנרצחה בשואה עם בתם המשותפת, מלכה. כשהמלחמה פרצה, אבא ברח לסיביר. אחותי מלכה מתה בגיל 11 במחנה ריכוז. אחותי השנייה גניה הייתה חזקה ושרדה. היא חיה עד היום - בת 90 ומשהו - עם מספר כחול על היד. אני הרוסה שלא שאלתי את ההורים שלי שאלות על החיים שלהם, ביום השואה הייתי בורחת מהבית. לא רציתי לשמוע כלום.
מה שהכסף איפשר
גרנו בכפר־סבא בחדר בבית של מישהו כי זה מה שהכסף איפשר. אבא שלי ישן על השולחן. שירותים לא היו בבית, רק בחצר או שהשתמשנו בסיר. גרנו ליד פרדס ואני זוכרת עד היום את היללות של התנים. פחדתי מהם פחד מוות. יללות התנים ליוו את כל הילדות שלי עד שההורים שלי קיבלו שילומים מגרמניה ועברנו לדירת שלושה חדרים. אבא שלי עבד בבית חרושת למגבות. הוריי היו גלותיים. אמי הייתה אמא נהדרת, היא תמכה בי כל החיים שלי. ולא שהייתי ילדה קלה. אחותי, שצעירה ממני בשש שנים, הייתה תמיד הילדה הטובה, ואני הייתי זו שעושה צרות.
הייתי ילדה נורא תרבותית. פעם לקחו אותי לאופרה. פתאום עזבתי את ההורים, עליתי לבמה והצטרפתי לזמרות. הקהל כמובן מחא כפיים, ואז אמא רצה לבמה ולקחה אותי. עד היום אני יכולה לשיר לך את השיר ששרתי אז. בגיל חמש אבא הביא לי כינור. היה לי גם אקורדיון של 120 בסים. לא היו לי ספרים ולא צעצועים. עד כיתה ב' היו בבית רק שני ספרים: '11 הברבורים' ו'לורד פונטלרוי הקטן'. ספגתי תרבות בבית של שורדים, שחיו מרגע לרגע וידעו שהשכלה היא דבר חשוב.
השבר בין ההורים
היחסים בין ההורים היו קשים. כל פעם שהם קנו משהו, למשל מקרר חדש, אמרתי, יופי, עכשיו הם לא יתגרשו. כשאבא שלי היה מבוגר, הוא נפל במדרגות ושבר רגל, ואז אמא שלי, שהייתה בת 70, ארזה מזוודה ונסעה לאחותי לדרום־אפריקה, והשאירה אותי עם אבא. מאז הם לא דיברו. אפילו לא סיפרתי לה שהוא נפטר. הוא היה אז בן 92 והיה לו אלצהיימר. אחותי החזירה אותה ארצה. נשבר לה שהיא שם, אז הייתי מטפלת באבא ואמא. הם היו במוסדות נפרדים ולא ראו אחד את השני עד יום מותם. כל הנעורים שלו, גיא היה נוסע איתי כל שבת אליהם, לא לים, אני לא אשכח לו את זה לעולם. למדתי אז שאין משבר שאני לא אוכל לצלוח.
דן פינס
הנעורים שלי היו נורא נחמדים, אבל ידעתי דבר אחד, שאני צריכה מיד להתחתן. צריך ביטחון כלכלי. למדתי בסמינר כדי שיהיה לי מקצוע. יש לי תעודת הוראה לכיתות א'־ב', אבל לימדתי בערך חודש והבנתי שזה לא בשבילי. בגיל 18 התחתנתי עם דני פינס. היו לי אהבות לפניו, הייתי מלכת המסיבות של כפר־סבא והסביבה. היה לי חבר בצופית, והיינו נוסעים על טרקטור. הבחור היה מאוד יפה, אבל דני פינס הגיע לכפר־סבא למסיבות עם מכונית לארק. הייתי רזה ושטוחה מדי, וזה מה שהכי העסיק אותי. לכל מי שהייתה שטוחה אמרו שהיא שדה תעופה. הייתי ממלאת את החזייה בצמר גפן, נוסעת לתל־אביב לקנות ביקיני אצל מלכה בפסאז' של בית ליסין, שהייתה עושה מילוי. היה לי חזה מאוד קטן והיה צריך למלא אותו בספוג. דן ואני היינו נשואים תשע שנים. אני בחורה יציבה למרות שאני נראית פרועה. כשהתגרשנו גיא היה בן שמונה. אם הייתי נשארת נשואה, לא הייתי בתיאטרון.
תיאטרון
רציתי ללמוד תיאטרון בתשוקה שאין לתאר. דני אמר לי אז שתיאטרון זה לא מקצוע, זה אורח חיים, והוא צדק. לא קיבלו אותי ללימודים בפעם הראשונה, אז התעקשתי ועשיתי מועד ב'. באתי לאוניברסיטה עם ילד בן ארבע וזה לא היה מקובל. מאוד אהבתי את הלימודים, הצטיינתי בכל דבר שעשיתי. באוניברסיטה הכרתי את האנשים שעיצבו אותי, אם זו אורנה פורת, שלימדה אותי תיאטרון לילדים בשנה ב' ולקחה אותי לעבודה אצלה ונתנה לי להיות עוזרת במאי, ואחר כך גרי בילו שלימד אותי ניהול הצגה.
באר־שבע
אחרי שבע שנים כבמאית הבית בתיאטרון לילדים ונוער של אורנה פורת עברתי לנהל את תיאטרון באר־שבע. לא הבנתי למה גרי הציע אותי לתפקיד. אמרתי לגרי, 'למה אני?' ואז הוא אמר לי משפט שהבנתי יותר מאוחר, "כי את יכולה להביא אחרייך אנשים". זה היה נכון.
כשעברתי לבאר־שבע גיא נשאר עם אבא שלו. שאלתי אותו, "אתה רוצה לבוא לבאר־שבע או להישאר עם אבא", והוא העדיף את זה. הייתי שם 12 שנה, ונהניתי מכל רגע. יכולתי להגיע לנהל, לעשות קריירה, כי רוב השנים לא עשיתי ויתורים שנשים עושות.
גיא
הייתי אמא נורא צעירה. את המושג הורות את מבינה רק כשאת מתבגרת. מה עשית נכון ומה לא. אני חושבת שעשיתי הרבה בחירות שתבעו מחיר גם באימהות שלי. עצם העובדה שלמדתי באוניברסיטה כשגיא היה ילד ואחר כך הייתי צריכה להתפרנס כשנפרדתי מבעלי, תבע ממני המון זמן. לא באתי ממשפחה עשירה שנתנה לי קצבה. אם גיא מבשל היום מצוין זה בין השאר בגלל שלא יכולתי לבשל לו ארוחת צהריים. הוא בישל לעצמו. הוא היה ילד מאוד עצמאי, כי לא הייתה לו ברירה. אני מקווה שזה השפיע עליו לטוב ולא רק לרע.
האם יש לו חשבון איתי? אני לא חושבת שיש ילד שאין לו חשבון עם ההורים שלו. אם עד גיל 50 אתה לא פותר את זה, אתה בבעיה. גיא בן אדם מאוד פרטי ואבא מצוין, ועובד לפחות כמו שאני עבדתי. 24/7. אני עוקבת אחרי חשבון האינסטגרם שלו ונהנית. אני לא חושבת שיש לגיא אובססיית כושר, שיעשה כושר כמה שהוא רוצה. זה קשור לבריאות ולא לצורך לשמור על הנעורים. גיא היה ילד יפהפה ותמיד נראה טוב. בצעירותו הוא היה יותר מלא.
עמוס פרושן
את עמוס פרושן הכרתי כשהייתי בבאר־שבע. בהתחלה היינו מתראים רק בסופי שבוע. זה לא היה רע לאף אחד מאיתנו. גם היום יש לו הרבה זמן פנוי ממני. אני כל היום בתיאטרון. עמוס הוא פרק ב' רציני. אנחנו כבר 30 שנה מאושרות יחד. הוא גם הכיר אותי כמנהלת תיאטרון וידע למה הוא הולך. בלי עמוס לא הייתי יכולה לעשות את כל מה שאני עושה. זה סוג של תמיכה שלא הכרתי.
בית ליסין
בית ליסין הוא מפעל החיים שלי. כשהגעתי לשם מה זה התרסקתי. ידעתי מה זה לנהל תיאטרון בפריפריה, ורציתי לעשות את אותו דבר בתל־אביב. הייאוש היה עמוק. ההסתדרות הפסיקה לתת כסף, המדינה לא תמכה בתיאטרון, ובעיריית תל־אביב היו בדיוק חילופי שלטון. מה שעשה את השינוי הגדול בבית ליסין זה הטרילוגיה של שמואל הספרי, 'קידוש', 'שבעה' ו'חמץ'. הבנתי לאיזה כיוון אני צריכה ללכת, כוכבים ומחזות ישראליים. כולם קיבלו את ההחלטה בבוז.
יעקב אגמון
כשיעקב אגמון מונה לנהל את הבימה, הוא הציע לי לעבוד איתו. היינו ביחסים מצוינים. אני לא יודעת מה גרם לסכסוך בינינו. מישהו ליכלך שם, ואני לא יודעת מה. אגמון אמר שיום אחד יכתוב על זה בספר ולא כתב.
גרי בילו
גם גרי, שהיה במשך שנים ארוכות חבר נפש, איש שחלקנו סודות יחד, לא דיבר איתי בסוף ימיו. ניסיתי לברר למה. חוץ מקנאה על ההצלחה שלי לא מצאתי סיבה. בסוף אמרו לי שזה בגלל שלקחתי את הזכויות של המחזמר 'אחים בדם'. אהבתי את גרי מאוד, הגנתי עליו בכל מקום שבו הואשם בהטרדות מיניות. הייתי נאמנה לו ברמות שאי־אפשר לתאר, נתתי לו להתגורר בדירה שלי במשך שנים. מה היה שם? אין לי שום מושג ואני גם לא מוכנה לדבר על אדם שמת.
מיה דגן
מיה הייתה 17 שנה בבית ליסין והתפתחה מאוד כשחקנית. העזיבה שלה הייתה קשה, בהתחלה הרגשתי שהיא בגדה בי, אבל זה פג בתוך שנייה. היא עברה למקום אחר כי רצתה להתרענן וחשבה ששם תעשה תפקיד שהיא חלמה עליו. אני לא חושבת שזה היה בסדר, אבל זה קרה. עכשיו היא שוב אצלנו. נפגשנו במקרה מאחורי הקלעים. היא אמרה לי שלום, אמרתי לה שלום, ואז היא שאלה אם זה מאחורינו. אמרתי לה, "מאחורינו". אני בן אדם אמוציונלי. לא פוסעת מעדנות. אני נלחמת. זה לא שהיינו חברות. זה היה מקצועי לגמרי. מאוד אהבתי אותה ומאוד הערכתי אותה. ששון (גבאי) לא בארץ כבר ארבע שנים, והתיאטרון קיים. ליאור אשכנזי לא משחק כבר כמה שנים והתיאטרון קיים. התיאטרון יהיה קיים גם כשאני אהיה לא פה.
תקרית הצואה
זה נשמע כמו מסע נקמה נגדי, אבל זה בפירוש לא. מישהו פרץ לתיאטרון, גנב ארבע שמלות, כתב משהו עם צואה על הדלת של התפאורה, ואז הלך עם כל הארבע שמלות ברחוב. מדובר בבחור שעבד בתיאטרון עד 2016 וסובל מבעיות נפשיות, ובזמנו בא עם סכין לתיאטרון וניסה לפגוע באיזשהו עובד, ונתפס. גם עכשיו הוא באברבנאל. מסכן, הוא בחור מתוק מאוד. אף אחד לא היה יודע על זה אם מישהי מהבנות לא הייתה מדליפה את זה. זה לא אישי נגדי. הוזכרו שם עוד שמות.
רוצה קפה?
הייתי פעם מועמדת לתפקיד המנהלת האמנותית של פסטיבל ישראל. לא רציתי לבוא בכלל לוועדה כי הייתי כבר בדרך לבית ליסין, אבל שיכנעו אותי. ישבו בחדר המון גברים. בא אליי בכיר בהנהלת הפסטיבל ושאל, "רוצה קפה?" אמרתי שכן. היה לו סמרטוט רטוב ביד והוא אמר לי, "נשפך חלב על השולחן, את מוכנה לנקות?" מצאתי את עצמי מנקה את השולחן שמסביב יושבים אלה שאמורים להחליט אם אני אהיה המנהלת. אני משוכנעת שהוא לא עשה את זה ממקום רע. פשוט היה טבעי אז שאישה תנקה שולחן. ניקיתי. וכעסתי על עצמי שעשיתי את זה. אלו דברים משפילים ומקטינים.
תיאטרון הבימה
יש סוג של טראומה מזה שהתנגדו לי כשהייתי אמורה להגיע לנהל את הבימה, אבל לא בגלל שלא קיבלתי את התפקיד. באיזשהו מובן הייתה בזה הקלה. בהבימה כולם פחדו ממני כי אני חזקה ודעתנית, אני יודעת להילחם ולא לוותר. העובדה שאני אישה חזקה, ועוד אישה מנהלת, מפחידה. לאף גבר לא היו עושים את מה שעשו לי ולאף גבר גם לא יעשו.
ציטטו אותי כאילו אמרתי לאודליה פרידמן, המנכ"לית לשעבר של הבימה, "אני אשכנזייה ולא תדברי אליי ככה". למה שאגיד את זה?! מה, אני מטומטמת?! טיפשה אני לא. היו מיליון איש בחדר. פשוט מישהו הלך והפך הכל והביא את זה לעיתון.
