חי בקטן, מנצח בגדול

כמו בפגישה עם חבר ישן ותיק. מי שאוהב את שטרית, כמוני למשל, ייהנה מהאלבום החדש שלו. הגיטרות המדהימות של ברי סחרוף, שהיה שותף להפקה של "מסמרים ונוצות" בהחלט חסרות פה, אבל המפיק הנוכחי, יזהר אשדות, בחר יחד עם שטרית להתחבר לצלילי טריפ-הופ, היפ- הופ ואפילו קצת להאוס, מבלי לאבד את התחושה החמימה והביתית, שאפיינה את אלבומיו הקודמים של איש הנטשות לשעבר.
נוסחת הקסם של שטרית עדיין כובשת: טקסטים נפלאים, הגשה סיפורית-ישירה, ושלל תחושות כמו ייאוש, תקווה, אהבה וטירוף - המוגשות למאזין בעטיפה חמימה ומרככת.
זה לא תקליט מושלם; כנראה גם לא התקליט הכי טוב של שטרית. החסרון העיקרי שלו הוא בלחנים מנצחים. אין פה אף שיר נצחי ברמה של "ואם כבר לבד", "בדקה אחת שפויה", "מסמרים ונוצות" או "טבריה". ובנוסף, יש פה כמה שירים קצת מעצבנים, שלוקים ברפטיטיביות מעצבנת (הסמי-להיט "נמנע ממך" ו"לב של פרא").
השירים הטובים באלבום הם קטע הפתיחה - "מקצב של שחורים בקובה" - תרגום נהדר של רמי סעדי לשיר של לורקה, עם לחן פשוט ותומך, וטקסט במרכזו, שמוציא את שטרית במיטבו; "מריקואנה", שבה מבליחה לרגע הוויולה המופלאה של הדר גולדמן; ו"לאט לאט", בעל הפוטנציאל הלהיטי המסוים, אם כי קשה לראות אותו כובש את תחנות הרדיו, בטח לא בשעות השיא. מנגד, תוכניות הלילה יכולות להתבשם היטב בניחוחו של התקליט.
בנקודות הזכות של התקליט אפשר לרשום גם את עטיפת הדיסק המושקעת. לעומת זאת, הרעיון סביב שם האלבום - "סנטיאגו דה קובה" - אינו מספיק ברור וממוקד, גם אם יודעים שהכוונה היא לבית הספר החקלאי של נהלל, שם בילה שטרית את נעוריו. הסבתא התמימה, שרוכשת מתנה לפסח לנכדיה, עלולה לטעות ולחושה שמדובר במוסיקה לטינית.
יש לקוות לפחות כי הקיץ לא יפתה את שטרית לצאת לסיבוב הופעות במקומות פתוחים, זה לא יתאים לו. שטרית, בטח בפאזה הנוכחית בקריירה שלו, הנרקסיסטית והרגועה, צריך לדבוק בדברים שהוא טוב בהם. לחיות בקטן, ולנצח בגדול.