נוערים בהמוניהם

מי שגר בגן יאשיה כבר רגיל למחזה: בנסיעה קצרה לקצה המושב מתגלות אוזניים ארוכות, חלקן פצועות, חלקן כפופות, חושפות פצעים שמתקשים להגליד, שמעידים על הדרך הקשה שעברו בעליהן עד שהגיעו למחסה ראוי.

safe haven for donkeys נחשב לגן העדן של החמורים בישראל כבר למעלה מעשרים שנה. "בסוף שנות התשעים, דיילת בריטית שטיילה בישראל מצאה חמור פצוע בצידי הדרך, והחליטה להטיס אותו לאנגליה ולהעביר אותו שיקום", מספרת מנהלת מרכז השיקום בגן יאשיה, קרן דוסטאר. "היא יצרה קשר עם הארגון הבינלאומי, שיש להם מרכזי הצלה לחמורים כמעט בכל מקום בעולם, וללמוד איתם את מצב החמורים בישראל. העמותה ראתה את המצוקה והחליטה להקים סניף ממש פה, לפני 21 שנה. פעם הוא היה הרבה יותר קטן. עכשיו יש כאן שטח עצום".

מי הדייר הכי ותיק?

"ג'ורדי, שהוא ממש מההצלה הראשונה שלנו. מצאו אותו פצוע, והוא עבר שיקום אוהב, וחי באושר עד היום".

כל בוקר מגיעים לחווה שלושת העובדים הקבועים שמטפלים בחמורים: מוסא, שעובד עם החמורים כבר 11 שנים, מטפל, מאכיל ומחבק, ולצידו עבד ועלי. לכל אחד תחום אחריות משלו. "העובדים מנקים את המתחמים, מערימים את הצואה והלכלוך על הטרקטור ונוסעים לאזור שממנו מפנים את הזבל", מסבירה קרן. "אחרי הניקיון אנחנו מרפדים את כל המשטחים בנסורת, שיהיה לחמורים נוח לדרוך. בחורף הנסורת גם מחממת להם את הרגליים".

היא מצביעה על מתחם קטן שבו נמצאים כעשרה חמורים, ומתחם גדול יותר שבו נמצאים יתר החמורים. "מי שנמצא בחדר הפנימי צריך טיפול, שישימו עליו עין ויבדקו אותו כמה פעמים ביום. למשל דומיניק בן השנתיים, שהגיע אלינו לפני שלושה שבועות והוא מאוד צעיר. יש לו פצעים באזור הפה והוא לא מצליח לאכול, בגלל זה הוא קטנצ'יק ואנחנו רוצים להשמין אותו. הוא לבד בתא כי אם הוא יהיה עם כל הקבוצה הם יאכלו לו את האוכל. חמורים כל הזמן מחפשים מה לנשנש".

צילום: יאיר שגיא

סיבוב פרסה

המתחם השני, הגדול יותר, הוא שטח עצום שבו מסתובבים מאות חמורים. ביניהם עובר עלי, שעובד במקום כבר שנה, ומקדיש זמן לכל חמור. מי שמרגיש מוזנח מחכך את ראשו ברגל של עלי ומבקש קצת חום ותשומת לב. "זו השעה שהחמורים אמורים לאכול, אז הם מאוד מתרגשים", עלי מפענח את המבטים שנעוצים בנו. "יש כאן סככה גדולה שהם מסתתרים מתחתיה מהשמש בקיץ ומהגשם בחורף. הם לא אוהבים גשם וקור, והבוץ לא טוב להם לפרסות. מסביב לכל הקבוצה יש גדר עם תיל חשמלי, כדי שחיות לא יכנסו וינסו לטרוף את החמורים. החמורים שנמצאים בשטח הפתוח הם חופשיים ועצמאיים".

מה אתה עושה דבר ראשון כשאתה מגיע לכאן?

"אני עובר להם על הפרסות, מוציא את האבנים שנתקעות להם עם סכין, ומנקה את השאריות של הבוץ והחול עם מברשת. עושים את זה כי יש הרבה אבנים בשטח, ויחד עם הבוץ זה נתקע והחמור לא יכול להוציא את זה בעצמו. זה כואב להם, זה כמו ציפורן חודרנית. בגלל זה הרבה חמורים צולעים. חמור שוקל יותר ממאה קילו, וכל דריכה כזאת מכאיבה מאוד".

אתה מצליח להבדיל ביניהם?

"לך כולם נראים אותו דבר, אבל בשבילנו כל אחד שונה לגמרי. מוסא מזהה את כולם לפי שמות, יכול להגיד מרחוק מי זה מי בקלות. אני מזהה חמישים אחוז מהם, ואלמד את החצי השני צ'יק צ'ק. זו חיה עם המון אופי, ואף חמור לא דומה לשני".

בזמן שהוא עובד, עלי מספר מה למד על החיה המיוחדת הזו. "חמורים הם נודניקים", הוא אומר כשאחד מהם נושף לתוך האוזן שלו. "אני מסרק אותם, מנקה להם את הפרסות, דואג להם ואוהב אותם, אבל הם לא יודעים להגיד תודה, אז הם מתחככים בי. הם מזהים אותי בא מרחוק ומתרגשים. הם אפילו מקנאים לי. כשאני מטפל בחמור אחד, החמור השני ירצה תשומת לב ויבוא להציק לי", הוא אומר כשאחד החמורים מנסה לנשוך אותו בעדינות. "בנוסף, חמור זו חיה של זוגות, לא של להקה. כל החבורה פה מחולקת לזוגות. אם לוקחים חמור לבית חולים לטיפול או בדיקה חייבים לקחת גם את החבר שלו, אחרת הם יכולים להיכנס למצוקה. הם מגיעים ממקומות מאוד קשים, וכשהם מרגישים נוח בחברת חמור אחר אסור להפריד ביניהם למען הבריאות הנפשית. לפני שבועיים הגיע וטרינר לחסן את כל החמורים. היו פה שני חברים, הופ ואילון. אחרי שאילון התחסן, שחררנו אותו לשטח הפתוח והכנסנו את הופ. אילון לא הסכים ללכת לחצר, לא אכל ולא שתה עד שלא שחררנו את החבר שלו". "יש פה טלנובלות שלמות", מוסיפה קרן. "משה ודויד לדוגמה. הם הגיעו בהפרש של שלושה ימים. את משה מצאנו ליד אמא שלו ששכבה לצד הכביש אחרי שנפגעה מאוטו. גם כשהגענו לקחת אותו, היינו צריכים להביא גם אותה למרות שהיא כבר מתה, כי הוא לא הסכים לעזוב אותה. הוא היה רזה וחלש, היה פה שלושה ימים ולא רצה לאכול. ואז הגיע דויד, אחרי שאנשים דיווחו שראו אותו משוטט בירושלים פצוע ואוכל מפחים. ראינו שהוא ומשה דומים בגיל ובאופי ושמנו אותם ביחד בתא. הם התחברו והיום הם בלתי נפרדים, אחים לכל דבר. הם עזרו אחד לשני להתאושש ולהבריא".

עלי, עובד במרכז: "חמור זו חיה של זוגות. כל החבורה פה מחולקת לזוגות. אם לוקחים חמור לבית חולים לטיפול או בדיקה חייבים לקחת גם את החבר שלו, אחרת הם נכנסים למצוקה"

מי בוחר להם את השמות?

"מי שמוצא אותם בשטח".

סובלים בשקט

קרן הגיעה לחווה לפני שלוש שנים, אחרי שבעברה התנדבה וטיפלה בבעלי חיים. בחמורים התאהבה מיד ועזבה הכל כדי לעבוד איתם במשרה מלאה. היא ושאר הצוות יזמו דרך יצירתית לגייס תרומות למקום, שכורע תחת עומס ההוצאות הדרושות לטיפול במאות החמורים - פרויקט "אמץ חמור". "את בוחרת באתר את החמור שאת הכי מתחברת לסיפור שלו", מסבירה קרן, "ואז נותנת תרומה סמלית ומקבלת 'תעודת אימוץ' ומסמך שמספר על העבר של החמור. אחר כך אפשר לבוא לבקר את החמור שלך ולקבל תמונות וסרטונים שלו בווטסאפ.

"האימוץ הוא תרומה לכולם, לכל מי שצריך, לא רק לחמור הספציפי שאומץ. אנשים ממש מתלהבים מזה. יש מאמצים שבאים מכל הארץ כל יום שישי לבקר אותם כמו שמבקרים משפחה. תמיד צריך פה תרומות. תמיד. רוב הכסף שלנו הולך על טיפולים רפואיים, וזה מגיע לעשרות אלפי שקלים בחודש. גם האוכל יקר מאוד, וגם האחזקה. אנחנו שוכרים את המקום, את האדמה".

איזה טיפול יקר היה לאחרונה?

"לוסון הגיע לפה עם עיניים מאוד דלקתיות, ממש דימום. עכשיו לא רואים כלום, הוא נראה מעולה ורואה פיקס, אבל זה היה תהליך ארוך של ניקוז נוזלים ודם על ידי וטרינר. זה טיפול מאוד מורכב שעולה עשרות אלפי שקלים, וכל טיפול כזה גומר לנו את מרבית החסכונות עד שמצליחים להתאושש שוב".

איך החמורים מגיעים לחווה?

"כל החמורים פה הגיעו בזכות דיווחים של אנשים טובים שמטיילים או נוסעים ורואים בשדה או לצד הכביש חמור שנראה לא טוב. אם החמור נמצא בשטח פרטי פונים למשטרה או לעירייה, כי אנחנו לא יכולים לקחת חמור ששייך למישהו. במקרה כזה אנחנו נכנסים לתמונה אחרי שגורמי האכיפה מוציאים את החמור מהשטח. אם יש חמור שמשוטט בשטח ציבורי ונראה לא טוב אנחנו מביאים אותו בעצמנו עם רכב שאנחנו שוכרים. אם החמור בריא, לא נביא אותו, גם כי אין לנו מקום וגם כי עדיף לעזוב אותו לנפשו. אם שני חמורים מסתובבים יחד, הם כנראה בריאים".

ממה נגרמות הפגיעות שלהם?

"ברוב המקרים שאני מכירה, זה קורה כי החמורים היו כלי עבודה של אוכלוסיות מוחלשות, עניות, שאין להן את הטכנולוגיה והכלים המתקדמים. משתמשים בחמורים לחרוש שדות, להעביר שקים כבדים, לעבור במקומות תלולים וצרים. לחמורים יש אופי שהם לא מראים כאב, הם מאוד נאמנים לבעלים שלהם. גם אם הם יסחבו משקל כבד מדי או יהיו במקום בלי תנאים בסיסיים או שיהיה להם פצע כואב, הם יתנהגו כרגיל. ככה הבעלים יכולים לחשוב שהכל בסדר. מספיק שמישהו לא מודע לצרכים הבסיסיים של החמור והוא יכול לפגוע בו קשה".

קרן דוסטאר, מנהלת המרכז : "משתמשים בחמורים לחרוש שדות, לסחוב שקים כבדים, לעבור במקומות תלולים. לחמורים יש אופי שהם לא מראים כאב, וככה הבעלים חושב שהכל בסדר"