"היו מותגים שלא לקחו אותי כי הייתי שמנה מדי"
בגיל 14 היא כבר הייתה חתומה על חוזה עם בית האופנה דיור, אבל סופיה מצטנר לא נותנת להצלחה לבלבל אותה. כשהדרישות לרדת במשקל לא היו לרוחה, העלתה במשקל. ובזמן שחברותיה הדוגמניות מתעדות את עצמן בלי הפסקה ברשתות החברתיות, היא בקושי מעלה תמונה. בגיל 21 היא כבר לומדת באוניברסיטה ושוקלת ברצינות להיות רופאה
כשהייתה בת 14, סופיה מצטנר התחילה לעבוד במכולת השכונתית בחולון "כדי להרוויח כמה שקלים, כי לא היה לי פרצוף לבקש כסף מאמא שלי שהייתה חד הורית ועבדה מאוד קשה בניקיון כדי לפרנס אותי ואת האחים שלי".
היום, בגיל 21, את השוקו והלחמניות מחליפים כבר מזמן מסלולי התצוגות ושלטי החוצות, בעיקר בבירות האופנה של העולם, ואם סופיה תרצה אי פעם לספר לנכדים או לילדים שלה את סיפור סינדרלה, היא ממש לא תזדקק לנסיכה של דיסני, אלא תוכל לספר להם על עצמה. על היום שבו נכנסה ביחד עם הסוכנת הצמודה שלה מסוכנות הדוגמנות של רוברטו לבוטיק של דיור בעיר האורות, ושם ראף סימונס, המנהל האמנותי של המותג הפריזאי הנחשק, לקח מרותם, הסוכנת, את הטלפון. כעבור שבוע כבר חתמה הנערה בת ה־14 מישראל על חוזה ייצוג בלעדי לשנה עם חברת דיור ומסלול הדוגמנות הפך עבורה למסלול המראה משוח בג'ל נצנצים. ולראייה, את השיחה הזו אנחנו מקיימות כאשר סופיה נמצאת בשעון ניו־יורק ואני על הספה בתל־אביב.
אתם עוד בקשר?
"היום כבר לא. אחרי שחתמנו עם דיור, ראף היה עוד עונה אחת, ועזב את המותג. היינו יחד משהו כמו ארבעה חודשים, שבהם ממש הייתי תחת חסותו. הוא דאג לי בכל התצוגות, בכל המדידות, שתמיד אהיה ראשונה באיפור. היום יש לי סוכנויות בכמה מדינות, כל סוכנות אחראית על הלקוחות שלה באותה מדינה, ודרכן נסגרות עבודות. דוגמנות זו עבודה לכל דבר. כמו שקמים בבוקר למשרד, קמים בבוקר לצילומים", היא אומרת בפרקטיות שעוד אגלה במהלך השיחה עד כמה היא תפורה לה באלגנטיות מדויקת.
אז למה חושבים שדוגמנות זה נוצץ בעוד כולכן מתארות עולם תובעני והרבה בדידות?
"כי מה שאנשים רואים על שלטי החוצות ובפרסומות זה את התוצאה הסופית, שבסוף היא מושלמת. לא רואים את מאחורי הקלעים ואת הטיסות ואת העבודה הקשה. למשל לצלם קולקציית חורף בקיץ ואז את מתה מחום כי מעילים ופופים עליך בשלושים ומשהו מעלות, ואותו דבר הפוך: אופנת קיץ מצלמים בחורף ואז זה בגדי ים בעשר מעלות. אני זוכרת מקרה כזה שבו הייתי לצילומי שער באיזה אי בספרד, והסטיילינג היה קיץ אבל על המים היה ממש קר. את קופאת מקור, האצבעות הופכות להיות כחולות ובין צילומים לצילומים את מנסה להתכסות עם שמיכות ומביאים לך תנור, ואז את צריכה לעלות על טיסה לאל־איי של 12 שעות ולהגיע ליום צילומים נוסף ישירות מהמטוס ולהיראות הכי רעננה, כאילו קמת עכשיו משנת יופי.
"וכדאי גם שתקפידי תמיד להיות נחמדה לכל האנשים, כי הם לרוב פוגשים אותך פעם אחת, ואם תשאירי רושם לא טוב, זה לא נעים, הרי זה לא שאת מגיעה למשרד קבוע ופוגשת בכל יום את כולם. את פוגשת את הצוות פעם אחת וצריכה שיחבבו אותך על ההתחלה".
והגעגועים הביתה? והבדידות?
"זה תלוי בנאדם. כי יש כאלה שקשורים יותר למשפחה ויש שפחות. אני ואמא שלי בקשר מאוד טוב, אבל אנחנו יכולות גם רק להסתמס במשך שבוע והכל יהיה בסדר. וברור שיש געגועים, למרות שכרגע אני לא כמהה לחזור הביתה, אבל את כן מתגעגעת לאזור המוכר והנוח, למיטה שלך, לארון הבגדים, לחברים".
ומה את עושה כשאת מתגעגעת?
"הרבה שיחות פייסטיים עם חברים בעיקר. אני גם נהנית מטלוויזיה, אז אם קצת עצוב לי אני פותחת טלוויזיה וזה מעביר לי את הזמן, ואני מנסה למלא את הלו"ז בעשייה כדי שלא אשקע לדאון. בסוף אם אין אני לי מי לי", היא אומרת בפרקטיות המאפיינת אותה.
אז בחודשיים האחרונים הבית שלה הוא שוב בניו־יורק, וזה אחרי שהגיעה לתפוח הגדול באוגוסט לפני שנה, נגסה בו למשך ארבעה חודשים, אבל אז בעקבות פרידה רומנטית, הרגישה שהיא חייבת לחזור לארץ כדי להדביק את השברים.
"זה היה לא קל, זו הייתה פרידה ראשונה ואהבת נעורים ונשברתי. הייתי צריכה רגע את המקום המוכר שלי, את החברים. עכשיו חזרתי לניו־יורק אחרי חצי שנה, ואני פה כבר חודשיים ומתכוונת להישאר לטווח הרחוק בשלב זה".
והלב כבר הבריא מהפרידה?
"כן. עברה שנה שלמה עם מלא תהפוכות, אבל אני לגמרי אחרי. כשגרנו ביחד, רוב החברים שלי היו החברים שלו, וכשנפרדנו הייתי צריכה למצוא את המקום שלי, אז הקפתי את עצמי בחברות מהצבא וחברות מהסוכנות כמו למשל אביטל לנגר, שהיא החברה הכי טובה שלי, ואן סוויסה שהייתה איתי חודש בניו־יורק ונוצרו בינינו ניצוצות ומאז אנחנו חברות ממש טובות. הרגשתי שאחרי הפרידה אני צריכה לשרוד אז התחלתי יותר להיפתח חברתית ולהכיר חברים של החברים ולהרחיב את המעגל וזה לגמרי צלח".
על מעגל החברים הישראלים המחבק בניו־יורק, היא אומרת: "זה חברים שהם משפחה לכל דבר, ישראלים שלומדים פה באוניברסיטה, ואנחנו קרובים, נמצאים רוב היום ביחד, עושים ארוחות שישי ביחד, והקשר שלנו ממש קרוב. אני מספרת להם הכל, משתפת בחוויות, אני גם גרה עם שותפה ישראלית וזה מרגיש בית".
את מרגישה שצעירים ישראלים פחות רוצים לגור בארץ?
"אני חושבת שאנחנו מחפשים חוויות. מחפשים איך להתקדם איך להגשים את עצמנו ולא להרגיש שאנחנו תקועים במקום, וכרגע בחו"ל יש יותר אקשן ועניין עבור צעירים מאשר בארץ. כשאני בתל־אביב זו עיר של פאן של מסעדות ואני כל היום בים, וכשאני פה בניו־יורק אני מתכננת את החיים שלי הלאה ובודקת מה השאיפות".
והשאיפות עכשיו הן ללמוד כמה שיותר. גם כשהייתה בת 14 ונסעה לדגמן למרות הביקורת הציבורית בשל גילה הצעיר, היא לא ויתרה לעצמה וסיימה את הבגרויות בהצטיינות. עכשיו היא נרשמה ללימודים באוניברסיטה, ומתחילה את הקורסים השונים, כאשר היא מתמקדת בינתיים באנגלית ומתמטיקה, ובהמשך תחליט במה להתמחות. "בעבר רציתי להיות רופאה, ואולי זה עוד יקרה. אני בת 21 וכל החיים שלי עוד לפניי ואם אני ארצה אני לא פוסלת את הרעיון שאהיה רופאה".
עובדים קשה הרופאים.
"כן. גם נורא קשה וגם אחרי שהרווחתי את הסכומים שהרווחתי להתחיל עבודה עם שכר שהרופאים מרוויחים? וזה מה שתמיד קופץ לי לראש, שאני צריכה לנצל מקסימום שנים בדוגמנות ולהרוויח כל מה שאפשר, כדי לעשות את מה שאהנה ממנו הכי שאפשר. אני מרוויחה טוב בלי עין הרע וכמובן יכולה להרשות לעצמי לגור בעיר כל כך יקרה כמו ניו־יורק. יש לי חסכונות ואני כבר לא בנאדם שמבזבז. למדתי עם השנים לחשוב לטווח ארוך עד כדי כך שאומרים עליי שאני קמצנית. אבל זה לא מקמצנות, זה מחשיבה קדימה", היא אומרת.
כשאני שואלת האם היא מתחרטת על כתבת הטלוויזיה ההיא מתחילת הדרך שבה השוויצו בני המשפחה בכסף הגדול שהדוגמנות של סופיה המטירה עליהם, היא אומרת שהיא לא מתחרטת על החשיפה, אבל שהיום ההתנהגות שלה ושל כולם בסביבתה שונה לגמרי.
"אז היינו באופוריה מזה שיש לנו פתאום כסף כי באנו מכלום, אבל היום אנחנו יותר מחושבים וכבר יודעים איך להתנהג עם כסף להשקיע אותו נכון ולא לבזבז בזבוזים מיותרים".
אמא שלה, היא אומרת, היא דמות מופת עבורה. למרות שלא תמיד הייתה יכולה ללוות אותה לנסיעות בעולם. "אמא שלי עברה חיים לא פשוטים. עד היום היא עובדת בחברת ניקיון, אבל היא כבר לא צריכה לעבוד כמו פעם מתשע עד תשע כדי לפרנס אותנו. אחי הקטן כבר בן 16, אחותי ואני עובדות ולאמא יש היום את הזמן לקחת קורסים ולעשות יותר דברים שהיא אוהבת. מה שלקחתי ממנה זה שאני חושבת קודם כל על האנשים בסביבה שלי ורק אחר כך על עצמי, כמו שהיא תמיד חשבה על האחים שלי ועליי ורק בסוף על עצמה. היא תמיד נתנה לנו כל מה שיש לה, ולכן היום אני נותנת לה כל סכום שהיא מבקשת ממני. אין בינינו שום התחשבנויות. כמה שהיא צריכה וזקוקה אני תמיד אתן לה, כמו שהיא תמיד נתנה לי כל מה שביקשתי. מהרגע שנכנסתי לדיור, היה ברור שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו יותר, ועברנו לדירה יותר גדולה. היה לי ברור שיש לי ואני נותנת למשפחה".
ואפרופו משפחה, מי שהצטרפה בשנים האחרונות לעולם הדוגמנות שסופיה כל כך שוחה בו כבר היא ניקול, אחותה שצעירה ממנה בארבע שנים, אבל סופיה ממש לא חושבת שהיא זו שצריכה לסלול עבורה את הדרך. "ביחסים שלנו יש תקופות ויש תקופות. היא כזה עדיין בגיל הטיפשעשרה, ולפעמים מעצבנת, ולפעמים לא, אבל היחסים שלנו בסדר גמור. היא בדיוק מתגייסת ואנחנו מנסות לשמור על קשר כמה שאפשר".
בעוד אחותה ואחיה הצעירים שומרים על קשר עם אבי המשפחה, שעזב אותם בילדותם, סופיה לא מעוניינת בקשר הזה כרגע. "אני יודעת שהוא נפגש עם האחים שלי, אבל להרגשתי שהוא לא נכון לי כרגע אז אני לא שומרת על קשר".
היא מתנסחת ברהיטות וברוגע, בטוחה מאוד במה שהיא אומרת ומשיאה עצות לצעירות שחולמות ללכת בדרכה: "לא להיות עקשנית אבל כן להביע את דעתך, תמיד לשתף פעולה ולהיות חלק מהתהליך על הסט. להתעניין ולא להיות מובלת ולשמור תמיד על העקרונות והאישיות שלך. תמיד יהיו הדרישות בעולם הזה, תמיד ידרשו ממך לשמור על הפיגורה ולפעמים היו תקופות שזה לא התאים לי ודי מרדתי והלכתי נגד הכיוון, נניח היו אומרים לי להוריד חמישה קילו, אז הייתי מעלה חמישה קילו".
מה, עושה דווקא?
"קשובה לעצמי. לא עניין אותי הסוכנים שלי, ונכון, הם התאכזבו מזה והיו ממש בבאסה עליי, אבל זה מה שהרגשתי לנכון באותו הרגע כלפי עצמי. יש ימים שאני רוצה לאכול מיכל גלידה ויש ימים שאני רוצה לעשות כל היום ספורט, ואף אחד לא יכול לערער את הביטחון שלי כלפי עצמי", היא אומרת והשלווה בקולה נשמרת. "מי שטוב לו עם זה טוב לו, ומי שלא - שלום על ישראל. לקח לי הרבה עבודה עצמית להגיע למקום הזה. גם שילמתי על זה מחיר, היו הרבה עבודות שהתפספסו לי בגלל זה, ומותגים שלא לקחו אותי כי הייתי שמנה מדי וזה בסדר מבחינתי.
"יש דוגמניות שעובדות רק ברשתות, אבל אני לא אשקר - לי זה קשה. אני גם קצת טכנופובית וגם קנאית לפרטיות שלי, אז אני לא משתפת הרבה, וגם על זה אני מקבלת בראש. תמיד אומרים לי: תעלי, תשתפי יותר. אבל אני עושה את זה רק כשמתחשק לי, ומעלה בעיקר תמונות שאני רוצה לשמור כמו באלבום. תכלס, האינסטגרם זה האלבום תמונות שלי".
ומה עם החפצה והצבת המראה החיצוני במרכז? את לא רוצה שיעריכו אותך בזכות השכל ולא בזכות הגוף?
"ברור. בגלל זה אני יודעת שדוגמנות זה לא מקצוע לכל החיים, אבל שאם את מדגמנת, כנראה את טאלנט ויש לך משהו שמייחד אותך, לכן צריך לנצל את זה ולהרוויח על זה כסף כל עוד את יכולה". *
הפקה: מיכל עמר שוורץ סוכנות RR סטיילינג: Yigal Azrouel איפור: Georgina Billington שיער: Clay Nielsen
