"אני שואב את הכוח שלי מאחי ומבני, שני הערנים שלא קיבלו את ההזדמנות לחיות. אני קיבלתי ולכן אני צריך לעשות"

בין תפוח בדבש להרמת כוסית, בחברת עשרות צעירים מקהילות יהודיות ברחבי אמריקה הלטינית שהגיעו לירושלים לתוכנית המנהיגות של הסוכנות היהודית, דורון אלמוג אחז בזרועי ושאל: "בא לך לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה?" הוא פילס לנו דרך בקהל שהצטופף על המדשאה בקריה, והצביע על שלט בחזית הבניין שבו נאמר: "פה פעל דוד בן־גוריון בכהנו כיושב ראש הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ ישראל בשנים תרצ"ה־תש"ח וכראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל בשנים תש"י־תשכ"ב".

לא רק בגלל השמש הקופחת האדימו לחייו. במו עיניי ראיתי שגם אחרי 35 שנה במדים, האלוף (במיל) עדיין מסמיק. זה משק כנפי ההיסטוריה. המשרד ששימש את בן־גוריון עומד עכשיו לרשותו. השולחן הוחלף כבר לפני שנים. "קראת? שמעת?" הוא התלהב ולחץ על פעמון הכניסה.

"למי באתם?" קול של בחור צעיר בקע מהאינטרקום.

"ליושב ראש הסוכנות", אלמוג השיב.

זמזם. הדלת נפתחה. "יש לך תג?" שאל אותו המאבטח, צעיר ומתולתל. "איך אמרת שקוראים לך?"

"תגיד", נזפתי בתלתלים, "בא לך לחתום אבטלה?"

"עזבי", אמר אלמוג, הושיט ידו לעבר המאבטח ובחיוך רחב אמר: "אני דורון, נעים להכיר, מה שמך?"

במעלית, בדרך למשרדו שבקומה השנייה, שאלתי אם הוא לא נעלב. "ממה?" תהה. "בעיניי, זה שהוא לא זיהה אותי זו דווקא מחמאה. זה סימן שאני בשטח, בסיורים, בטיסות. אני לא אחד שאוהב לחמם את הכיסא במשרד".

זו, אגב, הייתה גם תשובתו לשאלה למה העדיף את תפקיד יו"ר הסוכנות על פני הפוליטיקה. "פקה־פקה זה לא אני".

לא בא לך יותר להיות שר הביטחון או ראש הממשלה?

"ממש לא. לדעתי, יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. כיום יש 15 מיליון יהודים ברחבי העולם, מחודש לחודש גובר הביקוש לעלייה, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

חזרה מרגשת לאתיופיה

אלמוג (71) הוא הישראלי היפה שישראל אוהבת לאהוב. חתן פרס ישראל (לשנת תשע"ו) שהקים את הכפר השיקומי "עדי נגב – נחלת ערן" בהשראת בנו ערן, אוטיסט עם מוגבלות שכלית, שהספיק לגור בו שנה אחת בלבד עד שלקה במחלה נדירה ובגיל 23 נפטר בחטף – וגם האלוף במיל' שנכח כמעט בכל צומת משמעותי בהיסטוריה הצה"לית.

במלחמת יום כיפור לחם בסיני כמ"פ בצנחנים והיה מועמד לצל"ש, וכמפקד סיירת צנחנים היה הלוחם הראשון שכף רגלו דרכה בשדה התעופה באנטבה. כמפקד יחידת שלדג הוביל את מבצע משה, להעלאת יהודי אתיופיה – וטיסתו השנייה כיו"ר הסוכנות, אחרי "סובב אוקראינה", הייתה לשם. הביקור החוזר היה עבורו יותר מסגירת מעגל. "יש כאן קהילה יהודית גדולה עם המון ילדים אינטליגנטים וחכמים שרק עלייה לישראל תאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם ולהיות רופאים, מהנדסים, טייסים, עורכי דין וכל מה שהם רוצים", סימס לי מגונדר. "באתיופיה, הסיכוי שלהם להגיע למימוש עצמי קרוב לאפסי".

אבל למרות הדחף הבלתי פוסק לעשייה ("זה חזק ממני", הוא הראשון להודות), אלמוג לא יוצא מביתו בנס־ציונה, לפני תשע וחצי בבוקר. השעות המוקדמות יותר מוקדשות לפעילות ספורטיבית ולארוחת בוקר לצד דידי, אשתו זה 44 שנה.

"דידי" זה קיצור של פרידה. "על שם הסבתא שנרצחה באושוויץ", מסביר אלמוג. "אבא שלה הגיע ארצה יתום ולימים היו לו 11 נכדות ונכדים. כל ה־11 מחוננים או נוגעים במחוננות, ואת ערן, הבן שלנו, שנולד עם מוגבלות ופיגור, הוא אהב יותר מכולם. אולי מפני שערן הזכיר לו את עצמו כילד חסר ישע ששרד את השואה".

הבית, מואר ומרווח, גדוש בעבודות אמנות של דידי (67), בלונים מקרמיקה ופסלים מעיסות נייר. ליום הולדתו ה־50 היא הזמינה עבורו גוף תאורה עם הכיתוב "ואהבת עולם אהבתיך" שנתלה בכניסה. על קיר חדר השירותים היא תלתה כרזה ממוסגרת של טרטקובר, "ישראל זה לא אמריקה".

בקומה השנייה של הבית גרה בִּתם ניצן, דוקטור לחינוך מאוניברסיטת בר־אילן, המכהנת כראש המיקוד בשילוב והכלה במרכז ללימודי מוגבלות שבקריה האקדמית אונו, עם ארבעת ילדיה ובן זוגה ליאור חביב. "הוא אדם על כיסא גלגלים", מספר אלמוג. "בצעירותו נפל מאופניים בתל ערד". ודידי מוסיפה: "לליאור יש דוקטורט בכימיה, הוא חקר במכון ויצמן משהו בתחום הריח והיום מתעסק במשהו עם זיהוי של אפרוחים. כל בוקר הוא יורד מהקומה השנייה במעלון ונוסע לאיזה לול בבקעת הירדן או בשתולה. איש חזק, אופטימי ועוצמתי. מעולם לא שמעתי ממנו 'למה זה קרה לי'".

כשדידי מדפדפת בסלולרי וכמו כל סבתא מתגאה בתמונות הנכדים, אני מהססת אם לשאול אותה אם ה"יש" מצליח לפצות על ה"אין". שלושה ילדים היא ודורון הביאו לעולם. ניצן נולדה עם לקות ראייה. ערן נולד עם אוטיזם ומוגבלות שכלית קשה ונפטר לפני 15 שנה. בתם שוהם נולדה עם פגיעה קשה בעורק הלב ובגיל חודש הלכה לעולמה.

זה משהו גנטי?

"ברור שיש שם משהו, אבל לא בדקנו", היא מבליעה אנחה. "זה לא משנה", מוסיף אלמוג. "מה שחשוב זה מה אתה עושה עם זה. ניצן נולדה עם בעיה בעיניים ולכן היא הקימה בהסתדרות את הלשכה שאחראית על תעסוקת אנשים עם מוגבלות".

גם הרעיון של הכפר השיקומי הגיע מאותה צורת חשיבה של עשייה במקום יאוש. "כשתגיעי לשם תופתעי מאוד", הבטיחה דידי. "לא תקבלי שם תחושה של צרות ואסונות". היא עצמה נמנעת מלהגיע לכפר. "למה? מפני שכל החברים של ערן עדיין שם, נהנים, והוא איננו. יש שם ילד שתמיד היה רץ אחרינו עם נעלי הבית של ערן. בקטע הזה דורון ואני הפכים מוחלטים. אותו, כל ביקור בכפר ממלא. אותי הוא מרוקן. אני מגיעה רק באירועים מיוחדים ואחר כך לוקחת לעצמי כמה ימים של החלמה".

|

הברק היכה יותר מפעמיים

דורון, הבכור בארבעת בניהם של בת עמי ("שתאריך ימים, היא בת 93 וצלולה לחלוטין") ומתתיהו אברוצקי ז"ל, אומר: "יש לי בלב שני פצעים מדממים שלא יגלידו לעולם, ולשניהם קוראים ערן".

אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, סגן ערן אברוצקי, נהרג בגיל 20 במלחמת יום כיפור שבה נלחמו שניהם. "תכף יתחיל פסטיבל החמישים, זה העונש שחטפנו על חטא ההיבריס שפיתחנו בעקבות הניצחון המזהיר של ששת הימים", מעיר אלמוג, שהיה אז מפקד פלוגת צנחנים שנלחמה בסיני נגד מאות טנקים מצריים. ערן היה מפקד מחלת טנקים בחטיבה 7, גדוד 82, שנלחמה בדרום רמת־הגולן.

"במהלך המלחמה נפוצה השמועה ששנינו נפלנו", הוא מספר. "את הבשורה על נפילתו של ערן קיבלתי מאמי בשיחת טלפון בסוף המלחמה. היא אמרה לי 'ערן הלך, אין לנו ערן יותר'. הפקדתי את הפלוגה בידי הסמ"פ שלי, נסעתי הביתה ואחרי שחיבקתי את אמא עליתי לרמת־הגולן. מצאתי את הטנק השרוף של ערן, חלקי ביגוד וציוד אישי. המשכתי לבתי חולים, לתחקר את חייליו, ומהם שמעתי שערן נשאר מדמם בשטח ליד הטנק הבוער וחולץ ללא רוח חיים רק אחרי שבעה ימים. באותו הרגע נשבעתי להמשיך לשרת את המדינה במדים כדי שהחיילים שלי לעולם לא ישאירו פצוע בשדה הקרב".

ארבעה חודשים אחרי המלחמה הוא הגיע לביתה של דידי, שעד לפרוץ המלחמה הייתה בת זוגו של אחיו ערן. "דפקתי בדלת, אמא שלה שאלה 'מי זה?' וכשאמרתי 'דורון' שמעתי את דידי צועקת לאמה מתוך הבית 'תגידי לו שאני לא פה'. אחרי ארבע שנים התחתנו ומאז אנחנו יחד".

אומרים שהברק לא מכה פעמיים באותו הבית. "זה לא חל על המשפחה שלנו", אלמוג פוסק. עמית, בנו של אחיו מודי, נהרג לפני חצי שנה בהתרסקות מטוס קל בהרי ירושלים. "היינו כאן בבית כשצילצלו עם ההודעה. הגעתי למטוס המרוסק של עמית, שהיה אחד הלוחמים האמיצים בשייטת 13, ובבת אחת חזרתי ליום כיפור. הרגשתי שאני חוזר לטנק השרוף של ערן. הקסדה של עמית הייתה מונחת לידו, מרוסקת, כמו הקסדה של אחי".

הברק היכה יותר מפעמיים. כשנגיע לכפר הוא יוליך אותי לאנדרטה שהוקמה שם, "לזכרם של בני משפחת אלמוג־שטייר". בן דודו של אביו, זאביק אלמוג, סגן אלוף בחיל הים, נרצח בפיגוע במסעדת מקסים בחיפה ב־2003, לצד אשתו, בנו ושניים מנכדיו.

ערן השני, בנו, זה שמעולם לא דיבר, חולל בחייו של אלמוג מהפך. "כשנולדת, קראנו לך ערן, כמו לאחי ערן שלא שב מהמלחמה", כתב בפברואר, במלאת 15 שנה לפטירת ילדו, "ואתה, בני האהוב, בחרת להיכנס לתחנה האחרונה בחייו של ערן אחי. למקום של הפצוע המדמם בחברה. להיות תיבת תהודה ענקית למקומו של החלש ביותר. להדהד באוזניי כמו סופת רעמים מתגלגלת, בלי לומר פעם אחת 'אבא'. בלי ליצור קשר עין. לחנך אותי אותי בדממה צועקת. להפוך אותי לאיש אחר.

"גדלתי להורים שחינכו אותנו להאמין שבלי כוח ועוצמה לא נשרוד במזרח התיכון, לכן אין מקום לחולשה ולכן אף פעם לא בוכים, רק נושכים שפתיים וממשיכים קדימה. ופתאום אתה הגעת לעולם כדי להסביר לי מה מקומה של החולשה. 'כן, אבא יקר', אמרת לי ללא קול, 'בלי להבין את מקומם של החולשה והחלש בחברה, פשוט לא תהיה בן אדם. לא יעזרו לך כל מערכות הנשק המתוחכמות, הסייבר והטילים החכמים. אם לא תדע מה מקומו של החלש, פשוט לא תשרוד'".

"ערן לא היה ילד עצוב, הוא לא סבל, רוב הזמן הוא חייך וחייך", אומרת דידי. החיוך של ערן מתנוסס על כרזת הענק שבכניסה ל"עדי נגב – נחלת ערן". אלמוג נעצר ומקריא בקול את הכיתוב: "אנו, בעלי היכולת, יוצרים בית המלא באהבה, אושר ויכולת עבור ילדים ואנשים עם צרכים מיוחדים". ואז מפרט: "אני לא יודע מי אחראי למונח 'בעלי צרכים מיוחדים'. 'אנו בעלי היכולת', זה נכון, אבל ערן, בני, לא היה הבעלים של כלום. כאלף המטופלים ששוהים בכפר הזה מדי יום ביומו – מתינוקות שנולדו עם מחלות מורכבות והרופאים לא נתנו להם סיכוי לשרוד, דרך כאלה שמגיעים לפיזיותרפיה או לבריכה הטיפולית ועד לאלה שגרים בו במשך שנים ויגורו בו עד יומם האחרון – הם לא הבעלים של הבעיה".

אז מה ההגדרה הנכונה?

"אנשים עם צרכים מיוחדים", הוא מדגיש את המילה השנייה.

ממטבח הקפטריה כבר עולה ניחוח קוסקוס, אבל אחרי שאיחל החלמה מהירה לאמא מרהט שהביאה את בנה הפעוט לריפוי בעיסוק, ואחרי שאיחל שנה טובה למתנדבת מארצות־הברית – קשישה עם שיער סגלגל ששלוש פעמים בשבוע באה לכפר – אלמוג מוריד כאפה על גבו של הטבח, מבטיח "אולי אחר כך" ושועט קדימה. הוא לא יודע ללכת.

אתה חושב שהיית מקדיש את חייך לאנשים מוגבלים אילולא היית אביו של ערן?

"בהיסטוריה אין 'אילו'. בעצם, יש בה רק אילו אחד. אילו קנדי לא היה נרצח ז'קלין לא הייתה מתחתנת עם אונאסיס".

אחר כך הוא מרצין ומצטט את הרב קוק שאמר, "יש נשמות גבוהות שמגיעות לעולם מבלי יכולת לתקן את עצמן, וסיבת הגעתן לעולם היא לתקן אותנו". "כמו שערן, בני, תיקן ומתקן אותי. מדהים לראות כמה הפצוע, הנכה והמוגבל מתקן את החברה. רוב בני האדם נאלמים דום כשהם מוצאים את עצמם מול אדם עם מוגבלות וזה לא מרוע. זה מהפחד. פתאום אתה מבין כמה הכל שברירי, זה ה'בקרוב שלך', גם אתה עלול להגיע למצב הזה, אולי כבר מחר, וזה מפחיד. לכן הם בורחים. כוח החיים הוא הכוח שמנווט אותנו להמשיך קדימה.

"אתן לך דוגמה פשוטה. ביהדות קיימת מצוות ביקור חולים. למדתי בבתי ספר טובים – בארי בראשון־לציון והריאלי העברי בחיפה – ואף פעם לא שמעתי את המשפט 'בוא נלך לבקר חולים, נעשה מצווה'. מנגנון ההדחקה עבד שעות נוספות והצמיח סודות. 'אל תגלו לילד שסבתא חלתה בסרטן'. הורים חשבו שלמען שלום הילד עדיף להסתיר ממנו את החולשות והחלש.

"אצלנו פועלות שתי כיתות גן שאליהן מגיעים גם ילדים בריאים לחלוטין. ואנחנו עומדים לפתוח עוד 14 גנים כאלה. הורים בדרום הגיעו למסקנה שאם הילד יראה מגיל צעיר אנשים בכיסאות גלגלים הוא יקבל חינוך טוב יותר".

"תראי", הוא פותח את הדלת ונכנס לגן ילדים שנראה כמו בונבוניירה. פעוט עם שיתוק מוחין שוכב על הבטן ובוהה במטפלות ששרות (ולא במקרה) את "איפה העוגה". הגן השיקומי, מסגרת של משרד הרווחה, מיועד לילדים עם עיכוב התפתחותי ועל הרצף; הצוות מונה גננות, סייעות, קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק ועוד. "כל ילד מקבל כאן את המענה החינוכי וגם את כל הטיפולים שהוא זכאי להם. חשוב להדגיש שעל הילדים האלה, שהם עוד לא בני שלוש, לא חל חוק חינוך חובה. הם לא יכולים להיכנס לפעוטון פרטי".

אנחנו מסיירים במסדרונות בית החולים הסיעודי המורכב, ואולי מוגזם לכתוב שהוא מכיר את מאות המטופלים בשמותיהם, אבל את הסיבות שהביאו אותם לכאן הוא זוכר. הבחור הזה, לדוגמה, שרתום לכיסא גלגלים וראשו שמוט לצד, נפל ממרפסת הקומה השמינית שבוע לפני גיוסו לצה"ל ומאז הוא בקומה. "הרפואה לא יודעת להגיד מתי הוא ייצא ממנה. בְּקומה יש 15 רמות, הוא הגיע אלינו ברמה אפס ועכשיו הוא ברמה שמונה. העיניים שלו מעפעפות. לפעמים הוא מחייך". בחדרי האשפוז האמהות, מנשים חרדיות ועד לובשות רעלה, קמות אל אלמוג בשמחה, והוא יודע לשאול כל אחת על העולם שהשאירה בבית. "מה שלום הילדה שעברה ניתוח תוספתן? ואיך הבעל? מצא עבודה?"

רק לחדר אחד הוא מתקשה להיכנס. "זה היה החדר של ערן. 15 שנה. עשו בו שינויים. צבעו מחדש את הקירות, החליפו את הריהוט, אבל בשבילי זה תמיד יהיה החדר של ערן.

"הנערה שגרה בו עכשיו נפגעה בתאונת דרכים בגיל 17. מכה כפולה. אילו הייתה נפגעת בגיל 12 היא הייתה מטופלת על ידי משרד הרווחה; כיוון שזה קרה לה בגיל 17, היא מטופלת על ידי משרד הבריאות. ומה עושה משרד הבריאות? שולח אותה לבית אבות. יש בתי אבות שמלאים בצעירים שעברו תאונות, והמערכת הרפואית פסקה 'אין תוחלת רפואית ושיקומית' ולכן כלאו אותם במעין הוספיס. לא הסכמתי לקבל את זה".

בנו ערן, מוגבל מלידה, טופל על ידי הרווחה. אבל אלמוג, שממשיך לכהן כיושב ראש הכפר השיקומי ("זה היה התנאי שלי לסוכנות"), נחלץ לא אחת לעזרת הורים שלא עמדו בתלאות הבירוקרטיה ("לא כל הורה מסוגל למלא את הטפסים לוועדות ההשמה שקובעות מי ילך לאן") וגם ניצח את משרד הבריאות בבית המשפט. "על פי החוק היבש, הנערה שגרה עכשיו בחדר של ערן לא אמורה להיות כאן. מקומה בבית אבות. אבל רבאק, כמה אפשר להיצמד לחוקים? למה לא לסייע? בסוף הגענו לפשרה. קופת חולים משלמת עליה 300 או 400 שקל ליום ואנחנו, מדי יום ביומו, משקיעים בה הרבה יותר. ככה זה כשפועלים מאהבה".

|

יישוב חדש ל־500 משפחות

שתי בנות שירות מגוש עציון מחייכות אליו. הן גרות בשכונה שנבנתה בכפר עבור הצוות הרפואי של בית החולים השיקומי הראשון בישראל, שנחנך לאחרונה. "עכשיו, אחרי שבע שנות מאבק בבירוקרטיה, קיבלתי עוד 800 דונם לבניית יישוב חדש. נקרא לו על שם דניאל טרגרמן, שהיה בן ארבע כשנהרג מפצמ"ר בנחל עוז. יגורו בו 500 משפחות של מתנדבים שרוצים להישאר בכפר. אחרי הצבא הם ילמדו רפואה, הוראה, פסיכולוגיה, יתחתנו", הוא קורץ לעבר הצעירות שמצחקקות במבוכה, "ויחזרו לכאן".

ויש כאן 800 מתנדבים. "כולם יודעים לדקלם יפה את 'והדרת פני זקן' ומביאים פיליפיניות להורים או לילד הסיעודיים. בכפר הזה אין אף פיליפיני. הכי מרגשים אותי הצעירים, מחיילים ביחידה שהבסיס שלה שוכן לא רחוק מהכפר, ועד לבנות שירות לאומי שמגיעות לשנתיים. הם לא נרתעים. הם אומרים לי שבכל ביקור בכפר הם מקבלים יותר ממה שהם נותנים. בזכותם תהיה לנו חברה טובה יותר. זה נשמע הזוי בתקופה של בחירות, נכון?"

מה הקשר?

"השיח הפוליטי השתלט על התקשורת. מכפישים, מקללים. בושה, זאת הדוגמה שלנו לצעירים? אבל מתחת להנהגה אחרת אתה פתאום רואה סביבה שיכולה לתפקד עם ערכים. לא יכולה - מתפקדת. כולם מדברים על הקיטוב ואצלנו אין דבר כזה. נוצרים, יהודים, בדואים, כולם מלוכדים".

ההתמסרות שלך להקמת וניהול הכפר הזה גרמה לך לוותר על המרוץ לתפקיד הרמטכ"ל?

"לא ויתרתי על הרמטכ"לות. בכלל לא רצתי ולא התמודדתי. זה לא חסר לי. אני לא שם. כל השירות הצבאי שלי נובע מהחיפוש הנואש שלי אחרי אחי, ערן, שמדמם בתוכי כבר תכף 50 שנה. בחלומות הוא צועק אליי ומתחנן שאציל אותו. בחלומות אני מנסה לחלץ אותו ואף פעם לא מצליח. זה לא ייגמר לעולם".

אפילו לא גרם אחד של תחושת פספוס?

"אפילו לא רבע. הייתי המפקד של כמעט כל הצמרת. בני גנץ, אביב כוכבי, הרצי הלוי. כולם היו בניי. הכל בסדר".

עובדת היותו בן למשפחה שכולה לא עצרה את קידומו בסולם הדרגות. "שנתיים אחרי מלחמת יום כיפור קרא לי מפקד חטיבת הצנחנים דאז, מתן וילנאי. הוא רצה לתת לי את תפקיד מפקד הסיירת, אבל חשש להטיל את התפקיד המאתגר והמסוכן ביותר בצנחנים על משפחה שכולה.

"אמרתי לו 'לך לדבר עם ההורים שלי', והוא הלך. אמא שלי התבוננה בו בעיני התכלת שלה ושאלה 'אתה מאמין בדורון?' וכשהוא אמר לה 'כן' אמא אמרה: 'אתה יכול לשלוח אותו לכל מקום ואם יקרה לו משהו, חס וחלילה, אנחנו נדע להתמודד'. אמא שלי האמינה בגורל, 'אם צריך לקרות משהו אפשר להחליק על קליפת בננה'. אבא שלי הגדיר את השיחה הזאת כעקידת יצחק. הוא אמר לוילנאי 'אם כל משפחה שכולה בישראל תחליט שהבנים האחרים לא ילכו לקרבי, לא נשרוד. תוציא אותנו מהשיקולים שלך'. וכך היה".

עיין ערך מרים פרץ.

אלמוג נובר בסלולרי ומראה סרטון שצולם בסמוך לבחירתו, פה אחד, לתפקיד יו"ר הסוכנות. מרים פרץ נאמה בבזל בכנס שנערך לציון 125 שנה להסתדרות הציונית העולמית, ובסוף נאומה המרגש הוא עלה לבמה כדי לתת לה חיבוק. היא סיפרה לקהל שאין מתאים ממנו לבנות גשר עם יהדות הגולה והוסיפה: "דורון ודידי היו הראשונים שהגיעו לביתי כשאלירז, בני השני, נהרג".

איך הכרת את אלירז?

"הוא הכיר אותי. אני מניח שהוא שמע שאני בן למשפחה שכולה ובא להתייעץ איתי אחרי שאוריאל, אחיו הגדול, נפל. הוא לא ידע מה לעשות. אביו סירב לחתום על הסכמה לשירות קרבי. המפקד שלו השאיר אותו תורן מטבח ושלח אותו לשמירות. הוא היה אז טירון בסיירת גולני והתלבט אם לפרוש או להמשיך. הייתי אז אלוף במטה הכללי ואמרתי לו 'תחליט מה שתחליט, מה שחשוב זה שתלך עם ההחלטה שלך עד הסוף'. לא ידעתי במה הוא בחר. שלוש שנים אחרי זה הגעתי לנצרים ופגשתי אותו. אמרתי לו 'אני מבין שהחלטת' ואלירז אמר 'כן, אני המפקד של אותה מחלקה שאחי אוריאל פיקד עליה כשנהרג'. חיבקתי אותו, שמרנו על קשר, כשסיימתי להיות אלוף פיקוד הדרום הזמנתי אותו לטקסים, הוא המשיך להתייעץ איתי על קידום ותפקידים, עד ללילה ההוא, שישי בערב, כשפתאום שמעתי בחדשות שאלירז נהרג.

"דידי ואני נכנסנו למכונית ונסענו למרים. בהתחלה היא צרחה עליי 'הכל בגללך! הכל באשמתך!' היא הייתה אז במקום שונה לגמרי מהמקום הרוחני הגבוה שאליו תיעלה את כאבה. חיבקתי אותה ולא הוצאתי מפי אף מילה. ואז היא שלפה משהו שהיה עטוף בניילון. מאמר שלי שפורסם ב'ידיעות אחרונות'. בהתנתקות כבר הייתי משוחרר שנתיים, אבל ביקשו ממני לכתוב מהי רצועת עזה בשבילי וכתבתי שעבורי, רצועת עזה היא הרוח של אלירז פרץ. זה היה חמש שנים לפני שהוא נפל. בסוף השבעה לקחתי אותה למקום שבו הוא נהרג".

הצטערת שהיא לא נבחרה לנשיאת המדינה?

"היא יכולה הייתה להיות הנשיאה הראשונה של מדינת ישראל, אבל בבקשה אל תכניסי אותי לזה. בוז'י הוא הנשיא שלנו והוא עושה עבודה מצוינת. גם אשתו, מיכל, עושה ועושה ועושה".

אחרי שתסיים ארבע שנים כיו"ר הסוכנות כמו הרצוג, גם תרוץ לנשיאות כמוהו?

אלמוג, שבדיוק לוגם קפה מכוס חד־פעמית, כמעט נחנק. "מאיפה הבאת את זה? זה ממש לא מעניין אותי. אמיתי. מעניין אותי לעשות בשטח. הסוכנות היא מקום של עשייה נפלאה. למה יצא לה שם של מוסד עתיק שמחלק ג'ובים? אולי מפני שבמשך השנים השקיעו בעשייה, ופחות בהצגת העשייה. המשימה שלנו היא לחבר בין ישראל ליהדות התפוצות. אותם צעירים יהודים ממקסיקו או מארגנטינה שפגשת במכון עוברים אצלנו הכשרה של שנה, שבסיומה כל אחד מהם יחזור למולדתו כשגריר ישראלי. יש לנו 165 אולפנים ו־21 מרכזי קליטה, שאליהם הגיעו השנה כ־12,500 עולים חדשים מתוך 60 האלף שעשו השנה עלייה.

"ביום הראשון שלי בתפקידי החדש ביקרתי במרכז הקליטה עציון בירושלים ופגשתי צעירות וצעירים מוכשרים שעזבו הכל ועלו לישראל, שהיא הבית השלישי אחרי חורבן הבית הראשון והשני. אנחנו 'הנס האחד אין שני' שעליו כתב נתן אלתרמן ב'מגש הכסף'. הם אוהבים את ישראל בכל מאודם, ברמה שמזכירה לי את הוריי, שהיו חילוניים לחלוטין ורק דבר אחד היה קדוש עבורם – המדינה היהודית. היא הנס".

בעיניים נוצצות הוא מתאר את פגישתו עם צעירה שעלתה ממוסקבה. "אבא שלה נוצרי, אמא שלה יהודייה והיא סיפרה לי שלא ידעה דבר ביהדות עד שבגיל עשר הגיעו שליחים של הסוכנות והתחילו להפעיל את הילדים. קבלת שבת, הדלקת נרות, הבדלה, סאמר קמפ בכל קיץ. היא אמרה לי 'בזכותם למדתי לאהוב את ישראל', ובגיל 17 היא עלתה".

אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן עבודה.

"בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תוכנית של שנה שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם. התקוממתי מאוד כששמעתי שאחרי 40 שנה הוחלט לסגור את התוכנית, שמדי שנה הביאה 120 סטודנטים אמריקאים לארבע שנות לימודי רפואה באוניברסיטת תל־אביב, בטכניון ובבן־גוריון. שאלתי למה ונאמר לי שעניי עירך קודמים, ושאנחנו חייבים לתת עדיפות לצעירים ישראלים שלמדו רפואה בחו"ל. אני רוצה שליד כל בית חולים יהיה בית ספר לרפואה וחייבים לפתוח עוד ועוד תקנים. בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

מדובר בתקציבי עתק.

"אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים. מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים שחשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?

"נביא אותם לנגב, שרובו שומם. כשבן־גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשייה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל הכל. בשלב הראשון נכפיל את שטח הבריכה".

הוא לוחץ גם את ידיהם של אלה ששוהים בבריכה במסגרת טיפול הידרותראפיה. "ערן מאוד אהב את המים. אני לימדתי אותו לשחות בקאנטרי בנס־ציונה. לא פעם נתקלנו בגילויי עוינות. כשאמרו לי 'הוא צריך להיות במוסד' עניתי 'תהיה אתה במוסד'. מה לעשות, אין חוק שוויון זכויות לכל אדם. כל אדם שונה מרעהו וטוב שכל אדם מקבל הזדמנות אחרת בעולם והשאלה היא איזה אנשים נהיה. אני שואב את הכוח שלי משני הערנים שלא קיבלו את ההזדמנות לחיות. אני קיבלתי, ולכן אני צריך לעשות".

טוענים שהסוכנות עושה את מה שהמדינה צריכה לעשות.

"זה חוסר הבנה עמוק. הממשלה תפקידה למשול – לנהל תקציבים ומשברים ולחוקק חוקים. זה ניהול מלמעלה, במקרו. בנושא הביטחון יש לה גוף ביצוע – צה"ל. הסוכנות היא גוף ביצוע בעלייה, חיבור לקהילות תפוצות, בעיקר בתוכניות חינוך שנמשכות שנים, ובחיזוק שכבות חלשות בחברה הישראלית. תראי אותי, אני לא יותר חכם מאחרים, אבל אני ביצועיסט".

ובתור ביצועיסט, מה תעשה אחרת מהיו"רים הקודמים של הסוכנות?

"כולם מדברים על חיזוק הקשר עם יהודי התפוצות. אנחנו עלולים לאבד שניים־שלושה מיליון יהודים שלא רואים בישראל את ארצם ועתידם, אבל אני אגיע לכל קהילה ולכל משפחה".

איך?

"בכל רגע נתון יש אלפי קצינים של צה"ל שנמצאים בחו"ל, בלימודים או בשליחות, וכל אחד מהם יקבל ממני משימה. לאמץ משפחה יהודית באזור מגוריו וליצור איתה קשר מתמשך ברמה משפחתית. ארוחות שישי וברכות לחג. הפרויקט הזה ייקרא 'צה"ל למען העם היהודי'. כבר דיברתי על זה עם הרמטכ"ל הנוכחי וגם עם הרמטכ"ל הבא. במקביל, ארתום אנשי עסקים מובילים, הם ילמדו אצלנו בבית הספר לשליחים ויצרו קשר עם אנשי מפתח יהודים בעולם. כבר יש לי רשימה של אלפי עולים ששוהים בארץ יותר מעשר שנים ומוכנים לאמץ משפחות מארצות המוצא שלהם. ונשים דגש על הנוער, דור העתיד, שזקוק לכוח משיכה. נקים מכינה קדם־צבאית שחצי מהמשתתפים בה יהיו מחו"ל. הם יבואו לשנה, בלי התחייבות להתגייס, כדי לחיות עם ישראלים בני גילם. ויש עוד תוכניות על הפרק. אני לא פוחד מעבודה קשה".