מלכת האופי
אילנה שושן עברה הרבה ב־42 השנים מאז שהוכתרה למלכת היופי של ישראל. אחרי שעשתה תואר ראשון ושני במשפטים וסייעה לנשים מול מערכת המשפט המורכבת בארצות־הברית, שם היא מתגוררת, היא החליטה לכבוש את האוורסט - ולא כמטאפורה. בלי הכנה מוקדמת, היא יצאה למשימת הטיפוס המפרכת פיזית ונפשית, התמודדה עם קור קיצוני, תנאים קשים ומחלת גבהים - והייתה עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים: "עם כל הקושי, זה היה מסע מדהים"
בגובה 5,364 מטר מעל פני הים, מקץ שמונה ימים של טרק, ראתה אילנה שושן סלע גדול שעליו מישהו רשם באותיות גדולות בצבע אדום: "אוורסט בייס קמפ". חוץ מנוף ההרים המושלג שמסביב, לא היה שם שום דבר אטרקטיבי במיוחד. שלושה אוהלים, הרבה סלעים ואבנים, וזהו.
שושן, מלכת היופי לשעבר ועורכת הדין, חככה בדעתה אם בכלל היא רוצה לעמוד בתור הארוך של האנשים שהמתינו לתורם לעלות על הסלע ולהצטלם למזכרת. "הגענו לשם לאחר יום ארוך של טיפוס, היה לי מאוד קר, לא היה לי חמצן, הייתי עייפה וכל מה שרציתי היה לרדת משם", היא מספרת בראיון שנערך בביתה בלוס־אנג'לס, עשרה ימים לאחר ששבה מהמסע. מחלון הסלון נשקף נוף יפהפה של העיר שטופת השמש, שנמצאת במצב של קיץ אינסופי. "אבל אחר כך חשבתי שבטח אצטער על כך, אז חיכיתי לתורי, עליתי, הצטלמתי ואז התחלנו לרדת".
העיקר, מדגישה שושן, הוא בכלל לא המטרה אלא המסע עצמו. "הרגשתי שהצטבר לי יותר מדי רעל בגוף, ושאני חייבת לעשות משהו קיצוני", היא נזכרת. "במקום הזה מתנתקים מהרעשים המלווים אותנו בחיים. שום דבר לא חשוב יותר מאשר הצעד הבא. בגבהים האלו, עם מעט חמצן ועלייה תלולה של 700 מטר ליום, כל מה שאדם עושה הוא לקחת צעד ולנשום, עוד צעד ולנשום. ברגע שהתרכזתי בזה, התנתקתי מכל הרעשים".
ההחלטה לנסוע לאוורסט היתה ספונטנית לגמרי. לקח לשושן בדיוק שבועיים מהרגע שהחליטה ועד שעלתה על טיסה לנפאל כדי להצטרף לקבוצה קטנה שיצאה לטרק. "חברות אמרו לי, 'את לא נורמלית, בשביל מה את צריכה את זה?' ו'אנשים מתכוננים למסע כזה חצי שנה לפחות'. אבל אני בכושר, ולצעוד 15-12 קילומטר ביום זה לא ממש בעיה עבורי. נרשמתי למסע עם חברת Wonders of the Himalaya ויצאתי לדרך".
לא חששת לצאת לבד?
"לא. ברגע שאת עושה את זה את לא חוששת יותר. זה גם לא היה ממש לבד, כי הייתי עם קבוצה קטנה של אנשים. חודש לפני כן נסעתי, בפעם הראשונה באמת לבד. מאוד רציתי לנסוע לאלסקה, וזה לא הסתדר לחברה שאיתה תכננתי את הטיול. אז חשבתי למה לא לנסוע לבד בעצם? תכננתי לי מסלול כולל טרקינג, וטסתי לחמישה ימים, והיה מדהים. לא דאגתי לאף אחד ונהניתי מהשקט. והעיקר, התגברתי על המחסום הזה של לנסוע לבד. עכשיו אני הולכת לעשות את זה הרבה יותר".
מי היה איתך בקבוצה?
"אמא ובת מהודו ושני גברים מאנגליה, שגם הם היו נוסעים בודדים. מסתבר שהרבה נוסעים לבד, פגשתי אמהות צעירות שעושות את זה לפחות פעם בשנה. כבר שם, בשדה התעופה, את נכנסת לוייב אחר. הגענו בשש בבוקר, ובגלל מזג האוויר התעכבנו עד שלוש אחר הצהריים. היו שם מאות אנשים שהמתינו, ואף אחד לא התעצבן ושאל, 'נו, מתי יוצאים'. זה היה 'זה מה שיש, אנחנו כאן ונצא כשנצא'. בערב היה מפגש תדרוך, וב־2 בלילה יצאנו לטיסה של ארבע שעות טיסה ללוקלה, משם מתחיל הטרק".
אוויר פסגות
שושן מסבירה שלטרק כזה לוקחים את המינימום האפשרי שניתן לארוז בתיק גב של חמישה קילו, ועוד עשרה קילו בתיק שנושא השרפה. "אורזים רק מה שהכרחי", היא אומרת. "בגדים לשלוש דרגות קור, נעליים טובות, עזרה ראשונה, חטיפי אנרגיה ומים. את רוב החטיפים בכלל לא אכלתי, כי קלטתי שלא הייתי זקוקה לסוכר. אכלנו בריא ולכן לא הרגשתי רעבה. כשעוסקים בפעילות גופנית מואצת הגוף מפריש הורמונים שגורמים לו להיות שמח, כמו כשמתאהבים. זה הרעיון בלצאת למסע כזה, לשנות את הסביבה הכימית וההורמונלית בגוף.
"מעבר לזה, הטרק לאוורסט בייס קמפ זה לא מה שהיה פעם. לאורך רוב המסלול גרים אנשים שמספקים שירותים למטיילים. כל יום עצרנו לארוחת צהריים חמה, אורז ועדשים עם ירקות או פסטה ברוטב עגבניות. ארוחת בוקר וערב אוכלים בבית הארחה. ככל שעולים למעלה בהר האוכל הופך לפחות ופחות טעים, אבל הנפאלים הם מארחים מקסימים, שום דבר לא יקר מדי ואפשר לקנות מים מינרלים לכל אורך המסלול. בחלק מהתחנות בדרך אפשר למצוא אפילו קפוצ'ינו".
מה היה הדבר הכי מאתגר במסע הזה?
"הקור. היה מאוד מאוד מאד קר. גם בבתי הארחה הטובים יותר אין חשמל ואין חימום. יש מיטה ושמיכה ואת ישנה בתוך שק שינה. ככל שעלינו יותר גבוה ישנו עם יותר בגדים, כולל המעיל הכי עבה. המעבר בין 4,000 ל־5,000 מטר הוא מאוד אקסטרים. בקבוצה מקבילה היו רופאים שטיפסו את הקילמנג'רו והרגישו לא טוב. את פשוט לא יכולה לדעת איך תרגישי, איך הגוף שלך יגיב לחוסר חמצן. למרות שלקחתי כדורים נגד מחלת גבהים, מגובה 4,000 מטר התחלתי להרגיש לא טוב.
"האתגר האחר הוא המדרגות הסלעיות. רוב המסלול הוא סלעי ותלול וזה נמשך שעות. החמישה קילו על הגב מרגישים כמו חמישים. זה גם מאוד קשה לברכיים כי את כל הזמן עולה, וכל מדרגה היא בגובה של כ־40 ס"מ. למזלי חברה לקבוצה השאילה לי מגן ברכיים. גם מקלות הליכה מאוד עוזרים בעליה ובמיוחד בירידות".
איך ממשיכים ללכת בתנאים האלה?
"כל אחד צריך להקשיב לגוף שלו. כשירדנו מהבייס קמפ, אמרתי למדריך: 'אני רוצה לרדת הערב'. הרגשתי כל כך רע ביומיים האחרונים, והיה גם מאוד קר. הטמפרטורה בלילה הגיעה למינוס 21 מעלות. מסתבר שלא הייתי היחידה - שלושה מטפסים שהיו מתוכננים להמשיך לצ'ולה פס, שזה עוד שלושה ימים של טיפוס, כבר היו בטלפונים להזמין הליקופטר שיוריד אותם. אבל היה מאוחר מדי להליקופטר להגיע באותו ערב. אי־אפשר להסביר כמה קשה היה לעבור את הלילה בגובה של 5,000 מטר, עם החולשה והקור. הקאתי כל הלילה".
את הירידה שושן מתארת כחוויה סוריאליסטית. "אספו אותנו בשמונה בבוקר. חמישה אנשים בהליקופטר קטנצ'יק. הורידו אותנו באמצע שום מקום, העיקר להוריד גובה. ואז הליקופטר נוסף אסף אותנו והטיס אותנה ללוקלה, ומשם הליקופטר אחר הטיס אותנו לקטמנדו. אחר הצהריים הבחורה השנייה שירדה איתי שאלה אותי איך אני מרגישה ועניתי שטוב, כאילו לא היה".
לא היה רגע שחשבת - בשביל מה הייתי צריכה את זה?
"ממש לא. עם כל הקושי הפיזי, זה היה מסע מדהים וחוויה של פעם בחיים. הייתי עושה את זה שוב. המסע שלי נפל בדיוק על השבוע של פרשת בראשית, לא תיכננתי את זה אבל כך זה יצא. חשבתי לעצמי: וואו, איזו צורה מושלמת לעשות 'ריסטארט', במקום כל כך בראשיתי, מוקפת בהרים שהיו שם מיליוני שנים ויהיו גם הרבה אחרי. זה היה המקום האידיאלי להתנתק מכל הרעשים ולהתחיל מבראשית. בנוסף שבת הוא היום הקדוש שלהם, אז קמתי בבוקר ושמעתי את השירה של הנזירים, זה היה מושלם".
ליצור יש מאין
שושן, מלכת היופי של ישראל לשנת 1980 שזכתה גם בתואר "מלכת המלכות" 30 שנה מאוחר יותר, עברה ללוס־אנג'לס ב־1990, ונישאה למפיק הסרטים משה דיאמנט שממנו יש לה שני ילדים. אחרי שהתגרשה, החליטה לשוב לישראל. היא למדה תואר ראשון ושני במשפטים ועשתה התמחות בתחום של דיני משפחה אצל ד"ר יאיר שיבר, אך היא אינה עוסקת בתחום. "נשים פונות אלי לייעוץ", היא מספרת. "נשים בארה"ב מוצאות עצמן תחת שלוש מערכות: משפט אמריקאי, ישראלי, ובית הדין. לכן היה לי חשוב לתת ייעוץ מקצועי ואחראי. התואר במשפטים היה משהו שתמיד רציתי ללמוד, יותר בשבילי ולא כדי לעבוד כעורכת דין. התוכנית שלי הייתה שכשהילדים יצאו ללמוד באוניברסיטה, אני אחזור לארץ ללמוד. אלה היו כמה שנים של לימודים אינטנסיביים ונהניתי מכל רגע. נכחתי בכל השיעורים“.
כשסיימה את לימודיה, העלה בנה הבכור מייקל, עורך דין בעצמו, פוסט גאה לאינסטגרם בו כתב: "כל בן יהודי מקווה שאמא שלו תגדל יום אחד להיות עורכת דין". בתה של שושן, אלי, מתמחה בתחום של ביולוגיה וסביבה.
בשנתיים וחצי האחרונות נשכרה שושן על ידי "נוסטרומו אנרגיה" כדי להשיק את החברה, שעוסקת בתחום האנרגיה המתחדשת, בחוף המערבי בארה"ב. בימים אלו החלו בהרכבה של המערכת הראשונה של נוסטרומו לשימור אנרגיה בקרח בלנדמרק היסטורי בבוורלי הילס.
בזמנו הפקת סרטים. את חושבת לחזור לזה?
"זה משהו שהייתי רוצה לעשות. אני מאוד אוהבת ליצור יש מאין. אני מקבלת פניות וקוראת חומרים, ואם משהו ידליק אותי, אפיק אותו. זו עבודה מחייבת. אני מנהלת את החיים שלי ממקום רוחני וריאליסטי כאחד, עם המוטו 'דלגי והרשת תיפרש'. אני גם מאוד מאמינה שכדי לאפשר לדברים חדשים להיכנס לחיים שלי, אני חייבת לשחרר מדברים ישנים וזה לא פשוט. אנחנו נאחזים במוכר והידוע, אבל כל הדברים החדשים נמצאים בלא ידוע.
"הרבה אנשים רוצים לעשות שינוי, לעשות משהו חדש, אבל חוששים. 'מה אם זה לא יצליח? בינתיים אאבד את מה שיש לי'. אני אומרת שאם לא נעשה את זה, נחיה בחרטה. בגיל 45 שעון החול מתהפך ואנחנו חיים נגד הזמן. ראיתי לאחרונה את הסרט החדש של ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני, היא אומרת שם משפט שהוא כל כך נכון: 'למה להגיד יום אחד אני אעשה את זה? למה לא עכשיו?'".
