פרק ראשון: ואז הופיעה מיצובישי

בסוף שנות השמונים נחתה כאן מכונית סטיישן תמימה ומכוערת מאד למראה העונה לשם לאנסר, מיצובישי לאנסר. הקהל לא ממש שם לב אליה, ולא ידע אז לפחות כי מאחורי החזות הלא-אטרקטיבית מסתתר האיום הגדול ביותר על סובארו. הישראלי פגש במיצובישי לראשונה רק באמצע שנת הדגם 88' כאשר הגיעה לכאן הגאלאנט.
מיצובישי אמנם לא הייתה מענקי הרכב היפניים, כמו טויוטה, הונדה או ניסאן, אך בנחיתה שלה היו שתי בשורות עיקריות. בעיקר הוכיחה כי סירובם של ענקי הרכב היפניים להגיע לארץ בגלל חשש מהחרם הערבי, הולך ומתפוגג. היא גם הראתה כי עם תדמית הרבה יותר טובה, ויבואן מקצועי ורציני, סוף סוף יתכן איום רציני ואמיתי על סובארו. כדאי לזכור, יבואן מיצובישי היה כלמוטור, שהוקם על-ידי כלמוביל, יבואן מרצדס הסולידי. כדאי גם לזכור כי מיצובישי הייתה יפנית ראשונה בארץ שהביאה מכונית גדולה ויקרה יחסית, הגאלאנט. לנחיתה המוצלחת של זו היו השלכות מרחיקות לכת ומאד מאד חיוביות על קבלת הפנים החיובית לה זכתה הלאנסר.
עם עיצוב אופנתי (יותר), אבזור עשיר (עוד יותר) וסלוגן טוב (הרבה יותר) לא התקשתה מיצובישי "ויש בה הכל" להמיר את דתו של הסובארואיד. הקרב היה בעיצומו, על כל לקוח. בכל רגע נתון נבדק מי מכר יותר ומי נתקע עם "סטוקים" עודפים בנמל.
להתגוששות המוטורית הלוהטת השתרבבה גם האפלאוז של דייהטסו. באופן מרענן, גברה זו בשנת 91' על שתיהן בטבלת המכירות. אך לכולם היה ברור כי לדייהטסו הקטנה לא תהיה נשימה מספיק ארוכה עבור הקרב הזה. סובארו יכולה הייתה להוריד מחירים ועשתה זאת. סובארו יכולה הייתה להוסיף אבזור מקורי וגם את זה עשתה. מנגד, מיצובישי עדכנה היטב את הלאנסר עם מנוע חזק יותר בעל ראש עם 12 שסתומים והספק מרבי של 87 כ"ס, זאת לעומת ה-74 כ"ס של הלאונה. הקרב הלך והתחמם.