שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ארוחה עירומה
    פרק מתוך יצירת המופת של וויליאם ס. בורוז, שתורגמה סוף סוף לעברית



    בשר שחור

    "חברים, הא?"
    מצחצח הנעליים הצעיר עטה את חיוכו הנכלולי והרים מבטו היישר לתוך עיניו המתות של המלח, עיני מצולות חסרות שמץ חמימות או תאווה או שנאה או כל רגש אנושי אחר שהנער חווה בעצמו או בזולתו, בו-זמנית קרות ועזות, לא-אישיות ודורסניות.
    המלח גחן והניח אצבע על זרועו של הנער.
    "אם היו לי ורידים כאלה," אמר בלחישת המוות של נרקומן, "כבר הייתי חוגג."
    הוא צחק, צחוק שחור של חרק שנשמע כמו נועד למלא, בדומה לציוץ העטלף, פונקציית ניווט עלומה. המלח צחק שלוש פעמים. הוא השתתק ועמד דומם, שקוע בעצמו, והאזין לנעשה בתוכו. הוא קלט את תדר החרש של הג'אנק. עור פניו התרכך כדונג צהוב על עצמות לחייו הבולטות. הוא המתין במשך חצי סיגריה. המלח ידע לחכות. אבל עיניו בערו ברעב זוועתי יבש. הוא סובב את ראשו בדחיפות מבוקרות ואמד את האיש שנכנס לבית הקפה. פאטס טרמינל התיישב ליד אחד השולחנות וסרק את המקום בעיני פריסקופ ריקות. מבטו חלף על פני המלח והוא אותת לו, הנהון זעיר שרק עצביהם המקולפים של חולֵי הג'אנק מסוגלים לקלוט.
    המלח הושיט לנער מטבע. הוא צף לשולחנו של פאטס בהליכה מתנודדת והתיישב. הם ישבו זמן רב בדממה. בית הקפה נבנה על צלע סוללת אבן בקרקעית מדרון המכוסה בבנייה עירונית צפופה. פרצופי העיר חלפו על פניהם דמומים כדגים, עלובי חיים מזוהמים המכורים לתאוות שפלות. בית הקפה המואר היה כפעמון צלילה שכבלו מנותק, שוקע לאיטו לחשכת המצולות.
    המלח הבריק את ציפורניו על דש חליפתו המשובצת בשחור ולבן ואפור. הוא שרק נעימה סתמית דרך שיניים מצהיבות. תנועותיו הדיפו צחנת עובש, ריח מעופש של חדרי הלבשה נטושים. הוא לטש בציפורניו מבט זרחני.
    "זה חומר דֵליקטֶס, פאטס. אני יכול להביא עשרים. ואני צריך מקדמה, כמובן."
    "אני לא קונה בליינד."
    "אז אין עלי ת'עשרים ביצים. אני אומר לך שזה חומר בנזונה. שאכטה אחת ואתה עף." המלח בחן את ציפורניו כמי שמעיין במפה. "אתה מכיר אותי, אצלי אין אפס."
    "אוקיי. שלושים ביצים. ועשר טוּבּוֹת כמקדמה. מחר באותה שעה."
    "אני צריך טוּבַּה אחת עכשיו, טרמינל."
    "תעשה סיבוב, כבר תמצא."
    המלח נדד החוצה אל הכיכר. נער רחוב הניח את ידו על העט שבכיסו והסתיר את תנועתו עם עיתון פרוש. המלח המשיך ללכת. הוא שלף את העט ושבר אותו לשניים, כמו בוטן, באצבעות ורודות ובשרניות. הוא שלף ממנו גליל וקטם את קצהו בסכין קטנה. אובך שחור בקע מהגליל ותלה בחלל כצמר מפעפע. פניו של המלח התמסמסו. פיו השתחל קדימה כצינורית מפותלת וינק את המוך השחור, רוטט בכיווץ קרביים על-קולי ונעלם בפיצוץ ורוד, דומם. פניו חזרו לפוקוס צלול וחד עד כאב, ג'אנק מהסוג הצהוב והבוער מפלח את בשרם האפור של מיליון ג’אנקים צורחים.
    "זה יספיק לחודש," החליט, לאחר התייעצות עם מראה בלתי נראית.
    כל רחובות העיר מתפתלים במדרונות סביב גאיות עמוקים לתוך כיכר ענקית, דמויית כליה ואפלולית. הקירות בצידי הרחובות והכיכר משובצים בכוכי מגורים ובתי קפה, חלקם בעומק מטר ואחרים נעלמים מהעין במבוך פנימי של חדרים ופרוזדורים.
    גשרים, מעברים עיליים ורכבלים פרושים ומצטלבים בכל עבר. צעירים קטטוניים לבושים בלויי סחבות וגלימות נשים מאריג גס, איפור צעקני מרוח בגסות על פניהם ומכסה את סימני המכות - ערבסקות של צלקות העוטפות עצמות פנינה – מציקים לעוברים ושבים בעקשנות חרישית.
    מבריחי בשר שחור (בשרו של מרבה-רגליים החי ברכסי סלעים שחורים במעמקי לגונות חומות וזוהרות, שמגיע לפעמים לאורך שני מטרים) מציגים לראווה שרצי ים משותקים בכוכים נסתרים בכיכר, הידועים רק לאוכלי הבשר השחור.
    שוחרי משלחי יד מפליאים שאבד עליהם הכלח, נוכלים באטרוסקיות, מכורים לסמים שעדיין לא סונתזו, סוחרי השוק השחור של מלחמת העולם השלישית, שמאי כישורים טלפתיים, אוסטיאופטים של הרוח, חוקרי תלונות של שחקני שחמט בינוניים ופרנואידיים, מוציאים לפועל של צווי חיפוש הכתובים בקצרנות סכיזופרנית המאשימים את נמעניהם בפשיעה רוחנית מחרידה, פקידי מדינות משטרה שעדיין לא הוקמו, ברוקרים של נוסטלגיות וחלומות מרהיבים - שנבדקו על התאים הרגישים של נשאי הג'אנק - הנסחרים בתמורה לחומרי הגלם של הרצון, שתייני הנוזל הכבד החתום בענבר השקוף של החלומות.
    בית הקפה תופס אחת מצלעות הכיכר. מבוך של מטבחים, מסעדות, תאי שינה, גזוזטראות, מתכת מסוכנות ומרתפים המוליכים למרחצאות תת-קרקעיים.
    על כיסאות גבוהים מכוסים סאטן לבן יושבים חמקלקים עירומים היונקים סירופים צבעוניים, שקופים למחצה, בקשיות מאבן בהט. לחמקלקים אין כבד והם ניזונים מדברי מתיקה בלבד. שפתיהם צרות, כחולות-סגולות ומסתירות עצמות חניכיים שחורות וחדות כתער שבאמצעותן הם קורעים זה את זה לגזרים במאבקים על הקליינטורה. מאיברי מין זקורים מפרישים יצורים אלה נוזל ממכר המאט את חילוף החומרים ולכן הוא בעל סגולה לאריכות ימים. למען האמת, כל החומרים בעלי סגולות לאריכות ימים הוכחו כממכרים ביחס ישיר ליכולת הארכת החיים שלהם. המכורים לנוזל זה ידועים כזוחלי-גחון. כמה מהם מרחפים בין הכסאות באמצעות עצמות גמישות ובשר שחור-ורוד. מאחורי אוזניהם יש לזוחלים מניפות סחוס ירוקות עטורות זיפי שיער זקורים וחלולים, שבאמצעותם הם שואבים את הנוזל. המניפות, המופעלות מדי פעם על ידי זרמי אנרגייה סמויים, משמשות גם כאמצעי בלעדי לתקשורת בין-זחלית.
    במהלך הפאניקות הדו-שנתיות מסתערת משטרת החלומות הגסה, הרעשנית על העיר, והחמקלקים מוצאים מקלט בבקיעים העמוקים ביותר בחומת הכיכר, מסתגרים בכוכים למשך שבועות ארוכים במצב ביו-סטטי. בתקופה זו של טרור אפור מתרוצצים הזוחלים בתזזית הולכת וגוברת, חולפים זה על פני זה בצווחנות על-קולית, גולגלות גמישות מתחבטות ברוחות השחורות של מצוקת עלובי הנפש.
    משטרת החלומות מתמוססת לאגלי רפש רקוב שג’אנקי זקן, משתעל ויורק בבחילת בוקר, מטאטא. החמקלקים שבים עם כדי בהט מלאים בהפרשותיהם, והזוחלים מסודרים.
    האוויר שוב צלול ודומם כגליצרין.
    המלח קלט את הזוחל. הוא ריחף לעברו והזמין סירופ ירקרק. לזוחל היה פה סחוסי חום, קטן ועגול כדיסקית, ועיניים ירוקות וריקות מכוסות כמעט לגמרי ברקמת עפעפיים דקיקה. המלח חיכה שעה עד שהיצור קלט את נוכחותו.
    "יש ביצים בשביל טרמינל?" שאל ומילותיו מרטיטות את זיפי המניפה של הזוחל.
    הזוחל נזקק לשעתיים כדי להרים שלוש אצבעות ורודות ושקופות, עטויות פלומה שחורה.
    אוכלי בשר אחדים היו מוטלים בקיאם, חלשים מכדי לזוז (הבשר השחור הוא כמו גבינה בשלה מדי, שטעמה העז כה מופלא ומחליא עד שכל האוכל ממנה מקיא ואוכל ומקיא שוב עד לאפיסת כוחות).
    צעיר מאופר חמק פנימה ולפת אחת מהרגליים השחורות והגדולות, שהדיפו בבית הקפה גלי ריח מתוק וחולני.

    מתוך "ארוחה עירומה", שיוצא בימים אלה בהוצאת שדוריאן. תרגום: אהוד תגרי

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים