רנו אוונטיים - האוונטה של האוונטיים

אז מי היא באמת מכונית הדגל של רנו, האוונטיים או הוול-סאטיס? שלושתן, עונים לי אנשי רנו ומוסיפים לרשימה גם את הגרסה המפוארת של האספאס. "כל אחד מהכלים האלה תוקף את שוק מכוניות הסאלון מזווית שונה לחלוטין, ויחד הן יוצרות חזית יעילה מאד לרנו". כדאי רק לציין בפניכם, במאמר מוסגר, כי הנציג הבכיר שהגיע להשקת האוונטיים המדהימה היה דווקא מבית מאטרה, יצרנית המכונית. לעובדה זו, לעניות דעתי, יש משמעות מסוימת הרי…

"נו", אני מוסיף להקשות, "האם יש היגיון או רווחיות בייצור שתי מכוניות יוקרתיות המחליפות אחת כושלת (הספראן)?" התשובה של אנשי רנו פשוטה ומפתיעה - בכנות, פיתוח שתי המכוניות הוא זול יותר מהעלויות המקבילות בספראן, זאת כיוון שהוול-סאטיס והאוונטיים מבוססות על על פלטפורמות מוכרות.

נו אז…

אם המטרה של רנו היא למשוך מבטים, כאן בברלין הם מצליחים בגדול. וזאת על אף שהעיר הגרמנית הזו משופעת כמובן בכל הטובין המוטוריים האפשריים. אולמות היבואנים כאן, עם מכוניות התצוגה המרהיבות, יכולים היו להתייצב As is וללא בושה בכל תערוכה בינלאומית. ובכל זאת, כאשר היא נעה בשדרות רחבות, נראית האוונטיים כחללית שקפצה לגיחה מהירה בכדור הארץ. בברלין, אפילו גרמנים קורקטיים במיוחד לא נשארו אדישים.

אפילו אני, שלא התלהבתי מהמיניוואן-קופה במפגשים שונים בתערוכות, למדתי לאהוב את המראה הזה, ובעיקר את החלק האחורי הייחודי. אין ספק שהמכונית הזו נראית כמו רכב תצוגה שברח מהתערוכה לכביש. ואין גם ספק שמי שמחפש מכונית שמושכת תשומת לב, יזכה כאן ובכל מקום באירופה, בכל הקופה.

תא הנוסעים של המכונית המיוחדת הזו הוא החלק המעניין ביותר, אבל אולי גם המאכזב במכונית. בפשטות, רנו לקחה מיניוואן לשבעה והפכה אותו לתא לארבעה בלבד. אבל למרות תוספת האורך, המרחב שמאחור ממש אינו מרשים. הסיבה לכך פשוטה - הנמכת הגג, הגבהת המושבים והעובדה שאי אפשר לדחוק את כפות הרגלים אל מתחת למושב הקדמי…

אספאס

אם לא ראיתם מעולם את האספאס של רנו, יראה לכך עיצוב סביבת הנהג ולוח המחוונים יותר מעתידני. אלא שהאספאס, מה לעשות, מסתובב בקונפיגורציה זו כבר מספר שנים, ורנו בחרה במודע שלא לערוך כאן שינויים רבים – ללא ספק מטעמי חיסכון.

וכך, מד המהירות הדיגיטלי ניצב במרכז הלוח הקדמי ומאחורי ההגה ממוקם מד סל"ד. אולם כיוון שההגה מתכוון רק למרחק ולא לגובה, תהיה בעיה להבחין במידע הנחוץ כאשר יושבים קרוב וזקוף.

וזה לא נגמר בכך. תאי האכסון רבים אמנם, אבל אלה שבדלתות אינם נוחים לשימוש, ובכל מקרה אין כאן אפילו תא אחד עם קירור – ההייפ החדש-ישן של תעשיית הרכב, בעיקר בדגמים רבי-שימושים. תאורת המפות נראית פשוטה למדי, כמו פרטים רבים נוספים. לא התלהבתי גם מפריטים כמו ידיות קיפול וכיוון המושבים (שאינו חשמלי!!), ובוודאי לא ממיקום מתג פתיחת החלון מאחור. הייתי מעדיף גם אפשרות אוטמת יותר מהוילונות לסגירת חלון הגג.

אבל ישנם גם מספר פרטים מרשימים בהחלט, החל מדלתות מדהימות, דרך דלת תא המטען, והכי חשוב - הגג הנפתח: בלחיצת כפתור אחת הופך האוונטיים לאוורירי במיוחד כאשר כל החלונות והגג נפתחים והופכים את הרכב הגדול לכמעט-קבריולט. זאת, כי אין כאן קירות מרכזיים, מסגרות לדלתות או כל אבזר מפריע אחר. אהבתי גם את אפשרות פיצול תא-המטען בעזרת הכיסוי המסיבי.

על הכביש

לחיצה על המצערת, כאן על האוטובאנים הרחבים, אינה מצמידה את הגב למשענת, בוודאי שאינה נוקעת את הצוואר בתאוצה אדירה. אז נכון, לאוונטיים אכן יש 210 כ"ס של הספק מרבי, אבל מנוע ה-V6 של רנו צריך גם לסחוב משקל מסוים. לא פחות מ-1740 ק"ג במקרה זה…

אם לא די בכך, רתמה רנו את המנוע לתיבת הילוכים בעלת יחסי העברה ארוכים במיוחד. למרות שיש שישה הילוכים, אפילו החמישי מתפקד כהילוך-יתר. אך גם אם רנו בחרה ללכת על שיוט נינוח, חסכני ושקט, עדיין יש כאן מספיק כוח - עם משיכה טובה מסל"ד נמוך - כדי להגיע למהירויות גבוהות, כמו 205 קמ"ש בהילוך הרביעי. כך נותרה בקרת האחיזה חסרת עבודה במרבית הזינוקים, ללא דרישה להתערבות אלקטרונית עקב בעיות משיכה.

רנו בחרה בכבישים לא תובעניים במיוחד עבור אירוע השקת האוונטים, אבל לא צריך להגיע עד לאלפים הצרפתיים כדי להבין שהקופה של שנות 2000 רחוקה מלהיות מכונית ספורט. צריך לבחון אותה באמות מידה מתאימות. שם, נגלה לפתע כי יחסית למיניוואן, מפגינה האוונטיים התנהגות טובה, בעיקר יציבות כיוונית מרשימה במהירות גבוהה. בכל מקרה, זהו אינו רכב שיעודד אותך לתקוף פניות באגרסיביות.

כאשר פני הכביש טובים מפגינה האוונטיים נוחות מרשימה, אולם על הכבישים שהיו בעבר חלק מהרפובליקה הדמוקרטית של מזרח גרמניה - ואשר לא זכו לטיפול מערבי מסור - היא מעט נוקשה מהצפוי, כולל רעשי מתלים לעיתים.

סיכום, ארוך

ניתן לסכם את הסיבוב הזה בפשטות - אם זה מה שמבטיח העתיד של הקופה בשנות האלפיים, אני בהחלט מעדיף את שנות התשעים. אבל, זו כמובן תהיה התייחסות פשטנית מדי. כי סיפורה של האוונטיים מורכב מאד. מצד אחד, ברור שמבחינה דינמית היא אינה מכונית ספורט, ומבחינת מרחב נופלת ממיניוואן. בנוסף, לא ממש ברור מי בעצם צריך מכונית כזו.

מצד שני, מדובר במכונית נישה ונראה לי שרנו תחגוג אם תמכור 25 אלף יחידות כאלה. היא מיועדת לאותו קהל שקונה קופה וקבריולה, אך צריך יותר מרחב ושימושיות. או כזה שקונה רכב שטח בגלל התדמית והישיבה הגבוהה אך רוצה התנהגות כביש טובה יותר. מישהו אמר "נשות פאג'רו"?

מעבר לכך, האוונטיים שייכת לזן מכוניות חדשות בעתיד. מכוניות אלו מבוססות על פלטפורמה מוכרת המאפשרת יצירת מרכבים מגוונים ואפילו יעודים שונים, בעלויות פיתוח נמוכות. ואם בדטרויד ראינו גל של מיניוואן-ספורט-שטח, אז רנו שוב עושה זאת קודם.

צריך לזכור גם מה עושה האוונטיים לרנו. היא גורמת לרנו, בעלות לא גדולה, להראות כחברה חדשנית ובעלת תעוזה. האונטיים גם מסייעת לרנו להפוך את הדימוי של המיניוואנים הגמלוניים לסקסי יותר, נושא חשוב עד מאד לחברה שרשמה כל-כך הרבה הצלחות בנושא.

ובארץ? באמת נראה לכם שיש מספיק לקוחות פוטנציאליים שיצדיקו יבוא תמורת תג-מחיר של 250 אלפי שקלים? היבואן כמובן לא ממש מזדרז להביא את הרכב הזה, אבל מבטיח כי אם יהיה ביקוש, מי יודע מה יקרה. נקרא לזה נחמה…