בתו של הנרצח: "זה לא חיים בכלל, אני רוצה לברוח"

"אני רוצה לברוח", אמרה ביום שלישי בערב ריטה רקובשצ'יק ל"ידיעות אחרונות", אם לשלושה מהיישוב חומש, "רק פחד יש לי כאן. סגורה כמו בבית סוהר". פחות מיממה לאחר מכן נרצח אביה, איליה קריביץ'.
את משפחת רקובשצ'יק הקדימו כבר שבע משפחות שעזבו את היישוב הקטן בחודשים האחרונים. שבע מתוך 50. האחרונה, משפחתו של הפצוע אלכסנדר בריסקין שהעמיד שלשום פני מת כשהמחבלים הגיעו לבצע וידוא הריגה, הסתלקה סופית אתמול. אביו אסף את הכלב של המשפחה והצטרף לאשתו, שחיכתה לו זה כמה שבועות אצל הבת באשדוד.
מחצית מהתושבים בחומש הם עולים חדשים, ומחצית ישראלים ותיקים שהגיעו "לשפר דיור". האוכלוסיה הזאת, שמרכיבה ישובים רבים בשטחים, היא הבטן הרכה של המתנחלים. רבים מהם חיכו עד היום שיימצא להם בית חלופי בתוך הקו הירוק, או קיוו שתגיע רגיעה. עכשיו הם כבר לא עושים חשבונות של פיצויים או שכר דירה. הבעיה היחידה שעוצרת כרגע את מרסל סיטבון, השכנה של רקובשצ'יק, היא שאף נהג משאית לא מוכן להוביל את תכולת הבית שלה לנתניה: "כל נהג שאני מדברת איתו אומר 'גם בשביל מיליון דולר אני לא מגיע'".
"זה לא חיים בכלל", אומרת ריטה רקובשצ'יק, "כבר שבוע אני על כדורים בגלל כאב שיניים ולא נוסעת לרופא כי אני מפחדת לצאת ולחזור. הבן שלי נפל במעון והתנפחו לו כל הפנים, ולא הוצאתי אותו לטיפול כי אין לנו אוטו ממוגן ירי. הילדה הגדולה לא הולכת לבית הספר כבר חודש. אמרה שכואבת לה הבטן, הראש, מה לא. בדקו אותה ולא מצאו כלום. היא פשוט מפחדת, למרות שהאוטובוס שלוקח את הילדים ממוגן. בעלי עבד בשמירה, ועכשיו הוא מובטל. הוא לא יכול להגיע לעבודה בשש בבוקר כי כל הזמן הכביש סגור בגלל מטענים, כשעבד לילות - לא ישנתי מפחד. שוכבת במיטה עם הפלאפון, והילד הקטן בוכה בגלל היריות שנשמעות כאילו מעל הבית".
באמצע השיחה נכנס הבעל, ולדימיר. "אין לי מלים לבזבז על שרון", הוא אומר. "אני לוקח את המשפחה ומתיישב מול המשרד שלו. שהוא ישלם לי שכר דירה. אמא שלי גרה כאן ואהבה את המקום, עד שקיבלה אירוע מוחי בגלל כל הלחץ ונפטרה. מה רוצים, שאני אחטוף כדור וריטה תישאר לבד? אתה יודע איך אנחנו נוסעים כאן? לא פחות מארבעה באוטו: אני, אבא שלי, אח שלי וחבר ארבעה נשקים מהחלונות לארבעה כיוונים. כל מכונית שעוקפת אני כמעט יורה בה".
"החיים במדינה נמשכים", אומרת מרסל סיטבון, "אבל לא אצלנו. שלושה שבועות אני נוסעת מהלוויה להלוויה: גלעד זר, וצבי שלף שהיה מסיע את הילדים שלנו, ובוריס קרובר שנהרג בתאונה עם ערבי, ואתמול שוב: דני יהודה. בדרך חזרה שמענו שדורון זיסרמן מהיישוב ענג נהרג. להלוויות יש אוטובוס ממוגן ירי. לפני שבוע נסעתי עם ריטה ועם בעלה לקניות בנתניה, ובקטעים שהיה חשש מירי התכופפנו כל הדרך. אני פה 13 שנה. עליתי בשיא האינתיפאדה הראשונה, היו אבנים ובקבוקי תבערה, שמענו מיגון ונסענו, ועכשיו מה? אין לנו כסף לקנות שכפ"צים לכל המשפחה".
חומש יושב על הר נישא. הנוף מדהים, ממערב רואים את הים, ואת נתניה ומגדלי עזריאלי בתל אביב. באופק דרום-מזרח רואים את שכם, בטווח הקרוב, חומש מוקף בחמישה כפרים ערביים. "חבל שאין ים במקומם", מסננת סיטבון, "אבל בקרוב יקומו פה ברוך גולדשטיינים שיעלו עליהם. אנשים יחטפו את השגעון ולא יוכלו לעצור אותם".
בדרך לחומש עברנו את שיירת הלווייתו של דורון זיסרמן מענב. הגבעות סביב ענב בערו, ועשן היתמר מעל כביש המוות. מישהו התחיל את הנקמה בהבערת מטעי הזיתים של הכפרים, אבל לא חשב שהאש עלולה לסכן גם את ענב. זה המזרח הפרוע, שבצידי הדרכים שלו פזורים כעת נגמ"שים, גלעדים, מאחזים חדשים לזכרם של הנרצחים וטנקים בפתחי היישובים. פה ושם עולה רכב פלסטיני על הכביש, מחזיר מדרכי העפר פועלים שהסתננו בבוקר לעבודה, ואנחנו, במונית עם המספר הצהוב, נדרכים. בשלב מסוים ניסתה המונית לעקוף סובארו כחולה שבה ישב מתנחל בודד. מיד הוא חתך לאמצע הכביש, למנוע את העקיפה. בכביש הזה אף אחד כבר לא לוקח צ'אנס.
"אתמול בלילה הצעירים אצלנו רצו לרדת ולירות על אוטו ערבי", אמר לי פנחס בוגנים מענב. "אמרתי להם שלא כדאי. אולי יש שם מסתערבים. היה ויכוח מאוד סוער, רצו לעלות עם נשקים על הכפר ספרין, או על בית ליד. אמרתי להם, "תירגעו, כי אם נצליח, סברה ושתילה זה יהיה דבר קטן לעומת מה שיקרה".