למי שייכות האדמות החקלאיות? - ההכרעה קרובה

בעוד חמישה ימים - ב-1 ביולי - צפויה טלטלה גדולה בענף הנדל"ן בישראל. באותו יום אמורה המדינה להגיש לבג"ץ את תשובתה לעתירה שהגישו חברת מהדרין והקשת המזרחית בנוגע לזכויות החקלאים על הקרקעות שהם מעבדים ולשיעור הפיצוי המגיע להם תמורת הפשרתן של קרקעות אלה.

מאחר שהממשלה טרם גיבשה את תשובתה, סביר להניח שהיא תבקש מבית-המשפט ארכה למתן התשובה. אולם מאחר שבית-המשפט כבר נענה חמש פעמים לבקשות דחייה של המדינה, ומאחר שזו תהיה בקשת הדחייה השישית, מעריכים בפרקליטות המדינה שבית-המשפט ייתן ארכה נוספת רק תמורת מחיר מסוים: מתן צו ביניים, שיקפיא את כל הליכי ההפשרה של אדמות חקלאיות בישראל. ההקפאה תהיה קרוב לוודאי בתוקף עד שהמדינה תגבש את עמדתה בסוגיה ותהיה מוכנה להציגה בפני בית-המשפט.

סוגיית הקרקעות החקלאיות נחשבת לתפוח אדמה לוהט משום שמשני צידי המתרס ניצבים שני מחנות רבי עוצמה, ששום ממשלה אינה רוצה להרגיז: החקלאים והלובי החברתי.

החקלאים גורסים שהעיבוד הממושך של האדמות מקנה להם בעלות מלאה על הקרקע (ובלשונו של עו"ד שרגא בירן, המייצג את ההתיישבות העובדת: בהיסטוריה אין שום דוגמה לשיטה משפטית שהכירה בזכות של בעלי הקרקעות לסלק את האיכרים מהקרקע שאותה עיבדו במשך דורות).

לעומת זאת טוענת הקשת המזרחית, שפעיליה מזוהים במידה רבה עם הלובי החברתי ועם ש"ס, שהאדמות רק הושאלו לחקלאים לצורך עיבודן, ומהרגע שהן מופשרות לבנייה, עליהן לחזור לבעלים המקוריים שלהן, דהיינו למדינת ישראל - כפי שכתוב בהסכם החכירה שעליו חתום כל חקלאי.

מדובר באחד המאבקים החברתיים הסוערים והטעונים ביותר בתולדות המדינה. בעוד החקלאים תובעים למעשה בעלות על הקרקעות שהם מעבדים, טוענים אנשי הקשת, שהעברת בעלות מהסוג הזה תקפח את תושבי השכונות ועיירות הפיתוח, שלהם איש אינו מציע בעלות על דירות השיכון העלובות שמושכרות להם זה שנים ארוכות.

במאבק הזה צופים בעניין רב גם ארגוני הירוקים, שתומכים בעמדת הקשת - לאו דווקא מטעמים של צדק חברתי, אלא משמירה על הסביבה. לדבריהם, ככל שיובטח לחקלאים פיצוי גדול יותר, כך יגדל התמריץ שלהם להביא להפשרת אדמות חקלאיות לשם בניית שיכונים חדשים. התפתחות כזאת תפגע עוד יותר בשטחים הפתוחים במדינה ותאיץ את תהליך הפיכתה של ישראל לרצף אורבני אחד גדול.

וישנה, כמובן, בעיית היישובים החקלאיים במרכז הארץ. יישובים שכבר איבדו מזמן את צביונם החקלאי, וכיום מתגוררים בהם בעיקר יאפים שנטשו את העיר הגדולה לטובת איכות חיים כפרית עם בריכה בחצר ורכב שטח בחניה. מדוע צריכה המדינה לתת מתנות בהיקף של מיליונים רבים למיליונרים האלה?

הוויכוח על הפיצויים

מאז 1992 מנסה המדינה להגיע להסכם עם החקלאים בנוגע לזכויותיהם על האדמות שהוחכרו להם. ההמלצות הטריות ביותר בסוגיה הזאת שייכות לוועדת מילגרום. הדוח שלה, שהוגש לממשלת ברק בנובמבר 2000, ממליץ להעניק לחקלאים במרכז הארץ תשלום בגובה של 10% (ושיעור גדול יותר באזורים מרוחקים) משווי האדמות החקלאיות שישונה ייעודן (לפי שוויין לאחר שינוי הייעוד).

לפני כן, ב-1997, גיבשה את המלצותיה בתחום זה ועדת רונן (שהמליצה לתת לחקלאים במרכז הארץ תשלום של 24% ויותר מזה בפריפריה). קדמו לה ועדת פוגל מ-1994 (שהמליצה לתת לחקלאים במרכז תשלום של 27%), ואשר המלצותיה עוגנו בהחלטה 727 של מינהל מקרקעי ישראל, והחלטה 533 של המינהל מ-1992 (שהעניקה לחקלאים תשלום של 50%). בין לבין – ב-1993 התקבלה גם החלטה 611 שהעניקה לחקלאים זכויות יזמות מרחיקות לכת על אדמותיהם.

מעט מאוד עסקות בוצעו לפי החלטה 533, שהעניקה לחקלאים את ההטבות מרחיקות הלכת ביותר (50% משווי האדמות). עסקות רבות יותר בוצעו לפי החלטה 727 (המעניקה לחקלאים 27%), אולם מאז 1999 מוקפאות למעשה כל ההפשרות של אדמות חקלאיות לפי הוראתו של היועץ המשפטי לממשלה, הגורס שיש להמתין להכרעת בג"ץ בסוגיה הזאת. עכשיו - כפי שכבר צוין - עשוי גם בג"ץ להורות על ההקפאה הזאת, עד אשר תגבש הממשלה את החלטתה בנושא הזה. יחד עם זאת אין לשלול את האפשרות שבג"ץ יורה ליישם את המלצותיה של הוועדה האחרונה שעסקה בסוגיה - ועדת מילגרום (10% פיצויים לחקלאים) - ובכך ישים קץ לפרשה.

הממשלה מתקשה לגבש את עמדתה בסוגיה הזאת לא רק בשל החשש להתמודד עם הלובי החקלאי או עם הלובי החברתי, אלא גם משום שחבריה חלוקים בסוגיה. מצד אחד ניצב משרד החקלאות (שרבים טוענים שיש לכנותו משרד החקלאים בשל התייצבותו האוטומטית לצידם) הגורס כי יש להגדיל את הפיצויים לחקלאים מעבר לעשרת האחוזים שמציעה להם ועדת מילגרום.

מהצד האחר מצוי משרד המשפטים, הגורס שהאדמות הוחכרו לחקלאים על-ידי המדינה, ועם הפשרתן עליהן לחזור לרשות המדינה - כפי שכתוב בהסכם החכירה שעליו חתום כל חקלאי. בין שני המשרדים האלה ניצבים משרד האוצר ומינהל מקרקעי ישראל, האומרים שיש להגיע עם החקלאים להסדר פיצויים פחות או יותר לפי המתכונת שהציעה ועדת מילגרום. אפשר שבסופו של דבר תעדיף הממשלה שבג"ץ יקבל במקומה את ההכרעה בסוגיה הזאת. בדרך זו היא תחסוך לעצמה עימות קשה עם אחת מקבוצות הלחץ שתחוש עצמה נפגעת כתוצאה מההחלטה.

פרשת החתול והשמנת

כשאמרנו ממשלה, אמרנו הדרגים המקצועיים. בממשלה הנוכחית, יותר מכל קודמותיה, יש יותר בעלי דעה נחרצת - יש אומרים אינטרסנטים - שמבקשים להשפיע על ההחלטה הצפויה. כך אנו מגיעים לסוגיית החתול והשמנת. אם אריאל שרון, בן כפר מל"ל - יישוב שידע את אחת ההפשרות הרווחיות ביותר - היה צריך להחליט בנפרד מכל הגורמים סביבו, אין ספק שהיה מכפיל את רמת התשלומים שהמליצה עליה ועדת מילגרום.

עוד לפני הבחירות אמר שרון שהוא תומך בעמדתה של ועדת רונן, שאותה מינה בהיותו שר התשתיות ב-1996. כאמור קבעה ועדת רונן כי יש לתת לחקלאים במרכז פיצוי בשיעור של 24% מערך הקרקע, בעוד שוועדת מילגרום הסתפקה ב-10% בלבד.

שר החקלאות הנוכחי, שלום שמחון (עבודה), הניח על שולחן הכנסת (יחד עם אבשלום וילן ממרצ) הצעת חוק, ולפיה האדמות שבהן מדובר יירשמו בטאבו על שם החקלאי המעבד אותן. שמחון אינו היחיד הלוחץ למען חקיקה מהסוג הזה, שתוציא את ההחלטה מידי בגץ ותעביר אותה לשדה הפוליטי.

בינתיים בונים

המדינה אולי לא מאפשרת להפשיר אדמות חקלאיות עבור יזמים, אבל זה לא אומר שלא מתבצעת הפשרה של אדמות חקלאיות. הסיבה: למושבים ולקיבוצים מאפשרים הפשרה כזאת לצורך בניית שכונות קהילתיות. במינהל לבנייה כפרית במשרד השיכון אומרים כי יש יותר מ-720 מושבים וקיבוצים, המגלים עניין בהקמת שכונות כאלה.

יתר על כן, מאז הפשיר היועץ המשפטי לממשלה לפני מספר חודשים את ההוראה להקפיא את הרחבת המושבים והקיבוצים, החלו מאות יישובים כפריים להקים שכונות קהילתיות, המשנות לחלוטין את הצביון המוכר של המושבים ושל הקיבוצים והמנוגדות לתוכנית המתאר הארצית (תמ"א 35). תוכנית זו אוסרת כמעט לחלוטין בנייה על שטחים פתוחים, ואת תוספת הבנייה הנחוצה למדינה היא מגבילה לערים הקיימות (על-ידי ציפופן - בעיקר בשיטת הפינוי-בינוי. על-פי השיטה הזאת הורסים שכונות ישנות ונמוכות ובונים במקומן שכונות חדשות לגובה).

עד כה כבר אושרו הרחבות לבניית שכונות קהילתיות ביותר מ-500 יישובים חקלאיים. מדובר בכ-60 אלף מגרשים לבנייה. בלשכת שמאי המקרקעין אומרים שעל קרקעות חקלאיות באזורי הביקוש במרכז הארץ ניתן לבנות כרבע מיליון יחידות דיור. בנייתן של יחידות הדיור האלה תהיה בכייה לדורות, אבל במדינה שבה רק הכסף מדבר, ספק אם ניתן יהיה לעצור בטווח הארוך את החיסול המוחלט של השטחים הפתוחים.

אחת ההצעות החדשות שהעלו ארגוני הירוקים קובעת שהמדינה תרכוש מהחקלאים את אדמותיהם במחיר הגבוה מעט יותר משוויין לפני ההפשרה, וכי כאשר האדמות יהיו בבעלותה המלאה היא תמנע פיתוח משולח רסן. ההצעה נוגעת ללב בתמימותה: סביר להניח שהלובי החקלאי - המגובה על-ידי יזמים תאבי בצע - יטרפדה בעודה באיבה. לא נותר אלא לקוות שבגץ יקבל החלטה שתותיר לדורות הבאים קצת ירוק בין מרחבי הבטון והמלט.