משרד השיכון ישתף ערבים בהליכי התכנון והבנייה

כחודש ימים לאחר אסון ורסאי, שחשף את מדיניות עצימת העיניים של עיריית ירושלים בכל הנוגע לעבירות חמורות על חוקי התכנון והבנייה במגזר היהודי, החליטה העירייה להרוס דווקא 14 מבנים לא חוקיים שבנו ערבים במזרח העיר. הדחפורים שבאו להרוס את המבנים הצטלמו היטב על רקע השכונות היהודיות החדשות שנבנו במקום, והתמונות שודרו לכל העולם. הדימוי הישראלי - החבוט בלאו הכי - ספג מכה נוספת, ואילו הערבים אזרחי ישראל קיבלו פעם נוספת אישוש לתחושות הקיפוח שלהם.

המציאות בישראל 2001 היא שכולם מתעלמים מחוקי התכנון והבנייה, אבל מעט ניסיונות האכיפה מתמקדים בעיקר במגזר הערבי. הסיבה: גם אם איש בממסד לא יודה בכך, הערבים אזרחי ישראל נתפסים כאיום אסטרטגי ארוך טווח על אופיה היהודי של המדינה, ולכן ננקטת - גם אם לא באופן רשמי - מדיניות שנועדה לחסום את התרחבות יישוביהם. הדבר נעשה בטכניקה הבאה: ליישובים הערביים אין תוכניות מתאר, ולכן גם אי-אפשר לתת בהם אישורי בנייה כלשהם. מכאן שכל בנייה ביישובים הערביים מוגדרת בהכרח כבלתי חוקית. על-פי החוק היבש עשרות אלפי בתים ביישובים הערביים הם בלתי חוקיים, ולכן ניתן להורסם.

בהיעדר אישורי בנייה ובהיעדר תכנון של בנייה לגובה מתפשטים היישובים הערביים באופן לא חוקי על שטחים פתוחים - בין היתר שמורות טבע. גם חסידי איכות הסביבה נזעקים מדי פעם, כאשר יישובים ערביים מתרחבים לתוך שטחים ירוקים, אבל האמת היא שהיום כולם משמידים שטחים פתוחים במדינת ישראל: היהודים בונים עוד ועוד יישובים חדשים חוקיים (בין היתר כדי לחסום את התפשטות הבנייה הערבית הלא חוקית), ואילו הערבים בונים באופן בלתי חוקי מתוך תקווה שאיומיהם באינתיפאדה ובימי אדמה ירתיעו את השלטונות מלהרוס את מה שבנו.

למצב הזה יש שלוש השלכות מרחיקות לכת על עתידה של מדינת ישראל:

1. הרס שלטון החוק. כאשר כולם מצפצפים על החוק, וניסיונות האכיפה הם מעטים ומקריים, הולכת ומשתררת אנרכיה.

2. חיסול שארית השטחים הפתוחים. כשכולם בונים על שטחים ירוקים, הופכים את המדינה לגוש בטון ואספלט אחד גדול. בתוך 20 שנה נצטרף לנסוע לחול כדי לראות נופים פתוחים.

3. הגברת רגשות הניכור של האוכלוסייה הערבית.

מה עושים? מאשרים את תוכנית המתאר

יש פתרון למצב שתואר לעיל: חייבים לאשר סוף-סוף את תוכנית המתאר הארצית (תמא 35), הכוללת גם את היישובים הערביים, ואשר מאפשרת בנייה בעיקר באזורים שבנויים כבר היום. לאחר מכן יש לאשר תוכניות מתאר ספציפיות ליישובים הערביים - בהתאם לתמא - 35 כך שניתן יהיה להתחיל לבנות בהם באופן חוקי. תמא 35 אומנם מגבילה את התפשטות היישובים הערביים, ותאלץ גם אותם לעבור לבנייה לגובה (המנוגדת למסורת הבנייה הערבית), אך לפחות היא תאפשר בנייה חוקית במגזר הערבי וגם תמנע את הקמתם של עוד ועוד יישובים יהודיים, כפי שנעשה כיום. לאחר שתאושר התוכנית צריך יהיה לנהוג יד קשה נגד כל עברייני הבנייה - ללא קשר ללאומיותם.

לעת עתה יש בממשלה מתנגדים רבים לתמא - 35 בגלל ההגבלות שהיא מטילה על בניית יישובים חדשים. לכן צפוי העתיד להיראות כמו ההווה: עוד יישובים יהודים חדשים על חשבון השטחים הפתוחים, עוד בנייה ערבית לא חוקית ועוד עימותים בין יהודים לערבים על הרקע הזה.

אם וכאשר תתקבל תוכנית המתאר החדשה, צריך יהיה לפתור גם את בעיית היישובים הערביים הבלתי מוכרים. כיום מתגוררים בהם כ-70 אלף תושבים, שאינם מחוברים לרשתות החשמל המים והביוב בשל היותם בלתי חוקיים. בעלי הבתים ביישובים האלה מוזמנים תכופות לבתי-המשפט ומחויבים לשלם קנסות גבוהים. אחד היישובים האלה הוא סווייד שבנגב, מזרחית לעומר, שהוקם עוד לפני 3,500 .1948 תושביו אינם מקבלים היתרי בנייה ורואים בעיניים כלות את כל היישובים היהודיים החדשים והיוקרתיים שקמים מסביבם.

החשש מהאיום הדמוגרפי

עמותה בשם "במקום - מתכננים למען זכויות בתכנון" הוקמה לפני שנתיים על-ידי מתכננים ואדריכלים, שהציבו להם מטרה: לחזק את הקשר בין זכויות האדם למערכות התכנון במדינה. המניע להקמת העמותה, כפי שפורסם בכרטיס הביקור שלה: המפגש היומיומי של כל אחד מהמייסדים עם האפליה ועם הפרת זכויות האדם במסגרות תכנוניות שונות.

עמותת במקום מביאה דוגמאות למעשי האפליה והפרת הזכויות, כפי שרואים אותה חבריה: האפליה התכנונית של יישובי הבדואים בנגב, הריסת הבתים וייזום תוכניות פינוי-בינוי בכמה ערים. בעיית היתרי הבנייה של השכונות הפלשתיניות בירושלים ועוד.

הבעיה המרכזית היא תוכניות ארציות ומחוזיות שמתעלמות מהימצאותה של אוכלוסייה ערבית במרחב, אומר דר ראסם חמאיסי, מתכנן ערים ומרצה בכיר באוניברסיטת חיפה. משטר הקרקעות והתכנון הקיים בישראל מבוסס על דפוסי קיפוח, הסותרים עקרונות בסיסיים של שוויון ושל מינהל דמוקרטי. מי שמחפש את שורשי ההתפרצות של אוקטובר - 2000 ימצא אותם במדיניות הקרקעות.

שבועות ספורים לאחר מהומות אוקטובר הגישה קבוצת מרצים מאוניברסיטאות שונות נייר עמדה בנושא הקרקעות ובו חיזקה למעשה את דבריו של דר' חמאיסי. הערבים הישראלים חשים קיפוח כתוצאה ממדיניות קרקעות, הם קבעו.

נייר העמדה האקדמי גם המליץ כיצד לתקן את תחושת הקיפוח הזאת: אימוץ מדיניות שוויונית ודמוקרטית בנושאי הזכויות ויכולת האכיפה. מהלך כזה יחזק את הלגיטימציה של המערכת השלטונית בעיני האוכלוסייה הערבית ויתרום ליציבות הפוליטית והחברתית במדינה.

בנייר העמדה האקדמי, שפורסם על-ידי מכון אדווה לשוויון ולצדק חברתי, כותב פרופ' אורן יפתחאל: בעיות הקרקעות והתכנון של הערבים במדינה מתמצות בצרכים גדולים של אוכלוסייה מתרחבת מול מרחב קרקעי שהולך ומצטמצם בשל הפקעות וסיפוח קרקעות למועצות ערביות.

מדגיש פרופ' יפתחאל: משטר הקרקעות והתכנון מפלה את הערבים באופן עקבי. כמעט שאין הקצאה של אדמות מדינה ליישובים ערביים קיימים, נמנעת התיישבות ערבית חדשה, נחסמת גישתם לקרקעות מדינה, והתיחום המוניציפלי מותיר כמעט את כל המרחב האזורי בשליטה יהודית. ואכן העובדה היא שמאז קום המדינה לא הוקמה שום עיר ערבית חדשה.

ואם לא די בכך, הרי במשך השנים ניסו השלטונות היהודיים לנגוס משטחי הרשויות הערביות באמצעות הפקעת אדמות. מדיניות זאת נבלמה במידת מה בעקבות יום האדמה במארס 1976, אך לטענת הערבים היא נמשכת עד היום. במארס השנה נערך בנתניה כנס רשויות ערביות, שבו הועלתה הדרישה שמדינת ישראל תוותר על חלום גאולת הקרקע מידי תושביה הערבים.

דר' עאמר אל-הוזייל, מפעילי המאבק של המגזר הערבי לשוויון בקרקעות, אמר בכנס: כל תכנון מרחבי ברמה האזורית והארצית בישראל מונחה לטובת גאולת הקרקע מערבים. כדי לשנות את התפיסה הזאת אין מנוס מפיתוח תוכנית מתאר ברמה האזורית והארצית שתתחשב בצורכי האוכלוסייה הערבית ב-2020. במשרדי השיכון והפנים מסכימים: אכן חייבים להכין תוכניות מתאר ספציפיות ליישובים הערביים.

במשרד השיכון יש לכך הקצאה תקציבית, ומשרד הפנים אפילו כבר הוציא מכרזים להקמתו של אשכול ראשון של יישובים ערביים.

כפי שכבר צוין, ביסוד מדיניות האפליה של השלטון בישראל נמצא החשש מהאיום הדמוגרפי הערבי.

שמאי המקרקעין רן וירניק מציג את הנתונים: "בסוף 1950 היו בישראל 1.37 מיליון נפש, ומהם 88% יהודים. בסוף 1970 היו בארץ 3 מיליון נפש, מהם 85% יהודים. בסוף 1989 היו בארץ 4.46 מיליון נפש, מהם 81% יהודים. בסוף 1998 היו בישראל במדינת ישראל כ-6 מיליון נפש, מהם 79% יהודים. המגמה ברורה: שיעור היהודים הולך ויורד.

התחזיות לשנת 2020 מצביעות על המשך המגמה. בארץ יהיו אז 8.5 מיליון נפש, מתוכם רק בין 72% ל-74% יהודים. גם אם היהודים יהיו 75% מהאוכלוסייה - עדיין נצטרך למצוא מקום ל-2 מיליון ערבים בתוכנו, אומר רן וירניק.

אם לא נתכנן נכון את חלוקת הקרקעות, נהיה עדים בעתיד להמשך כיבוש הקרקעות בדרך שמבצעים עתה הבדואים בנגב, טען בכנס בנתניה מוחמד יונס, מנהל היחידה לתכנון מוניציפלי במרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי.

בעיית הבדואים היא אחת הקשות ביותר שאיתה חייבת הממשלה להתמודד. בדרום הארץ חיים יותר מ-130 אלף בדואים, הרואים בכל אדמות הנגב רכוש שלהם, עוד מהימים שלפני קום המדינה. המדינה אומנם כופרת בטענה הזאת של הבדואים, אך בפועל איפשרה להם להתיישב כמעט בכל מקום שבו חפצו. רק באיחור רב החלו השלטונות לרכז את הבדואים ביישובי קבע דוגמת רהט, לקיה, שגב שלום, חורה ותל-שבע.

יישובים אלה סובלים מבעיות חברתיות קשות ביותר, ולכן מתקשים להיות אבן שואבת לכל האוכלוסייה הבדואית בנגב. אם וכאשר תרצה המדינה לעשות שימוש בעתודות הקרקע הגדולות שעליהן התיישבו הבדואים צפויות לה בעיות לא פשוטות. עם הרבה רצון טוב זה עשוי לעלות למדינה הרבה מאוד כסף. במקרה של פחות רצון טוב זה עלול להסתיים עימותים קשים.

מה עושים?

המאבק על הגדלת הייצוג של ערביי ישראל במועצת מינהל מקרקעי ישראל משתלב במאבק כולל לשינוי תפיסת העולם לגבי קרקעות המדינה – מקרקעות יהודיות לקרקעות ישראליות.

סופיה אלדור, מנהלת האגף לבינוי ערים במשרד השיכון: למרות המיתון במשק והקשיים התקציביים אל לנו לסגת מיישום התוכנית הגדולה להקציב למגזר הערבי ארבעה מיליארד שקל בארבע השנים הקרובות לסגירת פערים.

בתוכנית הממשלתית: שיתוף מהנדסים ואדריכלים ערבים בתהליכי התכנון והפיתוח; הרחבת סמכויות הרשויות המקומיות כדי שיוכלו לספק תשתיות; הנהגת תמריצים לפיתוח בדומה לאלה שנהוגים באזורי העדיפות לאומית; הגדלת מעגל הנהנים ממשכנתאות מסובסדות על-ידי המדינה.