שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אם הייתי לבד לא הייתי שורד

    ראיון עם המשורר איתמר יעוז-קסט עם הופעת מיבחר של 45 שנות יצירה

    "ואולי לא הייתי נשאר שפוי", אומר המשורר איתמר יעוז-קסט שעבר את השואה עם משפחתו מבלי שהופרדה. על ילדות בהונגריה, על המעבר מתרבות לתרבות ועל ההתקרבות ליהדות, עם הופעת מיבחר 45 שנות שירה. "אני שואף לדתיות הכוללת בתוכה הכל ופתוחה לכל מה שיש". ריאיון.

    למשורר איתמר יעוז-קסט ביוגרפיה מרתקת, מקוטבת. הוא עבר תהפוכות רבות בחייו, בעולמו הפנימי מתרוצצים מתחים, ושירתו יונקת הן מההוויה היהודית-ישראלית והן מנופי הילדות של מרכז אירופה ומהתרבות הכללית שספג בבית הוריו בהונגריה. תל אביב היא העיר היחידה שהוא קשור אליה בקשר חזק, ורק בה, לדבריו, הוא מסוגל לכתוב, אבל יש משהו סמלי בכך שנפגשנו דווקא בבית קפה הונגרי. "העוגות מזכירות לי את העוגות של אמא שלי", הוא מעיר בחיוך נוסטלגי.
    יעוז-קסט נולד ב- 1934 בעיר שדה הונגרית בשם סאוראש, המכונה בשירתו 'עיר הצבי', למשפחה חילונית. "זיכרון הילדות שלי", הוא מספר, "הם החגים הנוצריים שהורי חגגו. בבית נהגו גם לשחוט חזיר. רק בגיל עשרים פלוס ראיתי לראשונה יהודי מניח תפילין. אבל אבי סירב להתנצר, גם כשמחצית המשפחה התנצרה". יש לו דוד קתולי ואנטישמי, שאולי חי עדיין בצ'ילה, ואילו אחיו של סבו הגדול, יהודי אורתודקסי, עלה לארצה ב-1859 ושימש דיין בירושלים. בנו של אותו דיין חזר להונגריה והיה רב שעמד בראש המחנה האורתודוקסי.
    לארץ הגיע יעוז-קסט בגיל 17 כנער חילוני שכתב שירים סוציאליסטים בהונגרית. היום הוא חובש כיפה סרוגה לאחר תהליך ממושך, אבולוציוני כהגדרתו, של חזרה בתשובה. התהליך משתקף היטב בשירתו ובולט כנושא מרכזי בשירי המבחר שהופיעו עתה, 'משירי איתמר יעוז-קסט', המסכם 45 שנות יצירה. זהו ספר השירים ה-18 של יעוז-קסט, שפרסם גם פרוזה ומסות, והופיע כרוב ספריו בהוצאת עקד. הוא גם עומד בראש ההוצאה שהקים עם אחותו מריצה ב–1958. לאחר שנפרדו דרכיהם יסדה מריצה את הוצאת גוונים. מספר שיריו הראשון, 'מלאך ללא כנפיים' (58'), נכללו במבחר רק שיא אחד ועוד בדל שיר קצר. הוא מחשיב מאד את ספרו השני 'נוף בעשן/פרקי ברגן-בלזן' (61'), שהיה ניסיון להתמודד עם פרק השואה בחייו.
    "למעשה התחלתי את דרכי כמשורר ב'נוף בעשן'", אומר יעוז-קסט, "הספר עורר בשעתו תשומת לב מרובה, בעד ונגד, והוא גם נלמד בבתי ספר. ברור שהיום אני לא יכול לכתוב כך, אבל זה הדבר הראשון מתחילת דרכי שאני שלם אתו. הייתי הראשון בין המשוררים בני דורי שכתב על נושא השואה. זה היה אז נושא כמעט מוקצה, ולא הייתי מודע לכך שהספר הוא חידוש. גם לא אהבתי שהתייחסו אלי כאל ילד-שואה ולא את הסטיגמה של משורר שואה שהדביקו לי. עברו הרבה שנים עד שהייתי מוכן להודות, שנושא השואה אינו עניין פרטי, ולאחר שברחתי ממנו כוח פנימי דחף אותי חזרה. אחרי שנים גם נסעתי לרגן-בלזן. אין שם היום כמעט כלום, אבל האדמה מתנועעת".

    - החזרה שלך לנושא השואה בספר 'דלתות צריפים עוד נפתחות בי' (1997) היא שונה. ב'נוף בעשן' הנגיעה מרפרפת וסימבולית, ואילו בספר המאוחר הכתיבה ,ישירה, ריאליסטית, וניתן לשחזר ממנה כמעט במדויק את האירועים המזעזעים שעברת עם משפחתך בתקופת השואה. למשל, בשיר 'עבד' אתה מתאר את הילד שהיית "ואני ילד-עבד / הנושא את שני, / כדי-המים וטוב לו גם בבית-העבדים, / במצרים שעה שהוא מכתת את רגליו או מדדה / בתוך הבוקר הפרחוני הפוקד את השדה" (עמ' 189).

    "בכל השירים שלי יש יסוד ריאלי, ושירי המחזור שהזכרת הם נטורליסטיים-גרוטסקיים, מין חלום כזה, שאדם ספק מתעורר ממנו, ספק לא. לגבי השיר 'עבד' לקחו אותנו בהתחלה לאוסטריה, לעבודות שדה. זה היה לגמרי במקרה שהרכבת לא הופנתה לאושוויץ אלא לאוסטריה, ואני ומשפחתי היינו בה. הגיעו איכרים וקנו יהודים, ומכיוון שאבי היה רופא, האיכר שקנה אותנו היה מאוד מבסוט. המעמד הזה, שבאו וקנו אותנו, היה משפיל, אבל יחסית למה שעברנו, האיכר ההוא היה דווקא בסדר. הורי עבדו, ואני קצת עבדתי בסחיבת מים וקצת שיחקתי עם בן האיכר. הייתי אז בן תשע, וקו השבר נוצר כשיום אחד יצאה פקודה, שילדים מתחת לגיל 12 מופרדים מהוריהם ונשלחים ל'בית-חרושת לצעצועים'. אמא שלי החליטה שזה לא יקרה, והיא רצה לתוך הכפר ואיכשהו הצליחה לסדר שישאירו אותי איתם. מוזר מאוד שבני משפחה שלמה - אב, אם, אחותי ואני - נשארו יחד כל הזמן, גם כשהועברנו לברגן-בלזן, ואפילו חצי שעה לפני שהוחלט להוציא אותנו להורג, פקודה שלא התממשה, משום שהצבא האמריקני שיחרר אותנו".

    - יש משהו מיסטי בתיאור הזה. אתה מאמין בגורל?

    "אין לי ספק שאילו הייתי נשאר לבדי לא הייתי שורד, או לא הייתי נשאר שפוי. אפילו כך היו ניסיונות התאבדות של אמא שלי, שלא האמינה שנצא מזה. הקשרים שלה עם אבי היו די סבוכים, וגם היה לה מאוד קשה, כי הוריה הוצאו להורג. אין לי הסבר משכנע מדוע נשארנו יחד. ההסבר ההגיוני היחיד נעוץ בעובדה שאבי היה רופא, ואפילו בברגן-בלזן, כשלא היו רופאים גרמנים, לקחו את אבי בהסתר לטפל בגרמנים".

    - כשמתבוננים בשירים המוקדמים שלך על נושא השואה ומשווים אותם לשירים המאוחרים, רואים שהשורות נעשות רחבות יותר והכתיבה נוטה לפרוזה. זו תופעה שמתגלה גם בחטיבות אחרות בשירתך המאוחרת. מה ההסבר לכך?

    "לא רציתי לתת לאנשים ולנופים למות. קשה לי לקבל שדברים שאני אוהב נעלמים פתאום. בשירי 'נוף בעשן' היה פחד מפני רגשנות, והשאיפה היתה ללכת אל השתיקה, אל המינימום שבאמירה. אנשים אמרו לי, שאינם מבינים מה אני רוצה לומר, ואולי אפילו המצאתי כל מיני דברים. קשה לתת בשירה את הבשר-ודם שאפשר לתת בפרוזה, אבל השורות הרחבות אפשרו לי את זה".
    איתמר יעוז-קסט גדל בבית שבו קראו ואהבו שירה, אם כי הרגשנות של אמו, שהזילה דמעות כשקראה שירה, הפריעה לו. הוא התחיל לכתוב שירים בהונגרית בהיותו ילד בברגן-בלזן, אבל שנים התנכר לשירים הללו, משום שרצה להיות ילד נורמלי ולהתרחק מהוויית השואה. מחברת השירים מוצגת היום ביד-ושם, ולאחר פטירתה של אמו תירגם כמה מהם לעברית, והם מופיעים בסוף המבחר. כשעלה לארץ ידע עברית, אך חש שונה והתקשה להסתגל לנופים ולבוהק הישראלי, ואפילו לים: "לא, לא לים, שכן / יש גם פה נהר,/ ואתה הלא היית ילד נהרי על אי-הציפורים האימהי והרודם,/ על-כן אחוז את דרכך / לאורך הנהר המסתתר מאחורי גבו של ים מטיל מרות" (עמ' 111).
    בשנות השישים טבע יעז-קסט את המונח 'דו-שורש', שבאמצעותו ביקש לבטא את ייחודם של אותם משוררים שלא נולדו בארץ, אלא הגיעו אליה לאחר שעמדו כבר על דעתם. "אין לי ספק", הוא אומר, "שהפרובלמטיקה המעסיקה משורר כזה שונה מהפרובלמטיקה המעסיקה משורר שנולד וצמח בארץ. זה עולם אחר לגמרי, הכרוך במעבר משפה לשפה ומתרבות לתרבות. בין הוותיקים לעולים החדשים היה חיץ, והרגשתי את עצמי נחות, כאילו נולדתי בלידה לא נכונה. היתה לי תמיד הערכה לאנשים מושרשים, ואילו עלי נגזרה דרך שונה. לכן החלטתי ללכת עם זה עד הסוף, לא לטשטש את זהותי הכפולה. כך נהגתי גם ביחסי אל הדת".

    - איך אתה מגדיר את הדתיות שלך? הרי הרבה הגדרות הן גם בעלות השלכות פוליטיות.

    "נוח לי להגדיר את עצמי כניאו-דתי. אני שואף לדתיות הכוללת בתוכה את הכל, שפתוחה לכל מה שיש. למעשה, הנטייה לאמונה היתה נטועה בי מהתחלה, אבל החינוך שלי היה בכיוון אחר. התהליך האבולוציוני של ההתקרבות אל הדת אינו כזה שמסיימים אותו. איני מגדיר את עצמי חוזר בתשובה, כי זה נראה לי קיצוני, ואני לא בדיוק מקיים תרי"ג מצוות. יש תקופות שכן ויש תקופות שלא. איש לא מחייב אותי ואיש לא דורש ממני. מבחינה פוליטית אני מאוד פשרן, אבל בתפיסה היהודית שלי יש מרכיב משיחי, במובן זה שלדברים שמתרחשים יש חוקיות היסטורית, הנקבעת מעל לאדם. קיימים מהלכים מסתוריים, שאינם נקבעים על ידינו. האמנתי בזה כל השנים. עוד לפני היותי דתי חשבתי שכל מה שקרה לי קשור בזה שאני יהודי.

    - ב-1999 נבחרת לנשיא אגודת-הסופרים העברים. אתה נהנה מהתפקיד?

    "שמחתי שנבחרתי, כי זה קרה זמן קצר אחרי שיצאתי מבית החולים. אושפזתי בגלל חיידק אלים, שתקף אותי כשביקרתי בהונגריה. הגעתי לאיכילוב כמעט בלי דופק, אבל יצאתי מזה, ומחזור השירים 'אלגיית בית-חולים' מתייחס לאירוע הזה. תפקיד נשיא האגודה הוא, כמובן, בעל משמעות סמלית בלבד, אבל אני מגיע בכל שבוע לבית הסופר ומרגיש קצת כמו נציב תלונות הציבור".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים