מלחמת היומונים

סופרים, כך דומה, מתחלקים לשניים: אלה השואבים רק מניסיון חייהם, כמו ג'ון גרישם, שרוב עלילותיו מתרחשות סביב העיסוק המשפטי, ואלה שמקימים חיץ בין ההיסטוריה הפרטית שלהם לבין כתיבתם. רם אורן השתייך עד כה לסוג השני. בתשעת הספרים שפירסם טיפל בחומרים שונים הלקוחים מההוויה המקומית, החל בבורגנות של תל-אביב וערי השינה שלה, דרך המתעשרים החדשים, השב"כ, המסעות להודו, צה"ל, השואה וגם ההיסטוריה של ההתישבות בארץ. רק בספרו החדש, העשירי, בחר לשוב אל כור מחצבתו - העיתונות.

את חומרי הגלם של הספר יזהה, מן הסתם, כל קורא ללא קושי. שני יומונים גדולים נמצאים במאבק לחיים ולמוות, וכדרכו של אורן - המוות אינו רק סכנה תיאורטית כי אם איום של ממש, ההופך מוחשי עוד יותר לאור התרחשותם של מיקרי מוות לא פתורים, התאבדות וניסיון לרצח. הדימיון בין הספרות לחיים גובר, כשבמיסגרת המאבק מופעלים אמצעים מוכרים כהאזנת סתר, סחיטה ומעשי מירמה, ומתברר שאחד העיתונים מתמודד על מיכרז להקמת ערוץ חדשות בטלוויזיה, ושבראשו עומדים אב שאפתן מאוד ובנו. האב, כמה לא מפתיע, נוהג לרכוש בכספו כל מה שנראה לו נחוץ לשלומה ולאושרה של משפחתו, כולל חייהם ורצונותיהם של אחרים.

גם היחסים בין האב לבן נשמעים מוכרים: "במשך שנים...", מסביר האב, "השקעתי סכומי עתק ומאמצים בלתי נלאים בקידום העיתון, עד שהפכתי אותו לגדול ביותר במדינה. לימדתי אותך כל מה שיכולתי על העסק הזה, שלחתי אותך ללמוד באוניברסיטה הטובה ביותר בעולם... הייתי כל-כך גאה כשעשית את הצעדים הראשונים שלך... כשהצלחת לגייס את מיטב העיתונאים ולהקים נבחרת שאין לשום עיתון אחר..." (עמ' 308). שינויים קלים, שהכניס אורן בסיפור, אינם מטשטשים את הוודאות שבה ניתן לזהות את הדמויות שמאחורי הבידיון, וגם אם במציאות אותו עיתון העולה בזיכרון אינו עונה עוד לתיאור "הגדול במדינה" - עדיין ברור במה ובמי המדובר.

אולם, אף שהחומרים הבסיסיים ידועים, הם אינם מעוררים תחושה של חומר לעוס. לשבחו של אורן ייאמר, שהשכיל ללקט מהמציאות את המוכר והנחוץ, אך עצר על סיפו של השחוק והמיותר. מניעיהם של האב והבן על שונים בתכלית מאלה המיוחסים להם בבתי המשפט, לפחות עד כמה שידיעתו של הציבור מגעת, ובחלק מהזמן הם אפילו מעוררים חמלה ומידה מסוימת של אהדה. זהו רק אחד מסימניה של הרוח השונה במקצת, המנשבת בספר זה לעומת ספריו הקודמים של אורן, והמתבטאת, בין היתר, בירידה לנבכי נפשן של הדמויות ובתיאור מעמיק יותר של הדינמיקה המתחוללת ביניהן.

גם הסטראוטיפיות, אותה רעה שבה לוקים לפעמים ספרים מסוג זה, מתונה יותר כאן. לא כל ה'טובים' צחים כשלג ולא כל ה'רעים' שחורים משחור. גם התיאורים אינם סינתטיים או צפויים אלא מעבירים באופן רבגוני את ההווי של עולם העיתונות, כולל, למשל, יחסם הטרדני-מתנשא של השומרים בבניין המערכת אל כתבות מתחילות, המבקשות להיכנס לשם בלילה. אורן לא רק מדווח על המחוזות המוכרים לו, אלא גם מנתח אותם מתוך היכרות קרובה ומעורבות אישית. לעיתים הוא גולש לשיפוט ערכי, ואפילו לתגובה אירונית או מלגלגת, כמו כאשר הוא דן באופן שבו מתוגמלים עיתונאים על עבודתם הקשה, או בתארו כמה מהדרכים שבאמצעותן מנסים העיתונים לחדור אל ליבות הקוראים.

האותנטיות של הדמויות והאירועים בספר מעוררת מחשבה על ההמשך. הגיבורה הראשית מתאימה בהחלט לככב גם בספר נוסף, ואולי אפילו להפוך לגיבורה של סדרת ספרים על עולם העיתונות הארצית, כמו ליזי בדיחי, גיבורת המקומונים של שולמית לפיד. גם משפט הסיום משאיר מקום לתקווה, ומזכיר באופציות הגלומות בו את המילים האחרונות ב'חלף עם הרוח': "סיבכת אותי... אבל בכל זאת אסע איתך מחר".

רם אורן, אהבה בדלתיים סגורות, קשת, 317 עמ'

מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"