אגוסטינו

בראשית הקיץ, יצאו אגוסטינו ואמו בכל בוקר להפליג בסירה. בפעמים הראשונות צירפה אליהם האם ימאי, אולם אגוסטינו הפגין מורת-רוח כה גלויה בגלל נוכחות האיש המטרידה אותו, שהמשוטים הועברו לאחריותו. הוא חתר בעונג רב בים השקט והצלול של שעות-הבוקר המוקדמות והאם ישבה מולו ושוחחה עמו בנחת, מרוצה ושלווה כמו הים והשמיים, כאילו לא היה כלל נער בן שלוש-עשרה אלא גבר של ממש. אמו של אגוסטינו היתה אשה גדולה ויפה במיטב שנותיה; אגוסטינו חש גאווה בכל פעם שיצאו לשוט בבוקר. נדמה היה לו שכל המתרחצים בחוף התבוננו באם בהערצה ובו בקנאה. משוכנע שכל המבטים נעוצים בו, היה נדמה לו שקולו רם מהרגיל, שתנועותיו יותר ייחודיות והוא אפוף אווירה תיאטרלית ומיוחדת כאילו הוא ואמו לא נמצאים על חוף-ים אלא על במה, ועיני מאות צופים עוקבות אחריהם.
לפעמים הופיעה האם בבגד-ים חדש והוא לא היה מסוגל להתאפק והיה מעיר בקול, מתוך תשוקה סמויה שהאחרים ישמעו אותו. היא אף נהגה לשלוח אותו להביא חפץ כלשהו מתאהּ, בעוד היא ממתינה בעמידה זקופה על החוף ליד הסירה. הוא ציית בשמחה נסתרת, עולץ על הארכת חזיון הפלגתם ולוּ בדקות ספורות. לבסוף עלו לסירה, ואגוסטינו תפס במשוטים והֵשיט את הסירה למרחקים. אך במשך זמן רב נותרו בנפשו ההתרגשות וההתלהבות שגרמה לו גאוות-הבן.
כשהתרחקו מרחק רב מהחוף, ביקשה האם מבנהּ לעצור, היא חבשה כובע-ים מגומי, הסירה את סנדליה והחליקה למים. אגוסטינו בא בעקבותיה והשניים שחו בקרבת הסירה הנטושה, עם המשוטים המתנדנדים, ושוחחו בעליזות, קולם נשמע רם מהרגיל בדממת הים השקט ושופע האור. מדי פעם הצביעה האם על פיסת מצוף עשוי שַעם, שצף במרחק-מה, ועודדה את בנה לשחות לעברו. היא העניקה לבן יתרון של מטר בערך; ואז, בתנועות שחייה גדולות הסתערו לעבר המצוף. או שערכו תחרות של קפיצה למים ממושב הסירה. המים החלקים והחיוורים נפערו מקפיצותיהם. אגוסטינו הבחין בגוף האם שצלל מוקף במערבולת ירוקה ומיד קפץ אחריה, משתוקק ללכת בעקבותיה במסירות לכל מקום, גם למצולות הים. הוא צלל לתוך שובל המים של אמו וחש שאפילו המים הקרים והרוגעים שימרו את העקבות של הגוף האהוב, החוצה אותם.
הרחצה הסתיימה, הם שבו ועלו לסירה, והאם אמרה בהתבוננה סביבה בים השקט והזוהר: "איזה יופי, נכון?" אגוסטינו לא השיב, כי ייחס את העונג שחש על כל היופי הזה של הים והשמיים, בעיקר לקרבה העמוקה שאפיינה את יחסיו עם אמו. אלמלא קרבה זו, היה מהרהר לעתים, מה היה נותר מכל היופי הזה? הם נשארו עוד זמן-מה להתייבש בשמש, שחומהּ הלך וגבר מחמת שעת-הצהריים הקרֵבה. ואז השתרעה האם על הקרש שחיבר את שני חלקי הסירה, שכבה על גבהּ ושׁערהּ נוגע במים, פניה פונים לשמש ועיניה עצומות, והיא נראתה כמנמנמת. אגוסטינו ישב על הספסל, מביט סביבו, מתבונן באם ולא מעז לנשום מחשש להפריע את שנתהּ. האם פקחה את עיניה לפתע ואמרה שעונג חדש הוא לה לשכב על גבהּ בעיניים עצומות, ולהרגיש במים הזורמים ונעים בתנועה גלית מתחתיה; היא ביקשה מאגוסטינו להושיט לה את קופסת-הסיגריות, או שיַצית סיגריה ויעביר אותה אליה; אלו דברים שאגוסטינו ביצע בתשומת-לב זהירה ונרגשת. האם עישנה אז בדממה, אגוסטינו רכן, גבו אליה וראשו פונה על צדו כדי שיוכל לראות את עננות העשן הכחלחל, שהצביעו על המקום שבו נח ראש האם ושׁערהּ טובל במים.
וגם זאת: האם לא ידעה שׁובעה מהשמש וביקשה מאגוסטינו לחתור ולא לסובב את ראשו, בעוד היא מסירה את חזייתה, מושכת את בגד-הים מתחת לבִטנהּ וכל גופהּ חשוף לאור השמש. אגוסטינו חתר, גא במשימתו כמו בפולחן שהיה רשאי ליטול בו חלק. כלל לא עלה על דעתו לסובב את ראשו. הוא אף היה יכול לחוש בגוף הזה מאחוריו, עירום בשמש, כמו אפוף מסתורין, שהטיל עליו חובה של כבוד מְרבי.
בוקר אחד, ישבה האם מתחת לסוכך, ואגוסטינו ישב על החול בקרבתה, מצפה לשעת השיוט הקבועה. לפתע, צל אדם זקוף הסתיר את השמש מפניו; הוא הרים את מבטו וראה צעיר שחרחר ושזוף מושיט את ידו לאם. הוא לא התרגש מהעניין הואיל וסבר שזה אחד המבקרים המזדמנים הרגילים. הוא התרחק מעט, וחיכה שהשיחה תסתיים. אולם הצעיר לא התיישב כפי שהוזמן לעשות; הוא הצביע על סירה לבנה על החוף, שבה הגיע, והזמין את האם להפליג בה. אגוסטינו היה משוכנע שהאם תסרב לו כמו שסירבה להזמנות רבות אחרות; ולכן רבה היתה תדהמתו להסכמתה המיידית; וכבר החלה אוספת את חפציה, סנדליה, כובע-הים והתיק, וקמה. האם קיבלה את הצעתו של הצעיר בפשטות חביבה וספונטנית שדמתה מאוד ליחסה לבנהּ; באותה פשטות וספונטניות פנתה לאגוסטינו, שנשאר יושב והיה עסוק בראש מורכן בחול הזורם מתוך אגרופו הקפוץ, ואמרה לו שירחץ בים לבדו; היא הולכת לסיבוב קצר ותשוב במהרה. בינתיים, הצעיר, בוטח בעצמו, כבר צעד לכיוון הסירה והאשה בעקבותיו, בצייתנות ובאִטיות הדורה ושלווה כהֶרגלהּ.
הבן עקב אחריהם במבטו ולא היה יכול שלא לחשוב שאותה גאווה, רברבנות והתרגשות שהוא חווה כשיצא עם אמו לים, עתה יחווה ללא ספק הצעיר. הוא ראה את אמו עולה על הסירה והצעיר, מותח את גופו לאחור, נועץ את רגליו בתחתית הסירה, ובתנועות משוטים מעטות ונמרצות מוציא את הסירה מהמים הרדודים של שפת-החוף. הצעיר חתר, והאם ישבה לפניו, מחזיקה את המושב בשתי ידיה, ונראתה מפטפטת. ואז הסירה הלכה וקטנה ואט-אט נעלמה בתוך האור המסנוור שהפיצה השמש על פני המים.
אגוסטינו, שנשאר לבדו, השתרע על כיסא-הנוח של אמו, זרוע אחת מתחת לעורפו, עיניו מביטות בשמיים, והוא משתדל להיראות מהורהר ושווה-נפש. הואיל והיה משוכנע שכל הרוחצים על החוף היו מבחינים בצאתו לשיוט עם אמו בימים שחלפו, לא ייתכן שנעלמו עכשיו מעיניהם יציאת האם עם הצעיר בסירה ונטישתו על החוף לבדו. משום כך אסור היה עליו בתכלית האיסור לבטא את האכזבה ואת מפח-הנפש שהציקו לו. אולם ככל שהשתדל להיראות שליו ומאופק, היה נדמה לו שכולם רואים את המאמץ על פניו ואת חוסר הטעם בהעמדת הפנים שלו. מה שפגע בו יותר מכול לא היתה העובדה שאמו העדיפה את הצעיר על פניו, אלא שביעות רצונה העליזה ונכונותה המיידית, כאילו מתוכננת מראש, לקבל את ההזמנה. כאילו גמלה בלבהּ ההחלטה לא לתת להזדמנות זו לחמוק מפניה, ולהיעתר לה ללא היסוס ברגע שתבוא. ובכל הימים שיצאה אתו לים, היה נדמה לו שהיתה משועממת ונשארה בחברתו בהיעדר חברה טובה יותר.
זיכרון מסוים הוסיף על מצב- רוחו הקודר. זה היה בנשף שנערך בבית ידידים, והוא הלך אליו עם אמו. בת-דוד אחת הצטרפה אליהם, ובמחזור הראשון של הריקודים ניאותה פעם או פעמיים, מתוך ייאוש, לרקוד אתו, נער במכנסיים קצרים, כי הרוקדים האחרים התעלמו ממנה. אולם היא רקדה עמו בחוסר-חן ובפרצוף זועף ובלתי-מרוצה; אגוסטינו, אם כי עקב אחר צעדי המחול שלו, נוכח עד מהרה במצב-רוחהּ הנרגז, שלא החמיא לו. בכל-זאת הוא הזמינהּ גם בפעם השלישית והופתע למראה חיוכהּ, אלא שלפתע קמה בזריזות, יישרה את שמלתה המקומטת בשתי תנועות נמרצות, ובמקום למהר אל בין זרועותיו, התעלמה ממנו בת-הדוד, וצעדה לקראת צעיר שאותת לה, וביקש להזמינהּ מאחורי גבו של אגוסטינו. התקרית ארכה לא יותר מחמש שניות ואיש לא נתן עליה את דעתו חוץ מאגוסטינו. אולם הוא חש עלבון צורב מאוד וסבר שכולם הבחינו בהשפלתו.
עתה, לאחר שהאם עזבה את החוף בסירה עם הצעיר, הוא השווה בין שני המצבים והם נראו לו זהים. כמו בת-הדוד, האם לא התמהמהה כשנקרתה לה הזדמנות לנטוש אותו. כמו בת-הדוד, באותה קלות שופעת חיבה, היא נענתה לבן-הזוג הראשון שפגשה. שני המקרים היו בשבילו כמו ניפוץ של אשליה, כמו נפילה מהר תלול שהותירה אותו חבוט ודואב.

אגוסטינו, אלברטו מורביה. תרגום: דליה עמית. הוצאת כרמל. 127 עמ'