אבא דלוק

הנה ספר שמתחשק לברוח אתו מהבית למקום אחר, בו הגדולים הם אנשים נטולי עכבות שפורקים כל עול בשידור חי. הילדים בספר "אבא בורח עם הקרקס" של אתגר קרת ורותו מודן הם הדוברים האמיתיים, והם זוכים ליחס של אזרחים שווים להורים שלהם. קרת ורותו סומכים על האינטליגנציה ועל חוש ההומור המר-מתוק שילדים מצוידים בו, ומבחינה זאת מדובר בספר מאד מפרגן, שמזכיר גם את "נמר חברבורות" של ניסים אלוני, עם גיבורו בעל החזון המוטרף, שמתעקש להקים קרקס בחולות פלשתינה.
כי אם חושבים על זה יותר, עדיף שיהיה כאן קרקס עם פילים, קופים, מקפיצי כדורים, יורקי אש ובולעי חרבות, מאשר מה שיש לנו עכשיו. "אבא בורח עם הקרקס" הוא ביטוי לתשוקה העמוקה של כולנו להיות במקום אחר עם חוקים אחרים, וברור ששני יוצריו לא מדחיקים את הפנטזיות שלהם אלא מוציאים אותן לאור. וכך באמצע הלילה, כשבננת ירח תלויה בחלון, מדליק האבא הדלוק הזה את האור בחדר הילדים, מעיר אותם בקפיצת שפגאט על השולחן ומודיע בשאגות שהקרקס הגיע העירה. הילדים הלומי שינה, מפהקים ולא מאמינים:"…ראינו שאבא שמח אז ניסינו לשמוח איתו, אבל בעיקר דאגנו שלא יעיר את השכנים…"
בכפולת העמודים הבאה אבא עוד מנסה להשתלט על עצמו ובמסגרת זו הוא רק מלהטט על רולר-בליידס עם בקבוק וקערית על האף, מחבת ביד ופנקייקס על הרצפה, כשהילדים המיואשים מנסים לצמצם את הנזקים: "...כל הבוקר אחרי זה אבא דיבר רק על הקרקס ועשה כל מיני דברים מסוכנים ולא ממש אחראיים שבנס לא נגמרו באסון".

משפחה מצויירת היטב

בערב מגיעה הביתה אמא. היא מצטיירת כטיפוס היותר מקורקע במשפחה הזאת, חנוטה בצו האופנה ומחוברת למחשב נייד ובאותה הזדמנות גם למציאות. אבל אבא מצליח לחרפן את כולם, הם מתלבשים יפה-יפה והולכים לקרקס. כאן מציין בעצב הילד המספר, שנאלץ גם להיות ההורה האחראי והבוגר של ההורים שלו, ש"למיכל היה בדיוק חוג ג'ודו, ואני רציתי להישאר בבית ולראות טלוויזיה, אבל ידענו שאבא ייעלב אם לא נבוא".
באמת טוב שהצמד קרת-מודן חושפים את העובדה המטושטשת שילדים עושים המון ויתורים בגלל ובשביל ההורים הלא-מושלמים שלהם, והוא גם עושה צדק עם ילדים שמוותרים למען שגיונות הוריהם. הציורים של רותו מודן הם אשכרה תאווה לעינים. היא יצרה כאן סביבת חיים, שיש בה אלמנטים מציאותיים מחופשים בצבעוניות ובאנושיות שלא מפספסת אף טיפה. כל המצוירים, החל ממטריות דרך ילדים וכלבים, הם יצורים חיים, נושמים, מרגישים ומאופיינים, עד שנדמה שאת מכירה אותם טוב יותר מקרובים רחוקים באלבום המשפחה.

מפוכחים מלידה

כשמגיעה המשפחה המצוירת שלנו לקרקס, אתו מחליט אבא לברוח, הילדים המפוכחים הם אלה שלא קונים את אוהל האשליות: "… האוהל של הקרקס היה גדול, אבל די ריק, אז הם כיבו את האורות שלא נרגיש בזה..." קשה שלא להתאהב בילד המספר, שמכיר את הטריקים המלוכלכים של הגדולים אבל גם נותן להם לעבוד עליו ואפילו קצת נהנה מזה. הטון האבהי שלו כלפי אבא שלו מייצג דור שלם של ילדים, שבקעו מהביצה לפני שמישהו הספיק להטיל אותה. ילדים יודעי-כל, שחבל על המאמץ להחזיק מולם פאסון. ואכן אבא משחרר את הסוסים ומיד אחרי המופע אמא מבשרת לילדים ש"אבא לא חוזר אתנו, כי הוא החליט לברוח עם הקרקס". סחתיין על האומץ של אמא, שהייתה יכולה גם לומר שאבא יצא בשליחות הסוכנות לחו"ל, ולמרות זאת היא בוחרת באמת הלא-כל-כך-משעשעת.
ובגלל שהספר דובר אמת אז הילד הזה, שלא מורחים אותו, לא מאבד את אבא שלו ואולי אפילו מרוויח מין אבא משופר, שהרשה לעצמו לעוף קצת עם הפנטזיות בלי לנתק קשר: "… גם כשהוא היה בקרקס, אבא לא שכח אותנו, ושלח לנו המון מכתבים. במכתבים הוא כתב על איך הוא מתקדם באימונים בקרקס, ועל כל מיני הרפתקאות שקרו לו בכל העולם, אבל בעיקר על זה שהוא מתגעגע אלינו…".
בסופו של דבר אבא חוזר עם הקרקס ומבטיח לא לברוח יותר לעולם. מתברר שהמשבר המשפחתי היה רק משבר, כי "מאז אותו יום הכל חזר להיות בדיוק כמו שהיה פעם". זה פחות או יותר חלומם הרטוב של כל הילדים שהוריהם נפרדו או שאחד מהם עזב את הבית, ואז חזר, התקבל בברכה והביא אתו צבעוניות נפלאה, שהופכת את החיים לסוג של פיקניק כרוני. או כמו שילדים אומרים בספר הזה, "אולי לא בדיוק כמו פעם, אבל כמעט".

"אבא בורח עם הקרקס", כתב: אתגר קרת. איורים: רותו מודן. זמורה-ביתן