על העיוורון הכלכלי

תופעת הגירושין ההולכת ונפוצה בחברה הישראלית לגווניה, הדתית והחילונית, זוכה לתובנה חשובה ומעניינת בפרשת השבוע שלנו. השאלה כל-כך בנאלית, אך כל-כך מטרידה, היא לאן נעלמת האהבה, המחויבות ההדדית? לאן נעלמות כל השנים בהם בנינו את עצמנו מכל הבחינות? למה דווקא כשאנו מגיעים למשהו, בנינו את בית חלומותינו, התבססנו כלכלית, הילדים צמחו וגדלו. למה אז הסיכון לפרידה הוא כה גדול?

בפרשה שלנו יש דווקא סיפור מסובך של נאמנות בין אברהם לשרה, אך לא נטפל בו הפעם. בפרשה יש סיפור של פרידה כואבת, צורמת. סיפור מייסר, לא פתור לגמרי.

אברהם מגיע מחרן לכיוון כנען כשהוא מוקף באלפי בני אדם, שהולכים שבי אחריו ואחרי אמונתו הדתית החדשה. אותם אנשים, גורסים חז"ל, עוזבים גם הם את ארצם ואת משפחותיהם על מנת להיות קרובים לאברהם ושרה (שאז נקראו אברם ושרי), המורים הרוחניים הדגולים של העת העתיקה.

עם אברהם ושרה מגיע כחלק מהמשפחה גם בנם המאומץ, שהוא למעשה בן אחיו של אברהם, לוט, שהתייתם מאביו. וכאן קורה הדבר המדהים - אברהם, המצליח לקרב רחוקים ביותר, לא מצליח לקרב קירבה של ממש את לוט עצמו ובשרו. עד כדי כך שאברהם עצמו מזמן אליו את לוט, ובשם האחווה שבניהם הוא מציע לו גירושין.

"היפרד נא מעליי", מבקש ממנו אברהם. והשאלה צורמת וזועקת, כיצד אברהם, המקרב את כולם, הרץ מפתח האוהל כחום היום ביום השלישי לאחר ברית המילה שלו הנערכת בגיל כה מבוגר כדי להכניס שלושה אורחים עלומי שם וייחוס, כיצד זה אותו אברהם אבינו שולח את לוט בן אחיו מאיתו? נכון, הדבר בא בעקבות סכסוכי הרועים של לוט ואברהם באשר לשטחי המרעה שהיו כנראה מוגבלים למדי בהתחשב בעושרם המופלג, אך עדיין, בגלל זה ייפרדו הקרובים איש מעל אחיו? האם בגלל זה ישלח הדוד את אחיינו הבודד מעל פניו?

התורה נותנת תשובה מזעזעת: "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, כי היה רכושם רב, ולא יכלו לשבת יחדיו". הפירוש הוא: שהארץ לא הצליחה להכיל את שניהם יחד. הכוונה היא במיוחד לצאן ולבקר שלהם, כי היה רכושם רב מדי בשביל חלקות המרעה המוגבלות שלהם. אך התורה חותמת ואומרת "ולא יכלו לשבת יחדיו". ואנחנו תמהים, עד כדי כך? והתשובה היא כנראה כן.

כנראה שכשאנו חשים שחסר לנו משהו, אנו נפתחים יותר אל השני. אנו קשובים יותר ופתוחים לקבל יותר. אך כשאנו "עשירים" בממון, בדעת, ברגשות ובמעמד, אנו חשים פחות את הצורך ב"שני". זאת כמובן טעות, מכיון שאנחנו כל הזמן "עניים", דהיינו "חסרים".

אברהם הנפרד מלוט עומד להחמיץ את זיקתו הממשית לאחיו המת, ודרך זה את זיקתו האחרונה אל ארצו, מולדתו ובית אביו, מהם הוא נעקר עם הציווי האלוקי של "לך לך". אך יותר מזה, אברהם ושרה העקרים, המשתוקקים לילד, מפסידים את בנם המאומץ, אותו הם גידלו מילדותו, כפי הנראה. זה הדבר הקרוב ביותר לבן שיש להם. לוט, מפסיד אבא, מורה רוחני, ביטחון.

התחושה המדומה של המליאות, יוצרת לרגע אשליה המייתרת את מערכות הקשרים העמוקות שנבנו עם השנים. אכן, הרגשה זו לכשהיא מתמשכת, יוצרת ניכור בין השותפים. ניכור שבאמת מרחיק אותם עם השנים. השתיקות מתרבות,

העיניים כבר לא נפגשות, שיממון פושט בין קירות הבית. אין זאת אלא בגלל שלא זיהינו את נקודות החיסרון שבנו. אין זאת אלא שעטפנו את היסודות הקושרים בינינו באשליית המליאות האוטמת. פסוק מזעזע הוא הפסוק "כי היה רכושם רב".

דרך אגב, המשכו של הסיפור הוא שלוט יצא בעור שיניו מסדום ההפוכה, כל רכושו ייבלע והוא אף יאבד את אשתו. חסר כל, וחסר כבוד. אשליית הרכוש שניתקה אותו מאברהם תתגלה כענן שרוח קלה מפזרת אותו בשמים. ואילו אברהם יתייסר עוד שנים ארוכות בגעגועיו לבן, בבדידותו. העושר הרב לא ימלא את הלב השבור. "אם רק לוט לפחות היה לידי", ממלמל אברהם לעצמו בחשכת הלילה, בייסורי הנפש, כך לפחות אני מדמיין.