כך הפכתי משונאת כושר למכורה

תמיד שנאתי ספורט. פחדתי מהמאמץ, נרתעתי מהאפשרות להזיע, חששתי להיראות מגוחכת. הייתי מאלו שכל וסת "שיחררה" אותן משבועיים "התעמלות‭,"‬ וכל כאב ראש היה הזדמנות לדלג על שיעור. לא יכולתי, לא ניסיתי להבין בכלל, איזו הנאה אפשר להפיק מריצה ארוכה, מתרגילי כוח.

כל זה השתנה בלית ברירה לקראת גיל ‭.30‬ עם שלוש ילדות קטנות ועשרות קילוגרמים עודפים, הבנתי שזהו, אם אני רוצה להחזיר את עצמי לעצמי, להיות שוב מסוגלת להסתכל במראה - ספורט חייב להפוך לחלק מחיי. זה היה נורא קשה. קשה יותר מההחלטה להיכנס למשטר הרזיה, מהוויתור על מיני מאפים וממתקים וגלידות, מההיצמדות לתפריט שפוי שיחזיר אותי לממדים של אישה. על דיאטות ידעתי הכל, על ספורט ועל כושר לא ידעתי כלום.

בשש השנים שקדמו לרגע הזה חייתי לצידו של מכור לכושר. עשיתי צחוק מה"אובססיה" שלו להתאמן שישה ימים בשבוע, לנחות בארץ אחרי טיול מהנה בחו"ל ובתוך שעה כבר להיות על אופני הכושר, ולתכנן את היום בהתאם ללו"ז האימונים. המכור הזה, דורון מאירי, הפך למדריך הכושר האישי שלי, למאמן התומך כשצריך ורוֹדה כשאין ברירה, למודל שלי לחיקוי. אני זוכרת את שיחת המוטיבציה הראשונה: "אם את רוצה להיות חטובה - דיאטה לא תספיק. תהיי חייבת גם להתרגל לאימוני כושר קשים ואינטנסיביים‭."‬

קיללתי אותו ואותי, אבל המשכתי. שיר-לי גולן בגרסה החדשה (אמיר מאירי)

דורון הוא בוגר המכללה לחינוך גופני במכון "וינגייט‭,"‬ ששימש שנים כמדריך כושר קרבי וכבקר כושר קרבי בצה"ל. הוא בנה לי תוכנית אימונים הדרגתית, בהכירו את חולשותיי ופחדיי, שהיה בה היגיון בהיבט המנטלי. התחלנו מצעידות, די קצרות ולא בכל יום. 20 דקות, שלוש פעמים בשבוע, ואחר-כך עוד חמש דקות, ועוד פעם בשבוע, ועם עליות, ואז הגיע תורן של כפיפות הבטן ואחריהן תרגילי הכוח.

במשך חודשים אחדים ובהתמדה הפחתתי כ‭20-‬ קילו, אבל זו לא הייתה אפילו נקודת האמצע. והמשכתי. עברנו לאימונים אירוביים על אופני הכושר. ובכיתי לא מעט, וקיללתי אותו ואותי, אבל המשכתי, נחושה להוכיח, נחושה להצליח. הקילוגרמים המשיכו לרדת, ואני רשמתי לעצמי מדי שבוע ניצחון קטן. שנה וחודשיים אחרי שהתחלתי בתהליך הבנתי שעשיתי את זה. הג'ינס מלפני, שלא העזתי לחלום עליו בימים האיומים, היה כבר גדול עליי. מכרים שלא ראו אותי בתקופת ההרזיה לא הכירו אותי. נפרדתי לשלום ולעולמים מהחנויות למידות גדולות. חזרתי להרגיש אישה.

חמש שנים כמעט עברו מאז ההחלטה הדרמטית ההיא, וארבע שנים מאז המהפך הפרטי שלי, לא רק בזכות המראה שהשתפר והגוף שחזר להיות קל ומצומצם היקפים. מהפך - כי היום אני מכורה לספורט. היום אני זו שלא מוותרת על אף אימון (אף שדורון ואני התגרשנו לפני כמה שנים, והוא כבר לא "מפקח" עליי‭,(‬ אני זו שלא נכנעת לעייפות ולסדר היום ועולה על האופניים גם באמצע הלילה. מהפך, כי משונאת ספורט מובהקת הפכתי למי שמודה לאימון שעוזר לי לחזור ברגע למסלול, אחרי יום של חריגה קלורית גדולה, מודעת ומענגת.

שישה ימים בשבוע אני עולה על אופני הכושר ומדוושת במרץ 35 דקות. מזיעה, לא מסוגלת לעקוב אחרי התוכנית בטלוויזיה שתמיד פתוחה מולי. לפעמים הגוף כאילו מצמיח כנפיים, ואני מעלה את המהירות ואת העומס יותר מהרגיל, ולפעמים ברור שזה יהיה אימון ממוצע. אחרי האופניים באות 300 כפיפות בטן ואחריהן תרגילי הכוח. לא תמיד אני מקפידה על כולם, וכשהלו"ז דחוק אני מוותרת עליהם לגמרי. הדקתיים הראשונות בכל אימון תמיד מבאסות, אבל סופו הוא לא פחות מהנאה צרופה, שמורכבת מתחושת כוח ושליטה ומידיעה שעשיתי משהו טוב למעני. ומגיע לי.

בעקבות סיפור ההרזיה שלי כתב דורון מאירי את "ספר הכושר הגופני‭) "‬הוצ' "ידיעות ספרים‭,("‬ שבו הוא מציע מידע וטיפים פרקטיים על ריצה והליכה ואימוני ספינינג ושחייה, וכותב על ההתמודדות עם הזִקנה, על מסעות אקסטרים קשים כמעט עד מוות שערך ועל דרכים להתכונן לשירות צבאי קרבי. הכל בגובה העיניים, בלי גרפים ובלי טבלאות.

אבל אם תשאלו אותו (וגם אותי‭,(‬ המסר הכי חשוב בספר הוא שכל אחד יכול. לרזות ולרוץ ולהתפנק מדי פעם ולשמור על הבריאות, ובעיקר - ללמוד לאהוב את הכושר הגופני ולהתמיד בו.