הכנר והחזן

קשה למצוא זוג מוזר יותר מאשר יצחק פרלמן ויצחק מאיר הלפגוט. קשה לתאר שני אנשים שונים יותר באופיים, קוטביים באורח חייהם, זרים ברקע ממנו באו ונבדלים בחזותם החיצונית מאשר הכנר העולמי פרלמן והחזן רב המוניטין הלפגוט. אבל השוני הבולט באישיותם וההבדל המזדקר לעין באורח חייהם לא מנעו ואולי אף עודדו כאתגר מיוחד שיתוף פעולה, יחס כבוד והוקרה הדדיים וידידות בין הכנר הוירטואוז החילוני והחזן החסידי, בין רב-אמן גלוי-ראש לבין בעל תפילה בלבוש חסידי מובהק, שזקן לא מטופח מקשט את לחייו וכיפת משי שחורה גדולה מכסה את ראשו ותחתיה פיאות ארוכות.

הקשר בין השניים הוא סיפור חריג ומופלא של שותפות, של ביחד, מה שבלשון מליצית קוראים "בצוותא חדא". בעת שהדיווחים מישראל גדושים בתיאורים קשים על ההחרפה במתח במישור היחסים שבין דתיים לחילונים ועל ההתלהמות המקצינה בין שני המגזרים הייתה זאת חוויה מיוחדת לפגוש את פרלמן והלפגוט ולהיווכח באופן ישיר כיצד מושגים כמו סובלנות, אחדות ואחווה – אפילו בין יהודים! – הופכים ומתגשמים למציאות.

"אני הולך ומשתפר". מאסטרו יצחק פלרמן. צילום: צביקה טישלר

מה שהביא לאוויר העולם את הקשר הזה בין הכנר העולמי לחזן המפורסם הוא התקליט המשותף שיצרו והפיקו פרלמן והלפגוט תחת השם, "הדים לנצח – שירים ומחולות לנשמה". התקליט כולל תפילות ושירים בהם: "מזמור לדוד", "שופרו של משיח", "תפילת טל", "שיבנה בית המקדש" ולצדם השיר "א דודעלע", לחן רומני לשיר של חסיד הרבי מטוריסק.

דווקא פרלמן והלפגוט אינם מתייחסים לשיתוף הפעולה ביניהם ול"ביחד" המאחד אותם כאל תופעה יוצאת דופן. בשיחות עם השניים, הם דיברו על ההיכרות ההדוקה ביניהם, על השילוב של נגינה בכינור וקול חזן וסיפרו על התקליט ועל הקונצרטים המשותפים שקיימו, כל זה כעל תופעה טבעית ומובנת מאליה.

ראשית מתברר שבעברם של שני האמנים קיים בכל זאת משהו משותף. הם שניהם ישראלים ושניהם ילידי תל אביב. בניו-יורק הגיעו לפיסגת ההישגים בתחומם וכבשו מקומות בשורה הראשונה – פרלמן ככנר עולמי ומוזיקאי נערץ בתחום המוזיקה הקלאסית והלפגוט כחזן-על ובעל תפילה הן בקרב הקהילות הדתיות והן בחוג הקונצרטים הפופולארים של לשירת חזנים.

"אין דבר מוזר בהקשר מוזיקלי", מרעים יצחק פרלמן קולו בשיחה ארוכה עמו בביתו שבמרכז מנהטן. "המוזיקה מחברת ומגשרת", הוא משיב בנימה של נזיפה לשאלה כיצד נוצר "השידוך" בינו לבין החזן החסידי. "חזנות איננה זרה לי; היא מוכרת לי היטב מימי נערותי בתל אביב", הוא אומר.

נשאר הפלא

יצחק פרלמן, שבראיון עמו מתגלה כאיש שיחה מרתק ושובה לב, מסביר כי "חזנות היא מוזיקה יהודית ולא רק בבית כנסת". עוד מספר פרלמן כי אשתו משתתפת מזה שנים בשיעורי תנ"ך ופעם חזרה הביתה וסיפרה כי המורה המליצה לה לשמוע את החזן הלפגוט. "ומאז הלפגוט חדר לרדאר המשפחתי שלנו", אומר פרלמן.

פרלמן הוא אב לחמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות ומספר בגאווה כי המטבח בביתו כשר. פרלמן התחיל לנגן בכינור כילד בתל אביב והתגלה ככשרון מיוחד. הוא לא אוהב את הביטוי "ילד פלא", אבל בדיקה מהירה במילון מגלה כי אין ביטוי מתאים יותר למי שמלמד את עצמו לנגן בכינור בגיל 3, מופיע לפני קהל לראשונה ברסיטל בגיל 10, ובגיל 13 מוזמן להופיע בתוכנית של אד סאליבן בניו-יורק. לאחר החשיפה הגדולה לה זכה בתוכנית של סאליבן, עבר פרלמן עם אמו לניו-יורק והמשיך את לימודי המוזיקה שלו בבית הספר היוקרתי ג'וליארד, בו הוא מלמד בעצמו היום. פרלמן מלמד כיתה של נגנים מחוננים ומקפיד להופיע יום יום לשיעורים המתקיימים בבית הספר הסמוך לביתו והצמוד ללינקולן סנטר. "ככל שאני מלמד יותר השמיעה שלי משתפרת יותר", הוא אומר.

"הוא כבש אותי!"

פרלמן מרבה לבקר בישראל ומקיים הופעות עם התזמורת הפילהרמונית בתל אביב. באחד הביקורים שלו בארץ הוא פגש לראשונה את החזן יצחק מאיר הלפגוט, למרות שמרכז הפעילות של שני המוזיקאים הוא דווקא כאן, בניו-יורק. "היה לי ערב פנוי בתל אביב", מספר פרלמן, "ומכר שלי הציע ללכת לשמוע את החזן הלפגוט, שנתן קונצרט לחזנות בהיכל התרבות בתל אביב. ברגע ששמעתי את קולו הוא כבש אותי! הלכתי מאחורי הקלעים לפגוש אותו ובאותו ערב החלטתי שאני חייב ליצור עמו משהו משותף". הפגישה בתל אביב הולידה ידידות בין השניים, שהניבה בהמשך לא רק תקליט משותף אלא גם סיבוב הופעות צפון אמריקאי. "יש לנו", מספר פרלמן, "תוכניות להופיע ביחד בניו-יורק, בבוסטון, בלונג איילנד ובטורונטו".

ובביתו בלב-לבה של השכונה החרדית-חסידית, בורו פארק, יושב יצחק מאיר הלפגוט ומדבר בהערצה על עמיתו הכנר ושותפו לתקליט. "בשבילי פרלמן הוא אישיות עצומה", אומר הלפגוט. "היו לנו הופעות משותפות. הוא ניגן בכינור ואני השמעתי פרקי חזנות". הלפגוט מספר בגאווה על הרקע שלו כמי שגדל וצמח בחסידות גור ושומר אמונים בקנאות לאורח החיים היחודי של חסידות זאת הידועה בקפדנותה. הוא למד בישיבות של חסידות גור בתל אביב ובירושלים ומדבר ביראת כבוד על קשריו עם האדמו"רים המנהיגים את החצר החסידית. הלפגוט מגלה כי האדמו"ר הקודם, הרב פנחס מנחם אלתר, שהיה ידוע בכינוי "הפני מנחם", היה זה שעודד ודירבן אותו להופיע בציבור אף יעץ לו להיענות להצעת עבודה כחזן בגרמניה.

גם מדונה באה לשמוע

יצחק מאיר הלפגוט, שבחוג החסידי נקרא איצ'ה מאיר, הוא בן 43 ואב לששה ילדים. שלושה מהם כבר נשואים. גם כשהגיע לפיסגה כאחד החזנים המובקשים ביותר בעולם, אם לא המבוקש ביותר, הוא עדיין מקפיד על חזותו החיצונית החסידית ואיננו מוכן בשום פנים לסטות מאורח חייו או לשנות את לבושו. הלפגוט מספר כי לא פעם לפני הופעה בקונצרט חזנות הוא נתבקש לוותר על המעיל החסידי שהוא מקפיד ללבוש ולא להופיע כמנהג חסידי גור כשקצות מכנסיו תקועים לתוך הגרבים המורמים כלפי מעלה. "אתה לא יכול להופיע כך על הבמה, אמרו לי", הוא מספר. "או קיי, אמרתי, אני הולך הביתה". לדבריו, "היום זה כבר לא קורה".

הלפגוט, שהשתלם בחזנות בתל אביב וירושלים, כיהן במשך שבע שנים כחזן ראשי בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט. לאחר מכן שימש כחזן בבית כנסת בבל הארבור, מיאמי, ובשמונה השנים האחרונות הוא מכהן כחזן בבית הכנסת פארק איסט במנהטן, אותו מנהיג הרב ארתור שנעייר ושנחשב לאחד מבתי הכנסת האורתודוכסים היוקרתיים ביותר בארה"ב.

הלפגוט מרבה להופיע בקונצרטים לחזנות ברחבי העולם, כולל הופעת רבת שבחים במטרופוליטן אופרה של ניו-יורק. לאחר הופעתו כסולן בלינקולן סנטר, בליווי התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק, זכה הלפגוט למכתב הערכה מענק האופרה, פלאסידו דומינגו. גם מדונה באה לשמוע אותו שר.