כוּלה כדורגל

כשנכנסתי למכונית הבוקר הייתי משוכנע ששוב נחת עלינו "יום אבל לאומי" ושכחו ליידע אותי.

במשך חצי שעה של נסיעה לעבודה, הלינו שדרים בקול נכאים רק על דבר אחד: הו, איך קרה שלא ניצחנו את האוסטרים בכדורגל. איך הכדור הזה נכנס והכדור ההוא לא, איך השופט לא ראה מה שכולנו ראינו, ואיך, כרגיל, דופקים את היהודים. איך ואיך ואיך, ואיך אוטו באריץ', או שברולט קווידיץ', או איך שלא קוראים למאמן האוסטרי – עשה לנו בית ספר להכנת שטרודלים.

צר לי. אני לא משתתף. לא מזיז לי.

"אבל זו הנבחרת הלאומית!" זועקים מייד רבבות בית ישראל, כשאש נקם קדמונית בעיניהם, "אתה בוגד, פושע, יהודון, יודנראט…".

וזו בדיוק הבעיה. סביב המשחק הפעוט בחשיבותו של ישראל מול אוסטריה נקשרו בשבועות ובחודשים האחרונים כל האלמנטים הלאומניים שהופכים את מדינת ישראל למקום שלפעמים קשה לחיות בו.

למעשה, ניתן לומר שהפכנו את האוסטרים לשק החבטות הזמני שלנו, בעיקר בגלל תסכול. וגם, יש להודות, משום שמדובר בחבורה של כולירות. אבל, יד על הלב: הצרפתים יותר טובים? ובשוויץ אוהבים אותנו? אירופה הקלאסית נראית אולי נחמד בטיולים מאורגנים, אבל המרחק שלנו ממנה – בכל המובנים – ממשיך להיות רב.

אבל חברים – כוּלה כדורגל. זה הכל. עוד לא אבדה זקפתנו הלאומית. למעשה, בואו נחשוף סוד ידוע מראש: רוב "העם" כלל לא התעניין במשחק ולא התעמק בחשיבותו. אלא מה? הגאווה הלאומית חייבה לשפוך טונות של צבע על עמודי העיתונים, לייצר קילומטרים של פרשנויות, להציג קשת בלתי נגמרת של דעות, ומה לא. אלוהים ישמור, מה היה קורה לו היינו מנצחים?

נבחרת ישראל היא חבורה של בחורים טובים שרוצים להצליח. יש להם מאמן זר שמקבל הרבה כסף כדי לעזור להם. לפי שעה, זה לא כל כך הולך. זה כל הסיפור. את הגאווה הלאומית תשאירו בבקשה לדברים חשובים יותר, כמו המחשבה איך לשפר את מצבם הכלכלי של כמעט שישית מהישראלים שחיים בעוני (כן, כאן, לא בזלצבורג). או איך לחלץ את כולנו מהמצב המדיני-ביטחוני המדמם הזה.

בינתיים, אפשר להמשיך לקלל את אוטו באריץ' השמנמן בשקט מתחת לשפם. זה רק כדורגל.

גיא בניוביץ' הוא עורך החדשות ב-ynet. דעתו אינה משקפת בהכרח את דעת המערכת